אחת הדרגות ההכרחיות בפרמידת הביטחון העצמי היא הכרת ערך עצמנו, וזה – תלוי באישורי הסביבה. זהו חלק נצרך; האדם ניזון ממחמאות, הערכה, מילים טובות. במילים אחרות – ניזון מהאישור של הסביבה לפועלו, למידותיו, לדרך הביטוי שלו, לכל דבר בעצם. גם בתחום חינוך ילדים - כשאב רוצה להעלות לבנו את הביטחון העצמי, הוא מעריך את מעשי ילדו, מחמיא, אומר מילה טובה. נותן לילד "אישור" על מעשיו, ובכך מעלה את ביטחונו.
שני מימדים נפרדים באדם: חיצוני ופנימי. על מנת שהאדם הממוצע יקבל את ה"אישור", הוא נוהג במודע ושלא במודע, למשוך תשומת לב. בד"כ היא באה לידי ביטוי במימד החיצוני. רוצה להתבלט, הוא אינו מתייחס למימד הפנימי שבו, הוא מבקש את תשומת ליבה של הסביבה על יופיו, עושרו, כוחו וכו', ואלה אינם מלמדים דבר על נפשו, מידותיו - מימדו הפנימי.
כבר נאמר (ירמיה ט'): "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו" – בכך שהאדם מבליט את המימד החיצוני שבו, הוא נותן משמעות לכוחות השוליים שבו, שאינם נוגעים לו עצמו.
ממשיך הכתוב ואומר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי". כאן הכוונה לאדם שמחשיב את המימד הפנימי יותר מהחיצוני, שמבקש את האישור על מידותיו, על מבנה נפשו, על מי שהוא באמת.
על פניו, מדובר בשני מימדים נפרדים – חיצוני לחוד ופנימי לחוד. היהדות מלמדת אחרת.
אם ניקח את המימדים למקום אחר, אל הכוח העליון, האלוקים – שבסופו של דבר האחראי הבלעדי על שני מימדים אלו – לא נזדקק עוד לאישור הסביבה.
כשאדם נותן ערך לאישור הסביבה, הוא מסתובב בעולם כשמטרתו למצוא חן, להתבלט. במקרה שהוא חסר ביטחון, ייתכן שאינו עושה זאת, אך השאלה "מה חושבים עלי? איך אני נראה בעיניהם?" (במילים אחרות: "האם יש לי אישור?", עד כמה שזה נשמע מגוחך) לא מפסיקה לנקר במוחו. כך או כך, גם האדם בעל הביטחון וגם זה שחסר, מהלכים ברחוב כשבליבם קריאה בלתי נשמעת: "העריכו אותי! החמיאו לי! הכירו בי!".
אט אט הופך האדם ליצור כנוע, שתלוי בזולת. מעשיו הופכים לסוג של הצגה, שאנרגיה רבה מדיי מושקעת בה. לרוב הוא כלל לא מודע לכך, וגורר את עצמו למרדף שקרי שמונע ממנו להגיע אל ה"אני" האמיתי שלו. מציאות זו גורמת גם למקרים קיצוניים יותר (כמה אנשים אנו מכירים, שניסו לרצוח או להתאבד בעקבות זה?). פעמים האדם מצליח להבין את הטעות הנוראה ורוצה לתקן, אך הוא מוצא עצמו אובד עצות, בניסיון להבין היכן ה"אני" האמיתי שלו, לא המזויף ששנים עמל ליצור אותו, וברגע גילה שבזבז לשווא את זמנו. פגשתי כל כך הרבה אנשים כאלה.
נוכחנו לדעת: האדם הנזקק לזולת משועבד, כלוא, כנוע ואומלל.
פעם שמעתי משפט מעודד: "אל תחשוב מה אחרים חושבים עליך, כי באותו זמן ממש, הם תוהים מה אתה חושב עליהם". הרהרתי לעצמי, אני לא לבד במצב הזה – כולם עסוקים באותה מחשבה, באותו תהליך.
אך ככל שעבר הזמן הבנתי שאין ממה להתעודד, דווקא להפך. כולם באותו תהליך, משמע: כולם משועבדים. כולם נמצאים במציאות שמסלפת את האמת, בתהליך שאין לו סוף (רק מפני שהם נותנים לו להימשך).
והיהדות? ובכן, היא מכירה בצורך לקבל את אישור הסביבה כצורך טבעי, אך א- היא מציעה לנצל אותו למטרות אחרות, משמע, לקבל ביקורת. אנו מצפים לְדעת הסביבה כל כך, אך אנו מתמקדים רק במחמאות, במציאת החן, במילים הטובות. אם יבוא אדם ויעיר לנו, אנו לא נרצה לשמוע. אבל כל כך רצינו שיכירו בנו, שידעו אותנו – מדוע אנו מסרבים להקשיב? מפני שלא ציפינו לביקורת, וכאן נכנס עניין הצניעות. לו היינו צנועים, לא היינו חושבים שאנו כה יעילים, נחמדים או יפים ושאין בנו שום פגם, ולכן אנו ראויים למחמאות ולמילים הטובות בלבד.
ב- היא טוענת שיש לקחת אותו בעירבון מוגבל. בצורה שאנו משתמשים בו, ע"י החשיבות שאנו מייחסים לו, הפכנו אותו לגורם מסוכן, שמאמלל אותנו, משעבד וכולא אותנו במציאות חסרת בסיס. לאף אחד מאיתנו עדיין לא קרה דבר טוב בגלל הצורך הזה. אל לנו לתת את הדעת לכל מה שהאחר אומר (לעיתים זה רק ניסיון לפגוע), ובמקביל, לתת את הדעת למה שהאלוקים אומר.
וזו הצניעות במובנה הפנימי; להיות צנוע, אין פירושו שהאדם יסתיר את מעלותיו במאמץ ובקושי כדי שלא יבוא לידי גאווה, אלא שלא יתבלט יותר מידי, שיהיה די לו בדברי הקב"ה, ושידע גם לקבל את ביקורת הסביבה כדי לשפר מעשיו ולא יתנשא מעל בני אדם.
כשאדם לומד מהתורה, מכיר בחוכמתה, באופן מיידי הוא מתחבר ליוצרה – האלוקים. הוא מכיר בחוכמתו ורוצה באישורו, כי הוא מבין שרק אישור האלוקים הוא הטוב ביותר עבורו.
במציאות כזו מגיע האדם אל אותה חירות שהזכרנו לעיל. הוא אינו זקוק לאישור הזולת, אינו חי במרדף ובשקר, אינו תלוי במה שיאמר חברו, אינו מתוסכל מדעות הסביבה, אינו כנוע למאמריה, אינו משועבד לשום תרבות, אינו כלוא בשום מקום, וגם מגיע ומתחבר עם ה"אני" הנכסף, אותו הוא מקווה למצוא מיום שעמד על דעתו.
זאת ועוד, אומרת היהדות שהצניעות היא ההגנה על חיי האדם. כיום כבר הוכח, "עין הרע" לא עוד אמונה תפלה, אלא כוח ממשי. הצניעות היא ההגנה מפניו. ע"י שהאדם לא מבליט עצמו, לא מתגאה, לא מחצין – איש לא יכול לפגוע בו.
והגנה כזו – כל אחד מאיתנו צריך...
(עפ"י דברי הרב ארז משה דורון)