האמנות היא רב-תחומית ורב-כיוונית ומתפקדת תוך מעורבות של הצופה, היצירה ומרחבים מגוונים בו מוצגת/ים יצירת/ות האמנות. רבות לפני היווצרות הדת והמדע היוותה האמנות אמצעי להתמודדות עם הסביבה מעבר לשליטתו של האדם; האמנות פעלה כקסם. לפני המצאת הדפוס האמנות לימדה וחינכה. לפני המצאת הצילום האמנות תיעדה אירועים. התפקוד והמטרה של האמנות השתנה בהקשר והחברה בה נוצרה ולחשיפה, גילוי של חומרים, טכניקות, טכנולוגיות.
"האמנות היא אופן אחד בה מתקיימת האמת. באמנות, האמת היא היצירה. אמנות היא אחת הדרכים באמצעותה נוצרת האמת הפוליטית, הדתית, הפילוסופית, החברתית, האישית והמחשבתית" (היידגר 1950 ). במאמרו היידגר מסביר את האומנות במונחים של הוויה ואמת. הוא טוען שהאומנות היא דרך להביע את האלמנטים של האמת בתרבות וכמו כן דרך ליצור אותה. האומנות היא מונח הנפרד מהיצירה ומהיוצר , היא צריכה להחשב בתוך הקונטקס של העולם אליה היא שייכת. האמן יוצר תוך חיפוש אחר האמת הפנימית שלו ושל החברה בה הוא יוצר.
חוקרים רבים בחנו את השפעת האומנות על דימוי הגוף בחברה, מהתבוננות של האמנים הגדולים ממאות עברו, שציירו ופיסלו נשים בריאות, עגלגלות ומלאות, במושגים של היום אפילו שמנות. ניתן להסיק כי אידיאל היופי הנשי היה דשן יותר ומלא יותר בעבר, לעומת עשרות השנים האחרונות.
מתוך הקשר הרחב בין אומנות לדימוי גוף אבחן בעבודתי את השאלה האם האומנות בתקופות השונות מצביעה על מה שנחשב כגוף יפה באותה תקופה?
במאמרו בארת (2003) מנסה לשאול איך למעשה מסרים מעבירים אלינו משמעויות- לא רק בעזרת טקסטים מילוליים אלא גם ויזואליים, חזותיים. הוא מתאר כיצד ביטויים חזותיים מעבירים אלינו מסרים תוך כדי שהם מתחפשים לטבעיים\ניטרליים, ויוצרים תמונת עולם אידיאולוגית, תוך ניסיון לומר לנו כי זו לא אידיאולוגיה אלא המציאות. הוא מנסה להראות איך התמונות לא משקפות את המציאות אלא מבנות אותה. אם נשווה בין אומנות ממאות קודמות לאומנות של ימינו ניתן לראות בפירוש הבדלים בגוף הנשי, האידיאולוגיה השלטת בתקופות קודמות העבירה מסר של גוף מלא, בריא ועקב כך נחשק. האומנות של ימינו לעומת זאת מעבירה את המסר שרק רזה הוא יפה, בכדי להצליח ובכדי להחשב יפה צריך להשיג את אותה צורת גוף שמוצגת במודעות הפרסומת אשר עוברות ליטושים על מנת להוריד כל סימן לצלוליטיס.
בכדי לענות על השאלה אבחן שתי תקופות- תקופת הבארוק אל מול התקופה המודרנית. אנתח את עבודתו של רובנס תוך התמקדות בתמונות הנשים שצייר וכיצד צייר אותן ואת צילומיו של הלמוט ניוטון תוך ניתוח סוג הנשים שצילם והאופן בו הציג אותן. מתוך יצירות אלו אנסה להבין את אידיאל היופי וכיצד הוא מושרש בצופה.
השפעת החברה על דימוי הגוף
במאה השבע-עשרה רשמו רוב האמנים לפי פסל קלאסי או לפי יציקות, תורת האומנות היתה עדיין מיוסדת במידה רבה על הפואטיקה של אריסו ועל התורה של אפלטון בדבר הצורה האידיאלית. הרעיון של אפלטון היה – אמנות כחיקוי. האמנות מחקה את המציאות, יש כ - 3 משמעויות שונות לחיקוי אצל אפלטון:
?חיקוי של אידיאה – עולם של אידיאות ועולם של צללים ( חיקוי של עולם האידיאות ) . חיקוי של פשרה , חשוב וחיוני .
?שכפול – חיוני , משום שאנחנו זקוקים לשכפול שיוצר חיקויים למקור .
