שירי היא בחורה בת 38, יפת תואר, ויש לה עוד כמה תארים. את הרגע הקשה ביותר בחייה היא לא שוכחת. זה קרה לפני 6 שנים. האיש שהיה אמור להיות עכשיו אב ילדיה, לחבוק אותה בלילות ולהתעורר לצידה בימים, מתעורר עכשיו עם מישהי אחרת. שתי טיפות דמעה שירי. והרגע הזה, נצרב בה ומנהל אותה בכל רגע ורגע. היא הולכת לישון איתו, עם אוהד, ומתעוררת איתו ושותה אותו בקפה.
פעם אחת היא ראתה אותו בפייסבוק, מחזיק את התינוק שלהם, ורק דמיינה איך הוא היה נראה בתצריף שלו ושלה.
תגידי, אני שואל אותה, אחרי שגמרה את כל המפיות של רשת קפה קפה, את רוצה להתחתן?
היא מהנהנת. בכל כוחה.
ותגידי, את מוצאת את עצמך משווה את כל מי שאת פוגשת בדייטים לאוהד?
שוב הנהון. הפעם מעורבב עם אשמה.
ותגידי, יכול להיות שיש משהו טוב בזה שהוא איתה ולא איתך? יכול להיות שזה קרה לטובה?
הגוף שלה מתכווץ לי מול העיניים כלא מאמין. זה הפספוס של החיים שלי, משה. אין בזה גרם של טוב. נפלתי ואני לא ממש מצליחה לקום, אתה מבין?
הפער בין השאלה שלי לתשובה שלה גרם לשנינו לשתוק קצת, וללגום שייק פירות קר עם קורטוב אכזבה.
לא אוהבים ליפול. נקודה
אנחנו לא אוהבים ליפול. נקודה. גם אם יגידו לנו שזה לטובה ועוד צירופים כבולים של רוחניקים. כשזה פוגע לנו בול בפוני אנחנו לא זוכרים את כל המילים המתיפייפות ורק מחפשים איך לברוח מהקרקעית, בדרכים אפקטיביות או בדרכים סטלניות. העיקר לצאת.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
המשפט התמים הזה שמופיע בספר בראשית מספר, כך לפי ספר הזוהר, את כל הסיפור עלינו, כי גם אנחנו מורכבים כך, אם נרצה ואם לאו. מגאות ושפל, מערב ובוקר והאמת היא שגם הסדר פועל עלינו באותה צורה. אף פעם לא הבנתי למה הצום מתחיל בערב ונגמר בערב וגונבים לנו עוד שעה, גם כניסת השבת. אבל זה בדיוק מה שאומר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", היינו המציאות הנקראת יום ומתארת את גדילתנו והתפתחותנו מורכבת משני מרכיבים הפוכים, כמו באטום ובחשמל כך גם ביממה – ערב ובוקר. והערב קודם.
מה זה אומר?
זה אומר שהמצב שאנחנו קוראים לו בחיים "חושך", "היעדר אור", "בעסה" או "דיכאון", שפל המדרגה הוא מציאות שמאפשרת את הזריחה ואת השמחה וההנאה ממנה. כנראה שמציאות של יום תמידי היתה תוקעת אותנו במקום ושהתפתחות אמיתית נמצאת בתנועה הזו, היומיומית, במאבק שבין האור לחושך. כי איך תוכל להוקיר ולא לאבד זוגיות אם לא איבדת? איך תוכל לפתוח את הלב אם לא שברו לך אותו? איך תוכל להיות אבא / אמא אם לא חווית איזשהו קושי בחיים?
מוזר הדבר, כמעט כל אדם שאני שואל אותו על הרגע המשמעותי והמכונן ביותר בחייו מספר לי סיפורים קשים. על מוות, פרידה, פיטורין, אכזבה. איכשהו הרגעים האלה מכוננים אותנו ולא הרגעים הטובים, מכשירים בנו כלים לגדול, להתבגר, לראות את הדברים אחרת, להוקיר את היש.
ואולי זה אותו הדבר?
והנה למרות ההפכיות הברורה לעיניים בין מושג הגאות לבין מושג השפל, הגאווה והענווה, הנה למרות הפער האינסופי ביניהם, מגלים לנו חז"ל סוד נפלא באומרם שגאות גימטריא שפל, כי שניהם עולים במספר 410. בכך רומזים הם לומר לנו כי שני הפכים מקורם תמיד מאותו השורש, שתכלית הרע להתהפך להיות הטוב המוחלט, שהחושך הוא זמן המכשיר כלים לאור שהגאוותן יעלה מעלה מעלה דרך השפלת עצמו, שהמוות הוא המאפשר את החיים, שהשפע הכי גדול יכול להפוך להיות פשע, שענג עלול להפוך לנגע וצרה לצהר.
ומה עם שירי?
שירי חשבה קצת ואז הודתה שהסיפור הזה קירב אותה לעצמה, למי שהיא באמת. שאחרי הפרידה מאוהד היא עזבה את התפקיד שעשתה בהצלחה רבה במשרד עורכי דין והיום היא מטפלת אלטרנטיבית. אני מאושרת ממה שאני עושה, היא אומרת. גם אל ההורים שלי ואחותי שיניתי את כל היחס, הפסקתי להיות הכועסת המתמידה. ואפילו אליו שם למעלה התקרבתי, היא אומרת ומחייכת אל הכיפה שעל ראשי. אני קמה כל בוקר ומודה לו שאני נושמת וחיה.
ומה עם אוהד, אני מקשה, גם על הפרידה מאוהד אפשר להודות?
היא מתבוננת עליי בעיניים שנדמעות עכשיו מחדש ואומרת "קשה לי להגיד את זה בקול רם, זה נשמע לי כמו הודאה באמת שאני לא מוכנה להודות עליה, אבל אולי בלי להיות מי שאני היום אני ואוהד לא היינו שורדים יחד. זה היה נגמר בצד הלא נכון של הרבנות".
מאת משה שרון מרצה לקבלה
אתר הבית : קבלה | לימודי קבלה | האתר ללימוד חוכמת הקבלה