אחד הדרכים היפות לתאר רעיון הוא דרך מגרש בייסבול. הרעיון הוא למעשה כדור בייסבול שמתעוף בקהל ולך ההוגה, כל שנשאר פשוט לתפוס אותו. פשוט לא? לאכך כן הוא. אם התעסקת ברעיונות ידוע לך, שבשלב זה מדובר ברעעיון ראשוני, מופשט, אשר ניסוחו במילים יהיה קשה למדי. כאן בשלב זה הופך הרעיון לפרוייקט. הדוגמא הטובה היא מעולם הבנייה. הרעיון הראשוני, ככל שתתעמק בו יותר ותשלח את ידך לאחוז ביותר כדורים הקשורים לרעיון, יקבל יסדותו של מבנה, קומות של בניין ואפילו מעלית. כאשר ידוע שכל שלב עליו להירשם ולהיערך מחדש עד לתוצאה הגולמית של רעיון השווה להבנת כל נפש.
אך דיון זה לא עוסק בהסכת מסקנות. אלא בחשיבות האמונה היהודית במילה משיח. שוו בנפשכם, שכמו שיש בנק רעיונות הזורק לכל חפץ, כך יש גם את ההיפך, נקרא לה, קופסאת מחשבות ורחישות לב הממוקמת למעלה בשמיים. הקופסא הנ"ל כקופסא שחורה במטוס, כל תפקידה הוא קלט. קולטת אוגרת ומשכללת כל רחש ליבו של כל חי באשר הוא. ונניח, שהיא מפיקה את דוחותיה ליושב במרומים, אשר רואה שכלול של רצון האדם ופועל לטובת האדם בכלליות. כאן, בתמונה זו ניתן לראות את חשיבות האמונה במשיח, ואיך כל אדם משפיע על התמונה הכללית הזו, בבקשתו את משיח או סתם אוטו חדש.
אך ניתן להראות דוגמא זו בצורה נהירה יותר, מעולם המדיה. שכן ידוע שככל שמביני העניין יטחנו בראש דרך המולטמדיות השונות לצרוך קולה, כך אני כצרכן אצרוך יותר קולה, כי ... [תוכן שיווקי]. כנ"ל לגבי משיח. ההבדל היחיד הוא, מה תפרסם עכשיו משיח? כמו איזה מוצר? התשובה, היום היא כן, כי אין ברירה אחרת*.
הבעיה עם כבודו משיח, שמדובר בצצלית, ברור שלא ניתן להילחם בה, ולמעשה ככל שתשקיע מאמץ להילחם בה רק תשיג את ההיפך. עיצום מעמדו של אותה צללית. הכמיהה למשיח לא נולדה אתמול והיא ליוותה את אבותינו היהודים דורות רבים, יחד עם הציפייה לחזרה לשוב לארץ ישראל. עקב מעמדו הצללי, הרעיון לשווק משיח מעיד על חוסר הגיון ריאלי אצל המשווק. חוסר היגיון זה מלווה בתחושת שליחות ובצדקת דרך. משיח יבוא ולו אמתין כל יום שיבוא, היא מנטרת החים לאלו שבחרו בצללית כשליט.
ולכן אין זה משנה מאין יקום עזרי, אלפי יהודים ישמחו ליום שכזה, מאות אלפי היודים מתפללים ליום שכזה. וככל שיותר ייתפללו* ויבקשו משיח, אולי, שם בקופסת המחשבות הגדולה. מישהו יראה שהציפייה גדלה ואולי יקדים תרופה ואולי גם לא תהיה מכה. הנקודה החשובה לזכור היא, שאנו קובעים אנו מחליטים, כי מי יהללהו במתים? ולכן, כיהודים אנו מצווים לפחות ברחשי ליבנו אם לא לדסכס על כך כל יום, לפחות ברחשי לבינו לצפות לו, לצללית הקרויה בשם כל משיח בן דוד.
הנה ה הולכים ימים של שקט והרעש הגדול קרוב כמו תמיד מאיים על כל העולם לשנות את סדרי קיומו, דבר מתבקש, אך מי הייתה מעדיף שיביא את האלף החדש? דיקטטור תבאי או צללית משיחית?
* אין ברירה אחרת - ברור שזה פוח לדיון, אך כשאני מביט בעיניים למנהיגים שלי, כל שאני רואה הוא דחף ללחוץ על כפתור האטום ותו לא. התחושה היא סלקטיבית ומתמשכת ולצערי מתחזקת ככל שאני מתבגר.
* יתפללו - אני האחרון שיתווכח על צורת התפילה או הבקשה.