?אשליה – לא דומה למקור בכל תכונותיו ולא יכול להחליף אותו ולמלא את כל תפקידיו . זיוף . חיקוי זה מביע נזק והוא ראוי לגינוי .
אריסטו כותב ספר על אומנות בשם " הפואטיקה " בו הוא מתייחס באופן חיובי לחיקוי ואומר שהחיקוי הוא נטייה טבעית ורצויה . זוהי תכונה מהותיות הנדרשת להגעה אל האמת . משום שהתבונה היא היסוד המהותי באדם היא נשענת על החיקוי . אנחנו לומדים דרך החיקוי . כל מה שקשור ללמידה , קשור לתבונה,ליסוד המהותי של האדם ומכיוון שהלמיד הנעשית ע"י חיקוי, החיקוי הוא הדרך להגיע לאמת.
בתקופה זו תפסו את האומנות כייצוג, האמן תופס את המהות בדרך הישירה . הגעה מהמהות אל הפרטים מתוך התבוננות במהות והבנתו . אם כך ניתן להסיק כי הגוף המצוייר באומנויות מתקופות אלו הוא הגוף אותו ראו האומנים כאידיאלי ואשר אותו רצו להנציח.
גרומבריך (1988) מדבר על בעיה המעסיקה את עולם האומנות כבר שנים רבות. מדוע הציגו תקופות שונות ועמים שונים את העולם החזותי באופנים שונים ? האם הציורים שהיום נראים בעינינו נאמנים למציאות - האם לדורות הבאים הם יראו לא משכנעים כפי שנראים הציורים המצריים ? ההנחה, שהגוף האנושי אינו נתון ביולוגי אלא תוצר חברתי-תרבותי והיסטורי מקובלת היום במדעי האדם השונים. לכל חברה לאורך ההיסטוריה היו סטנדרטים של יופי, שאף גבלו בהתעללות פיזית ועיוות של חלקים בגוף (קשירה של הרגליים כדי שיישארו קטנות, הוצאת צלעות כדי שלאישה תהיה מותן יותר צרה). אולם, באף תקופה לא הייתה מתקפת מדיה כל כך חזקה שאומרת לנו איך אנחנו צריכים להיראות.
התקשורת מבנה, מעצבת ומשעתקת את משמעותן של תופעות חברתיות, פוקו טבע את המונח "הטרוטופיה" בכדי לתאר את האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, ולשלילת כוחו ולעתים גם זהותו. במרכזה של תיאוריה זו ניצבים שני מושגים המקיימים ביניהם רשת של יחסי גומלין: 'אוטופיה' ו'הטרוטופיה'. אוטופיה היא תיאור פלסטי של מציאות אידיאלית, אשר מניח מראש כי לא ניתן לממש אותה באופן קונקרטי, וכי היא פרי הדמיון והכיסופים בלבד. הטרוטופיה לעומת זאת, היא התוצר הקונקרטי של הניסיון (הבלתי אפשרי בהגדרה) להגשים את האוטופיה הלכה למעשה. פוקו מתעלם מהשינויים התקשורתיים שחלו בייצורו, הפצתו וזרימתו של המידע, החל מאמצע שנות השבעים של המאה העשרים. ניתן יהיה לטעון כי בתקופה הזו, יחסי הכוח אינם מצויים עוד ביחסים החברתיים הממשיים אלא שהם מיוצגים על ידי הדמיות שייצורן הופקד בידי אמצעי תקשורת ההמונים. בשני העשורים האחרונים נראה שהביקורת הזו הפכה לרלוונטית כאשר אמצעי התקשורת החלו מייצרים מרחבים הטרוטופיים לצרכי בידור ושעשוע המוני. "השמנת יתר" היא הגדרה שרירותית של השיח הרפואי, המתיימר להציג אותה כאילו הייתה תופעה אובייקטיבית המתקיימת בזכות עצמה. על פי פוקו, יצירת האשליה שיש תופעות טבעיות של סטייה אותן צריך לתקן, נועדה לשרת את האינטרס של שימור וחיזוק הדומיננטיות של השיח הרפואי בחברה המודרנית. החברה מעצבת את הגוף בדרכים שונות, הגוף מתרחק מהטבע. היופי מבחינה הסטורית הוא מתת אל ואילו בחברה המודרנית היופי ניתן לשליטה. היופי נקבע ע"י האליטה והוא מיוצג ע"י החברה השולטת שכן יש להם את הכללים להגדיר את היופי. בעזרת הגדרת היופי האליטה מציגה את עליונות הגזע הלבן אשר נחשב ליפה ושולט. היופי האוליטימבטיבי נשאר היופי הלבן. הרב גוניות של האנושות איננה מופיעה בפרסום המערבי. גם בעידן הגלובליזציה "היפים" מיובאים מהמערב. הקבוצה השולטת היא זו שקובעת את הקריטריונים של היופי. הקריטריונים של הגוף הם גוף בריא, צעיר ויפה. הזהות הנשית מוגדרת לא דרך העשייה שלהן אלא דרך המראה שלהן.
