בתרבות היפנית נהוג להימנע מאמירות בעלות אופי שלילי לפעוטות עד גיל שלוש. הרעיון ליצור עבור הפעוט את הגבול ע"י כך שמציעים לו לפעול בתוך מה שאפשרי ועל ידי כך מדגישים את היכולות שלו. לדוגמא אפשר וודאי לחשוב על פעוט שמתקרב לכביש. אפשרות אחת היא לומר (לצעוק/לצרוח) לילד ש"אסור" ללכת לכביש, ואפשרות שניה היא לומר לילד (תוך כדי מגע שומר) שאפשר להישאר על המדרכה. כך שבמקום לשלול אפשרות מדגישים את האפשרות הקיימת, ונותנים ליצר הסקרנות להמשיך ולהוות גורם מרכזי בתהליך הלמידה של הפעוט את העולם.
ד"ר משה פלדנקרייז - מייסד שיטת פלדנקרייז - שמעבר להיותו מדען היה גם מאסטר בג'ודו, ספג רבות גם מהתרבות היפנית. ואכן הגישה בשיטת פלדנקרייז היא להתחיל מחיזוק הקיים וכך להרחיב את גבול האפשרי.
ניקח לדוגמא את נושא היציבה. אפשר לחשוב על מגדל קלפים שעומד "זקוף" מהבסיס ועד לראש הפירמידה. למגדל זה אין שרירים, ועם זאת, הוא יכול להמשיך ולעמוד כך לנצח (מבלי להתעייף). באנלוגיה לכך - אם גם אנחנו נוכל להיתמך על השלד ופחות על השרירים (ונשאיר לשרירים את התפקיד להניע את השלד במרחב), נוכל גם אנחנו להישאר זקופים במינימום מאמץ. זוהי ההגדרה ליציבה נכונה על פי שיטת פלדנקרייז.
נסו ברגע זה לחוש את גופכם, כמו שאתם יושבים מול המחשב. האם אתם יכולים להבחין בשרירים המתאמצים שלא לצורך? עברו על הגוף במחשבה - על הרגליים, הגב, הידיים, הצוואר וכן הלאה. האם כל המאמץ המושקע הוא רלוונטי לפעולה שאתם מבצעים (שהיא קריאת המאמר מהמסך?)
נסו בבקשה להניח לגוף להתכופף לפנים עד לאן שמגיעים ללא מאמץ. להפנות גם את העיניים לכיוון הרצפה. לשים לב למתח שעוזב את העורף. לתת לכתפיים לבוא לפנים. לחזה לשקוע פנימה. לאט לאט להבחין אם מוכנים כך להתמסר לכוח הכובד. אין צורך להגיע אל המקסימום אלא פשוט להתיידד עם העייפות מבלי שחשים צורך לשלוט בגוף על פי איזושהי דעה של 'מה חושבים עלי', 'איך אני צריך להיות', וכו'. להיות רק לרגע פאסיביים ולהקשיב מה הגוף מספר. איפה הוא רוצה להיות. להישאר כך כל עוד מוכנים עד שמגיע הרגע שבו חשים רוויה. זה יכול להיות שינוי בנשימה שמעורר את הגוף לחזור ולהזדקף. להבחין ברגע הזה, ולפעול על פי תחושות הגוף. כאשר תגיע ההזדקפות, זו תהיה הזדקפות שבאה מתוך דחף פנימי ולא מתוך משמעת. לשים לב למקום אליו מזדקפים כשלא פועלים על פי דעה קדומה. יכול להיות שזה יהיה מקום קצת פחות מוכר. אין צורך להיבהל, אלא רק לחוש את מידת המאמץ כעת. האם יותר נוח לשבת כעת ולהמשיך לקרוא את המאמר?
כשחשים קושי להישאר זקופים, במקום מיד לתקן את היציבה באופן מאולץ ומלאכותי, שכמובן לא מחזיק מעמד זמן רב, ולפעול מתוך דעה כיצד "צריך להיות" בגישה ביקורתית ומתוך תחושה שהגב פגום, אפשר לציית לצו הפנימי הרוצה להשתופף. על פי שיטת פלדנקרייז, מניחים לגב דווקא להתרופף עד כמה שנוח לו, ומחכים עד שחשים שוב ברצון להתרומם מעצמו. כלומר, מתמסרים לכפיפה ע"מ להפסיק להלחם בה.
למאמרים נוספים היכנסו לאתר הבית שלי
www.gav-hofshi.co.il