29 ביוני 1941 התרחש בעיר יאסי שברומניה הפוגרום הגדול הראשון בתולדות השואה. טבח זה הוא למעשה תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. במהלכו של הפוגרום הועלו ונדחסו באלימות ובאכזריות אלפי יהודים לשתי רכבות שזכו לכינוי "רכבות המוות". הרכבות נסעו הלוך וחזור במטרה לחסל את היהודים, שנכלאו בקרונות אטומים ללא אוויר ומים. רובם נחנקו או התייבשו למוות, נרצחו ונקברו בקברות אחים לצד הדרך. פרעות יאסי הם פרק כמעט בלתי ידוע בתולדות השואה ובתולדות הסבל האנושי.
אחד מניצולי רכבות המוות היה יוסף ולדמן ז"ל. שנים רבות לאחר מות האב קרא שלמה ולדמן באנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" שרכש לילדיו נתונים שגויים על שואת יהדות רומניה. בעקבות אירועים נוספים החליט להשלים את מה שלא הספיק אביו, לחקור, למחות ולפרסם את האמת על תולדותיה של יהדות רומניה במלחמת העולם השנייה.
במשך שלוש שנים ערך שלמה ולדמן תחקיר, ובמהלכו איתר את הניצולים האחרונים בעולם מרכבות המוות (ביניהם הבמאי הידוע אנדריי קאלאראשו), ביקר ברומניה, שוחח עם עדי ראייה, אסף חומרים ארכיוניים ותרגם אותם לעברית. אט אט חשף המסע הרגשי המפרך גילויים חדשים והאיר גם את חוסר הדיוק השורר במוסדות ההנצחה, באנציקלופדיות ובספרי הלימוד בישראל.
דרך סיפור הישרדותו של יוסף ולדמן, מביא מחבר הספר את סיפור הפוגרום של יאסי. ממלא את חובתו לבני הדור השני והשלישי לשואה בהביאו את סיפור הטבח שהושכח ונשכח, מתקן עוול היסטורי בסיפור האמיתי על כיליונה של יהדות רומניה ומנציח את זכר אביו, ששרד את שבעת מדורי הגיהינום, הגיע לישראל בשלהי מלחמת העצמאות, שיקם את חייו, הקים משפחה והפך לעובד ציבור וגאוות המושבה באבן יהודה.
הספר הוא בעיקרו של דבר כתב אישום, תזכורת המנציחה את רוע לבם ואכזריותם של חלק מבני העם הרומני. על רומניה מוטלת החובה לבקש סליחה ומחילה על רצח אזרחיה היהודים.
ד"ר בלה גוטרמן, מנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם" והעורכת המדעית של הספר:
"הטבח ביאסי לא היה פרץ של יצרים בלתי נשלטים של בני העם הרומני, אלא מדיניות מכוונת של השלטון, שנועדה להשמיד את כל יהודי רומניה והיא מבוססת על אנטישמיות רומנית קיצונית אותנטית ומסורתית. אין לתלות את האשם באנטונסקו בלבד. היתה לכך תמיכה לא מבוטלת בקרב הציבור הרומני.
כאשר קראתי לראשונה את כתב היד התרשמתי במיוחד מן התמונה שהצטיירה לנגד עיני - המחבר, אדם פעיל כרגיל, הסתגר בחדרון גדוש ואפלולי, מנותק מביתו שבו בחר לכתוב, לדעתי במעין רצון להתנזרות וסיגוף עצמי, מתוך רצון להגיע לאפשרות המרבית של יכולת להזדהות עם התנאים שבהם נמצאו אביו וחבריו בעת שכל חייהם השתנו והם נלכדו בבית הסוהר בעת שהובלו ברכבות המוות, ובעת שעבדו עבודת פרך במחנות העבודה. התמונה הזאת של הבן הכותב בסערה ובאובססיביות, שהסיטה גם אותו ממסלול החיים הרגיל של בעל, אב, חבר, היא התמונה ששכנעה אותי כי הספר הזה, שהוא תוצאה של החיפושים והלבטים, הזעם והסיפוק עם סיום המשימה, הוא ספר חשוב שראוי לו לראות אור.
עלי לציין את הישגו היוצא מן הכלל באיתור ניצולים בודדים נוספים מרכבת המוות, את איתורם של קברי אחים ברומניה, את הבאתם לארץ של מסמכים רבים ובעיקר את השלמת הפסיפס של הסיפור האישי של יוסף ולדמן ואת הסיפור הקהילתי של יהודי יאסי".