ייצוג האישה באומנות
נשים צוירו ופוסלו לאורך כל תולדות האמנות. נשים אמיתיות ודמיוניות, יפות וכעורות, שמנות ורזות, אהובות ושנואות, בעלות מעמד ופשוטות עם. אחת היצירות המוקדמות של הדמות הנשית מתוארכת בין השנים 22,000 – 24,000 לפנה"ס והיא פסלון אבן קטן של אשה בעלת שדיים גדולים המשתפלים על בטן שופעת. היא התגלתה בחפירות ליד העיר האוסטרית וילנדורף וזכתה לכינוי "ונוס מווילנדורף". פינסון (1989) שחקר את אופן ייצוג האישה באמנות הפלסטית מצא כי עד סוף ימי הביניים מתוארת האישה בציור כגבירה מעודנת ונכספת. היא זוהתה עם "מריה" והייתה לדמות מכובדת, מושא להערצה וסגידה בקרב האבירים. גם הממסד הדתי טיפח את דימוי האישה הנערצת לא רק כאם משפחה אלא גם כנזירה משכילה שבידיה הופקדו החינוך וקיום התרבות. מהמאה ה-15 ובעיקר במאה ה-16, נעשית ההתייחסות לאישה דו ערכית: האישה ממשיכה להיות מזוהה עם הפן הנשי של האלוהות, האמהות והפוריות אך מאידך החלה דמותה להקשר יותר ויותר עם החטא, המוות, השטן והשכלות. במאות אלו ניתן למצוא תיאורים רבים של שוטה מאוהב השוכב לרגלי אישה עירומה (דמותה של ונוס לעיתים), המפילה אותו בפח. במאה ה-19 האישה המפתה אינה מופיעה כרמז. זהו דימוי שכיח העוטה אופני ייצוג ותיאור מגוונים. הנשים מתוארות מסתוריות וחושניות. הדמות של האשה הפאטאלית מתוארת חיוורת פנים, בעלת שיער כהה, שחור או אדום. לחייה ושפתיה אדומות. עיניה יוקדות ומישירות מבט לצופה. גם כשהיא מתוארת עירומה היא אינה משפילה מבטה. זו אישה חדשה שאינה מתביישת בגופה אלא מקרינה חושניות ובטחון רב.
כמעט כולנו מושפעים מנורמות חברתיות אך אין ספק שנשים מושפעות יותר מכולם והופכות להיות קורבנות לאופנות המשתנות, לנורמות החברתיות ולפרסומות בטלויזיה ועל שלטי חוצות. "התמונות אשר להן סמכות בלתי מוגבלת למעשה בחברה המודרנית הן בעיקרן תמונות צילומיות. תמונות כאלה מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות קודם כל משום שתצלום אינו רק בבואה או רק אינטרפרטציה של הממשי אלה שהוא גם שריד, דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות." (סונטאג, 1998). אם לפני חמישים- שישים שנה מודל היופי היה מרלין מונרו, שהיום היא היתה מדגמנת למידות גדולות, בשנים האחרונות המודל הוא דוגמניות כמו קיית מוס – מי שטבעה את המושג 'הירואין שיק'- המייצג דוגמניות שדופות ואנורקטיות, שנראות כמכורות להרואין. הפרסומת המפורסמת גרמה לגל גדול של הידרדרות להפרעות אכילה, של נערות ונשים שרצו להיראות כמו קיית מוס וחברותיה למקצוע. הטלויזיה, הקולנוע, הפרסומאים, תעשיית האופנה, המגזינים ושלטי החוצות מעבירים מסר עבור הנשים כי על מנת להצליח ולהיות מקובלת עליה להיות רזה ויפה."מנגנוני הכוח" אשר אחראים על העברת מסר הרזון מפושטים בכל מקום. המסר החברתי כפול ומבלבל האישה המודרנית צריכה להצליח לפי המודל הגברי ולהתאים למודל הנשי.
