אני אוהב את הביטוי 'פואטיקה של ההיעדר': איך האין חשוב יותר מהיש;
הדרך שבה המילים מתקבצות כדי ליצור את השתיקה שלאחריהן.
הצורה שבה החומר בפסל סביב - חשוב פחות מהחור או החלל שהוא מגדיר.
הדרך שבה כניסה לפרטים, חידוד של פרטים במקום אחד -
צועק את העדרם במקום אחר.
"החיים אינם נמדדים במספר הפעמים שנשמת אלא במספר הפעמים שנעתקה נשימתך"
(אה! השפה! לעולם אני מאמין שצריך להכיר את השפה המקצועית
של מדיום - אבל לצאת ממנה. לדבר ב'ספרותית' על פיסול;
לדבר ב'צילומית' על ציור - שליטה בשפות זרות משנה את התודעה,
כמו שגם, ובדרך אחרת, גם לגוף, למגע, לחוויות לא מילוליות
יש יכולת כזו.
בפיסול קיים המושג הטכני, שלכאורה נראה דל ומוגבל - "חלל נגטיבי" -
אבל גם הוא בדרכו מעורר מחשבה.
ויניקוט סבור, שהשתיקות הלא מילוליות בטיפול אנליטי עשויות להיות פוריות
לא פחות מן החילופין המילוליים.
"אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא
של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות."
"...את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים.
ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם",
של כולם, אפילו המלה הראשונה שלו, מלה יפה כמו "אור", הלב שלי
גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי - מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,
וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס
את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש
הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי.
את מבינה?" (גרוסמן, "שתהיי לי הסכין")(ציור נס ציונה)