מוחמד מגיע אלי בכל שבוע לעזור לי לנקות את הבית. לפעמים הוא מביא שמן זית מהמסיק שהוא והמשפחה שלו עשו. לפעמים הוא מביא זעתר טרי. הוא הראשון שהיה לו האומץ לאכול את הדברים החדשים שהעזתי לבשל. הוא אוהב את הקובה ואת הבורקסם עם בשר שאני מכינה לבוד שבת. מאז שהתחיל לעבוד בביתי מעולם לא יצא בידיים ריקות. בכל שבוע הוא יוצא עם בגדים לילדים. כלים. משחקים. אני מכבדת אותו ומתייחסת אליו כאחד האדם. אנחנו צוחקים הרבה. אפילו על הכאסח בין ערבים ליהודים. הערבית שלי מקרטעת והעברית שלו שבורה .כמו תהליך השלום בערך.
אני גרה בהתנחלות. ב"שטחים הכבושים", או אם רוצים להיות טיפה יותר מעודנים "מעבר לקו הירוק". לכאורה, בהגדרה / חוקי מדינת ישראל אני נקראת "מתנחלת" אם כי מעולם לא הרגשתי כמו מתנחלת אלה כמו מתיישבת. לא התנחלתי על אדמה של אף אחד. שילמתי במיטב כספי על שטח האדמה עליו נבנה ביתי. אני משלמת משכנתא כמו רבים אחרים שקנו שטח או בית מוכן בכל מקום אחר. ההבדל היחיד בינינו שלהם לא קוראים בשמות ואני ביחד עם השטח קיבלתי תגית עם שם חדש. "מתנחלת". מוחמד אגב לא.
ההחלטה לעבור לגור בישוב קהילתי נבעה ממניעים אדיאולוגים אולם לא רק. רצינו לגור במקום קטן שלא יהיה קר ומנוכר. רצינו שהילדים שלנו יגדלו במקום שבו אין כבישים סואנים. רצינו שתהיה לנו קהילה להשתייך אליה, משהו שבחו"ל מאוד מושרש בתרבות אנשים שעוזרים אחד לשני בעת צרה ונפגשים מדי פעם לכל מיני פעילויות. רצינו בית פרטי אני רציתי גם רעפים וגדר לבנה (זה עדיין בתוכניות). אז עוד היו נותנים מענקים כספיים לרכישת בית לאנשים בעלי אומץ מיוחד כמונו שהלכו להתגורר בחורים שכוכי אל. בכל אופן, אלו היו הסיבות שהובילו אותנו לרכוש אדמה ביישוב בו אנו גרים עד היום.
אני לא אוהבת את המילה "מתנחלת". היא מכוערת ומצליחה לקומם אותי בכל פעם מחדש. בעיקר מקומם אותי שכל שכני דוגמת מוחמד ומשפחתו שגרים סביבי הם לא מתנחלים. הם עדיין אף אחד לא החליט באיזה שם לקרוא לתהליכי הבנייה הסופר-מהירים בה הם מומחים. 13 שנים שאנחנו חיים עמם כשמפרידה בינינו גדר. פעם יש בה חור ופעם 3 חורים בשביל שאולי אם השלום ירצה לזלוג בהפתעה, יהיה לו מאיפה להיכנס.
מאת: יפית שזו