האומנות בתקופת הבארוק
הסגנון האומנותי ששלט באירופה מסוף המאה ה16 ועד תחילת המאה ה18 היה סגנון הבארוק. הסגנון שקדם לו היה סגנון המנייריזם אשר התאפיין בריאליזם,קומפוזיציה, הקפדה על פרספקטיבה נכונה ושלמות. פירוש המילה "בארוק" הוא- "פנינה בעלת צורה חריגה", זאת משום שבהשוואה לסגנון הרנסאנס הקלאסי, זרם זה נחשב למצועצע ופוגם בדבר שאיננו מושלם עוד.
המאפיינים של סגנון זה הם הימנעות מאיזון פשוט, העדפה של קומפוזיציות מורכבות יותר, שימוש באמצעיים רגשיים של תנועה דינאמית, פאתוס, דרמה, קיראוסקורו (אפקטים דרמתיים של אור וצל), אחדות ניגודים והדגשת רגעי שיא. זרם זה היה למעשה זרם די אקלקטי, כלומר הוא בחר ממקורות שונים, הוא לא דבק בשיטה אומנותית אחת, אלא הוא השתמש בטוב שבכולן.
זרם זה חיקה בנאמנות את הטבע, מה שהפך אותו למעשה לזרם הרבה יותר ריאליסטי.
גומבריך בספרו "קורות האומנות" (1978) מסביר כי זרם שונה זה התפתח בעקבות ובמהלך שינויים חברתיים, פוליטיים ודתיים אשר התרחשו באותה עת.
שינויים דתיים: קמה תנועה הקונטר רפורמציה. לפי גישה זו, כדי להחזיר את המאמינים, יש לפאר ולהאדיר את הכנסיות באירופה, אחד האמצעים היה על ידי האומנות. אחד מנושאי הציור העיקריים בסגנון זה היו תמונות מהתנ"ך, או אירועים דתיים שונים. האדם הפשוט נדהם מהגודל, הפאר והכוח הרב של הכנסייה, ובאמצעות האומנות נמשכו המאמינים לחזור לכנסייה.
שינויים חברתיים: מאפיין אשר תרם רבות לביסוס הסגנון הנו התחזקותו הכלכלית של מעמד הביניים באירופה ויצירת שכבה חברתית אשר תומכת באמנים ומעודדת יצירה פרטית. מעמד הבורגנות העלה איתו למעלה, עד למעמד האצולה הגבוה, את ההכרה האומנותית הגבוהה, החלו להתפתח פטרוני אומנות- הם אלה שביצעו את ההזמנות של הציורים והחזיקו את התחום חי ומשגשג.
שינויים פוליטים: בעקבות שינויים פוליטיים כמו הקמת רפובליקה בהולנד, קמים סוחרים רבים שהופכים להיות הפטרונים העיקריים החדשים של האומנות (במקום המלכים), אולם בצרפת הבארוק היה בחסות המלך. המרכז שלו נמצא בשני ארמונות:האחד בפריז והשני בורסאי.
בתקופת הבארוק יש נטיה להדגשת אור וצבע וציור מורכב והולך. אופי הציור בתקופה זו היה דרמטי ביותר: הציורים היו מלאי תנועה, התרחשות ורגש; היה שימוש מאסיבי בצבעים עזים ומשחקים רבים של אור וצל על מנת ליצור אשליה של עומק, וכן להבליט את הדמויות המרכזיות. הזרם ה"אקדמי" נטה ליפות את התמונה ולסלק ממנה כל גורם מכוער. היופי הוא מהחלטה וזהו ההבדל למול האמנות הקלאסית שזה היה טבעה הבלתי מודע. הזרם ה"נטוּרליסטי" לעומתו, נטה להראות את הטבע באופן נאמן ולצייר סצינות כפי שהיו נראות במציאות, על כל כיעורן או חוסר האסתטיקה שבהן. רוּבּנס, מהציירים הפלֶמִים, צייר מראש בצבע (בניגוד לרישום המקדים שאחריו צביעה) ושילב בציורי הקודש שלו סצינות מסביבתו ולאו דווקא מהדמיון.
רובנס
בימי חייו היה רובנס מפורסם, אופנתי ומצליח מבחינה מסחרית. רובנס היה קאתולי אדוק, שלעיתים קרובות צייר לפי הזמנות דתיות תעמולתיות. תפיסת היופי הנשי שלו מרוחקות מאידיאלים בני זמננו והוא השתמש לעיתים קרובות בסמלים שקשה לפענחם. רובנס עסק רבות בפרסומת עצמית, בהמליצו על ציוריו ובגרותו את תיאבון המזמינים בהבטחות של "הרבה דמויות עירום יפות". אמנותו של רובנס תוקפנית בקסמיה, בחושניותה ובמשיכה האירוטית הבלתי נסתרת שלה. קצב היצירות של רובנס היה מהיר והוא היה זקוק לגירויים מתמידים, אומנותו צמחה מתוך גירויים ויזואליים: גב עירום, אלילה רומית או ציור וניצאי. אנו רואים בציוריו מראות שאיש לא צייר לפניו, גוף רך דיו כדי לרעוד ולזוע. אנו רואים קפלים תחת הזרועות, פימות סביב שורש הגב ושקעים במקום שהדמויות אוחזות זו בזו. פרטים אלו, פרי התבוננות בדוגמניות חיות, נספגים אל תוך הקצב של המתאר הכללי.
בשנת 1630 נשא רובנס לאשה את הלן פורמן, הוא נמשך אל חזותה של אשתו
החדשה שהיתה ידועה בזמנה ביופיה. הפנים והגוף של הלן פורמן
חוזרים בכל סוגי אומנותו, היא הייתה המכנה המשותף של כל תחומי
יצירתו ודמותה עמדה במרכז החזיונות החדשים שנבעו מן האמן.
רובנס צייר את הלן בכל ההדר שבנוסח הדיוקן החצרני ביצירה
"דיוקן הכלולות" .
אם נשווה ציור זה לציור שלה כשהיא עטופה במעיל פרווה נראה שרובנס מתאים
את תווי דמותה, שנחשבו מכבר לאידיאליים, לנוסח וניציאני של
אלילה קלאסית. ניתן לראות שהסנטר עוגל, העיניים הוגדלו והשיער
ארוך יותר ופרוע. הסרט מסביב לראשה, כעין "קישור של נשות פיתוי"
והמיתח שבעגילים מרמזים על אקזוטיקה מרגשת.
החיוך המפתה נעלם ובמקומו בא מבט הרבה יותר מסתורי,
היד על השד, תנועה קלאסית של צניעות, הפכה לתנועה חשפנית.
"הלן פורמן בגלימת פרווה" מתארת את אמונתו של רובנס באומנות
הפונה לחושים, ואת שיטת עבודתו המבוססת על אוביקטים יותר מאשר
על רעיונות. רובנס מבטא יופי באומנות באמצעות האוביקט היפה ביותר
לדעתו בחיים. דרך תמונה זו ניתן לחוש שרובנס לא היה מסוגל ליצור
אומנות מתוך המקרי, ולמצוא יופי במה שנחשב מכוער לפי המוסכמות.
אחד הציורים המאוחרים יותר של רובנס הוא "שלוש אלות היופי". שלושת הגראציות הן שלוש עלמות-חן, מתרוננות מפזזות, מרקדות בעליצות ומפזרות סביבן את ניחוחות האהבה ומנעמיה.
הן ילידות המיתולוגיה היוונית : שלוש אחיות, בנות לזאוס והרה
הן בנות לוייה קבועות של אפרודיטה, אלת הנעורים והאהבה היונית
שזכתה ברומי לשם ונוס.באומנות הפלסטית הן מוצגות כעלמות-חן
צעירות ויפות, המחוללות במעגל שהן יוצרות ,שתים עם
גופן קדימה לעיני הצופה ואחת מציגה לצופה את אחוריה לראווה ובגאוה.
במאה השבע-עשרה הרבו לצייר את אלות היופי, עבור רובנס הייתה זו
הצהרה על דמות האישה כפול שלוש. גם כאן אנו רואים שימוש בגופה
של הלן- הדגשת קפלי השומן,עיניים גדולות, משחקי אור וצל.
בשנת 1625 כאשר רובנס עבד על מחזור ציורי מאריה דה מדיצ'י, הוא היה זקוק לדוגמניות לסירנות המופיעות ברקע הקדמי של המלכה היורדת מסיפון האונייה.
הוא כתב לידיד וביקש ממנו להזמין את שירותיהן של שלוש אחיות מבריסל.רובנס טען שהוא זקוק לשלוש אלו במיוחד, בגלל גופיהן היפים, פניהן רבות ההבעה,
ושיערן השחור.
כל הנשים שצייר רובנס נראות דומות זו לזו בצורה בולטת. רובנס שיחזר
שוב ושוב את האידיאל הנשי שלו והקפיד ללכת אחר קווי המתאר של
הדמויות ביתר דיוק.
(מתוך: "רובנס")
האומנות המודרנית
"אמנות מודרנית" במובן הרחב, היא אמנות חדשה, בת-הזמן. לכל דור יש המודרני שלו כנגד המוסכם של זמנו. המודרני בן-זמנו מצוי בתהליך תמידי של השתנות, שטרם סוכם או הוגדר על ידי היסטוריונים של האמנות. מההיבט ההיסטורי "האמנות המודרנית" החלה במאה התשע עשרה. גורמים רבים תרמו להתגבשותה של האמנות המודרנית כפי שהיא כיום. אחד מהם הוא המצאת המצלמה; גורם שני הוא כל מה שלמדנו על האמנות שלנו ושל אחרים; וגורם שלישי - דמותו של האמן בעינינו. בעבר היה זה תפקידם של האמנים להציג את הדברים כפי שהם נראים, כדי שנוכל להכיר בערכם ולזכור אותם. עד שהומצאה המצלמה היה כל אמן הוא עצמו, אך גם מעין מצלמה. אך המצלמות האמיתיות תפסו את מראה הדברים בצורה הרבה יותר טובה, או לפחות יותר מהירה, והאמנים נאלצו לשקול ברצינות את האפשרות לותר על העתקת הדברים ולהתרכז בשימוש בדמיון. . "האמנות של ימינו היא הרבה פעמים מעניינת, והרבה פעמים חידתית. אנשים רבים מתלוננים שאין הם מבינים אותה. מהי אמנות מודרנית? ראשיתה באמנות הרנסנס הישנה, שביקשה להיות פשוט אמיתית ויפה, אך היא שוברת אותה בכל דרך אפשרית. היא שוברת אותה למרכיביה השונים, לצבע, לצורה או לכל דבר אחר שאפשר עוד לסחוט מן האמנות הישנה או להוסיף אליה או להחסיר ממנה או לעוות ממנה. האמנות המודרנית היא אפוא כל דבר שהדמיון יכול להיאחז בו ולתת לו צורה גשמית ואמנותית, משהו שאפשר לראות או לחוש. האמנות המודרנית חופשית מאוד, מעניינת מאוד, ומאוד מבלבלת". (שרפשטיין, 1988)
על פי סונטאג (1998) חברה נעשית "מודרנית" כאשר אחת מפעילותיה העיקריות היא יצירתן וצריכתן של תמונות, כאשר תמונות נעשות למצרכים הכרחיים לבריאותה של הכלכלה, ליציבותו של המבנה החברתי ולחיפוש האושר הפרטי. כאשר מצלמים דבר מה, הוא נעשה לחלק במערכת מידע מסוימת. תצלומים הם אמצעי לכליאת המציאות, אמצעי להקפאתה. אין אתה יכול לאחוז במציאות אך אתה יכול להיות אחוז על ידי תמונות. לצלם משמעו לקנות חזקה על העצם המצולם. משמעו יצירת יחס מסוים אל העולם, יחס דמוי ידע, דמוי עוצמה. העבודה שעושים הצלמים אינה שונה מעבודת האומנים. כשצלם מחליט כיצד תיראה התמונה, כשהוא מעדיף אופן הצגה מסוים על פני אחר, הצלם כופה קנה מידה על הנושא, הצילומים הם הובלות של אינטרפרטציה של העולם ממש כמו ציורים.
בתקופה המודרנית שמאופיינת בחברה צרכנית נעשה שימוש ביופי לשם קידום מכירות. דוגמניות בעלות מודל יופי "מוקצן" ובלתי ניתן להשגה מוצגות על כל מוצר ובכל מגאזין. חשיפה מרובה למודלים כאלו בונים ציפיות בלתי ניתנות להשגה, רגשי נחיתות,עלייה בהפרעות האכילה והוצאת סכומי עתק בניתוחים פלסטיים שנועדו לעצב "גוף מושלם".
הלמוט ניוטון
Each photo should look like a frame from a film"". גישה חדשנית ומהפכנית שלא הייתה נהוגה עד שניוטון החל לצלם בתחום האופנה. ניוטון נולד בברלין בשנת 1920 למשפחה יהודית אמידה. בגיל 16 הוא החל ללמוד אצל הצלמת איוה (Yva) שהתמחתה בצילום אופנה, עירום ודיוקן. הוא התגורר באוסטרליה, בפריז ובמונקו. משנת 1957 עבד עבור מגזיני האופנה היוקרתיים, צילם דיוקנים של אייקונים של העולם הזוהר והעשיר: אמנים, אנשים מתעשיית הקולנוע, פוליטיקאים, האנשים שעושים את האופנה. ההשפעה שלו ניכרת לא רק בצילום האופנה, אלא גם בצילום אמנותי .כאשר הוציא את הדוגמניות מהסטודיו אל הרחוב, אל היומיום, אל הסביבה הטבעית, הפך את הצילום המגזיני לאמנותי יותר, בוטה יותר, זוהר יותר, מיני יותר. ניוטן יצר נרטיב מורכב שהנושאים המרכזיים שלו סובבים סביב המין והארוטיקה, מקורות הכוח וזוהר. את פריצת הדרך שלו קיבל כצלם לווג המקומי ב 1961. ניוטון צילם סלבריטאים לבושים וצילומי טבע, אך את עיקר פרסומו הקנו לו צילומי העירום בשחור לבן של נשים חזקות, שריריות, דומיננטיות, לבושות בעקבים, קולרים ושרשראות לכלבים. הוא הרבה לצלם משחקי כוחות בין גברים לנשים, צילומים סאדו מאזוכיסטיים ובונדאג', צילומים דקדנטיים ואפלים שהיו דרכו לפרוץ את גבולות החינוך הגרמני הנוקשה שקיבל ולהתגבר על אופיו הביישן. בצילומי הדיוקן שלו רואים את הכוחניות שהפעיל על המצולמים: הוא שיחק באנשים המוכרים והחשובים כרצונו: גרם להם ללבוש בגדים ואביזרים משונים, העמיד אותם בפוזות מוזרות. הוציא מתוכם את הקיצוני, האמיתי, בצילומים מוקפדים ואסטטיים להפליא. ניוטון מצא את העניין המרכזי בגוף האישה. יותר נכון, בגוף העירום והמושלם של האישה. הוא טען, שהוא שטחי, שהצילום שלו לא עמוק, שהוא לא אמן, שטעם טוב הוא אויב האופנה, אויב הצילום, אויב האישה, אויב הארוטיקה.
התמונה "נשים עירומות, נשים לבושות"
מציג את אותה קבוצת נשים באותה העמדה
פעם אחת לבושות ןפעם אחת עירומות.
הנשים הן חזקות ובטוחות בעצמן, נראות כוחניות.
מניעות את גופן בהילוך גא ובטוח. שתיים מהן
קצת תוקפניות, ידיהן על המותניים,
שלישית מתגוננת בשיכול ידיה על הסרעפת.
כולן עירומות. הנשים מתאימות לאידיאל היופי, דוגמניות הנראות
טוב גם בלבוש וגם בעירום. הלבוש מסתיר את הפגמים ולכן ניוטון מציג אותן גם במצב הכי טבעי –העירום, כך הצופה יכול להיווכח שגופן של הדוגמניות אכן מושלם.
הסידרה "Cyber woman" מציגה דוגמניות שמצטלמות
בסיטואציות מהיומיום האמריקאי הזול וחסר הזוהר:
נוצר פער ענק בין הדמות המושלמת לבין הרקע הלא איכותי
של היומיום האפור הזה. הדוגמנית יוצרת את הרושם
שהסביבה והנסיבות אינן נוגעות בה. היא מיישירה מבט אל
המצלמה במבט חודר וכאילו אומר שלא מפריעה לה נוכחות
הצופה המציץ.
גם כאן ניוטון מצלם את הדוגמנית כאשר לרגליה נעלי עקב
וזאת בכדי להעצים את האירוטיקה. ניוטון מראה כיצד ניתן
להציג תמונה, שבמידה והדוגמנית הייתה לבושה הייתה הופכת לתמונה יומומית, בצורה
חושנית ומסקרנת.
העירום הנשי באמנות משמש לצרכים שונים: הוא הופך את דמות האישה לאלה, לתמימה, לגיבורה, למפתה או לפרובוקציה חברתית. העירום הנשי מעלה בעיני הצופה מגוון רב של רגשות ופנטזיות ומרתק את תשומת לבו.
לסיכום
בהשוואת יצירותיהם של רובנס וניוטון ניתן להבחין בשינויים רבים בגוף האידיאלי בעינם של שני האומנים. שינויים אלו הושפעו בעיקר מהשינויים שחלו בחברה במהלך השנים. האומנות משמשת כתיעוד לתקופה ומכאן ניתן להסיק כי תקופות קודמות ראו יופי שונה בגוף האישה, נתנו לנשים את החופש להראות כרצונן והעריצו את הגוף המלא והניקיון לא היה כל כך חשוב. ולא היה מחשב נייד. תקופתנו לעומת זאת יצאה במלחמה כנגד השומן, אמצעי התקשורת מעבירים מסרים של רק רזה הוא יפה ואם התמונות אכן יהוו עדות לדורות הבאים תחשב תקופתנו כתקופת רנסנס חדשה המציגה אך ורק את הגוף המושלם, החטוב.
בנג'מין (1998) מדבר על השיעתוק בעולם המודרני, אנו חיים היום בעולם של שיעתוקים, ואף של שיעתוקים של שיעתוק = סימולקרה. זאת, בעוד שבעבר כמעט כל יצירה היתה מקורית. ליצירות מקוריות יש, ע"פ בנג'מין, מעין 'הילה' הכוללת בחובה את נסיבות היצירה ואת המסורת שהיצירה המקורית נושאת בתוכה. מדובר בתחושה שמפעמת בנו כשאנו ניצבים אל מול היצירה המקורית. יצירות האמנות המקוריות הראשונות, ההילה שלהן נבעה מכך שיוצרו למטרות פולחן (פסלים, פירמידות, בודהות), אנו מרגישים את הקדושה הפולחנית שלהן. היום הפולחן החדש הינו יופי- אסתטתיקה, והוא מחליף את הפולחן הקדום.
וולף מדברת על אקלים או על אווירה תרבותית או על תנאים חברתיים-תרבותיים, שנוצרו בעיקר בארצות הברית של שנות השמונים של המאה הקודמת ואיפשרו פיתוח מקביל של פיקציה במוקדים מגוונים של החברה. החיבור של פיתוחים מקבילים אלה, בדיעבד ולא מראש - מה שלא שולל את הפוליטיות שלהם - הפך את הפיקציה לקולקטיווית. הפיקציה שמדובר בה היא מיתוס היופי. מיתוס זה קובע, ראשית, שישנם קריטריונים פיסיים מוחלטים ואוניוורסליים ליופי נשי "מושלם", ושנית, הוא מייצר דימויים תרבותיים של היופי הזה ומשכפל אותם ללא הרף. העובדה שמדובר בדימויים, והעובדה שאלה מוקרנים על המסך הציבורי כבלתי משתנים ואחידים, מלמדות על הממד הפיקטיווי שלהן - ולכן לא ב"יופי" מדובר אלא ב"מיתוס היופי".
מדברים אלו, מהתמונות עצמן והסיבה בגללה יצר האומן את התמונה ניתן להסיק כי אכן האומנות משפיעה על דימוי הגוף בעיני הצופה. בעבר היצירה לא הייתה משועתקת ומופצת לכל ולכן רק אלו שנכחו במקום פיסית יכלו להתרשם ולהיות מושפעים ממנה. בעידן של ימינו לעומת זאת האומנת משוכפלת ומופצת לכל, בעלי אמצעים וגם אלו שלא. אומנות זו משפיעה על הצופה ועל תפיסתו את גופו ודימויו העצמי.
ביבליוגרפיה
Heidegger,m. (1950). The Origin of the Work of Art
אפלטון, "איוון", "פוליטאה" י'. עמ' 537-554, בכתבים, כרכים 1-2 (תרגום: י'. ליבס), שוקן, תש"מ.
אריסטו, פואטיקה, (תרגום:ש. הלפרין), הקיבוץ המאוחד, תשל"ד.
בארת', ר. (2003) "הרטוריקה של הדימוי", תקשורת כתרבות: מקראה. עורכות: תמר ליבס ומירי טלמון.
גומבריך,א., 1988, אומנות ואשלייה, (המבוא: הפסיכולוגיה וחידת הסיגנון), כתר.
גומבריך, א., 1978. קורות האמנות. תל אביב: עם עובד
וולטר, ב',(1998), יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, ספריית הפועלים/הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל.
וולף,נ. (2004) מיתוס היופי - על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים , הוצאת הקיבוץ המאוחד.
סונטאג, ס., הצילום כראי התקופה, תל אביב: עם עובד, 1998.
פוקו,מ. (2003).הטרוטופיה, הוצאת רסלינג, תרגום מצרפתית ואחרית דבר: אריאלה אזולאי.
פינסון, י.,(1989). "האשה והשוטה באמנות האירופית במאות ה16- וה17-", מוזות, גל' 7, עמ' 39.
פלטשר,ג'. רובנס, עורך: גמזרו,ח. רביבים
שרפשטיין, ב.ע., 1988, מהי אומנות מודרנית?. האומנות קשת בענן. הוצאה לאור מסדרה.