פאונדרס על מעשיות האחים גרים - מחקר מעמיק על האגדות, הסיפורים ועולם הפנטזיה שכל ילד מכיר

"היה היה" הוא פתיחה לאגדות וסיפורים שכל ילד מכיר. זו פתיחה לפנטזיה, לדמיון, ועוד. ספרות הילדים מהווה סוכן תרבות וחברות, סיפורים רבים שימשו אף ככלי חינוכי, על מנת לפתח את המחשבה של הילד, את דמיונו, את כושר ביטויו והגדלת אוצר המילים שלו. סיפור דידקטי זו ספרות המיועדת להשפיע על דעתו של הקורא, על אמונותיו והתנהגותו. היא מציידת אותו בנורמות חברתיות הנותנות לו כלים להתמודד עם המציאות החברתית בה הוא חי. מטרת הסיפור הדידקטי לילדים היא לבנות השקפת עולם המבוססת על הגדרת בעיות ופתרונן. במרכז הסיפור הדידקטי מצויה נורמה התנהגותית או מוסרית שהמספר מעוניין להקנות לילד, בדרך כלל הסיפור הדידקטי יהיה במישור הריאלי והפתרון יהיה מציאותי מהחיים. לעיתים, מספקים הסיפורים מוצא, דרכם  יכולים הילדים להיפתח ולספר על בעיותיהם. סוג נוסף של סיפור הוא הסיפור המידעי, סיפור שבמסגרתו נמצאות שאלות על עולם התופעות ומוטיב חוזר בו הוא מוטיב ידע עובדתי. הידע מאורגן בסיפור בצורות שונות, בדרך כלל על ידי סיפור מסגרת. הסיפור המידעי לילדים מבוסס על ההנחה שעובדות הנקשרות לאירועים ולחוויות רגשיות נשמרות טוב יותר בזכרון.

מקורם של הסיפורים הוא בספרות העממית כפי שמספרים בוגרי קורס יעוץ ארגוני או בוגרי תואר ראשון בספרות , "המטרה המרכזית בהעברת סיפור עם מדור לדור ומאב לבנו הוא הגורם החינוכי-פסיכולוגי והרצון להעביר ערכי תרבות. עם זאת קיימים בעצם ההעברה ערכים נוספים: המסרן- המספר מקדיש תשומת לב רבה לתוכן הסיפור ולדרך, אשר בה סיפר אותו כדי לרתק את נמעניו- מבוגרים כילדים. אלה יקבלו ברצון ערכי מוסר ומסורת, אולם לא יוותרו על ההיבט הבידורי המשעשע" עלילתו של סיפור העם מאופיינת ביסודות של קסם ומאגיה. כל חברה אנושית זקוקה לסיפורי העם שלה, כדי לספק לעצמה כלים להתמודד עם מצוקות, עם פחדים, ועם חרדות ואף כדי לקבל אישור על הצלחות. הסיפור העממי מארגן את המציאות ונותן לה משמעות. הוא מעביר באמצעות סמלים ובדרכי רמז קווים מנחים לדרך חיים. בכך הוא נותן הזדמנות לקהל מאזיניו לגבש את תפיסת עולמם ואת זהותם. סיפורים אלו משמשים הן כתעודה היסטורית והן ככלי להבנת הנפש. מספרי הסיפורים מן המאות הקודמות לא היו זקוקים לשפת סמלים, כדי לדבר על נושאים שהיו בגדר טאבו, כמו גילוי עריות . כך, למשל, בגרסתה הקדומה הופכת סינדרלה למשרתת, ובגרסה אחרת היא לובשת עור חמור ומסתתרת ביער כדי לברוח מאביה האלמן המאלץ אותה להינשא לו. כל נושא באשר הוא היה פתוח בתקופות הקדומות בפני הילדים כמו בפני המבוגרים. לעתים קרובות התגוררה כל המשפחה בחדר אחד, והילדים היו עדים להתעלסות הוריהם לכן לא היה המין נושא שאין מדברים בו והמוסווה בסמלים וברמזים. זאת ועוד, עד המאה ה- 18 לא נחשבה הילדות לתקופה נפרדת ותמימה בחייו של האדם. הילדים התלבשו והתנהגו כמבוגרים, ואף עבדו יחד עם הוריהם. החיים באותה עת היו אכזריים, קשים וקצרים עבור ילדים כמבוגרים. באותה תקופה סיפרו האנשים הפשוטים סיפורים שהיו מפחידים לא פחות מכל חלום בלהות. הם אף לא ניסו להמתיק או לייפות את הסיפורים, כדי להתאימם לאוזניהם התמימות של הילדים. מספרי הסיפורים העממיים באותה עת הציגו את סיפוריהם במלוא מערומיהם הברוטאליים. כאלה היו גם החיים הכפריים בצרפת במאה ה- 18 ומשם נאספו אגדות עם רבות. רעב, מגפות ומלחמות היו מנת חלקם של האנשים הפשוטים שהקשיבו לסיפורי העם. האיכרים עבדו קשה מבוקר ועד לילה, תמותת הילדים הייתה רבה ורוב האנשים סבלו מתת תזונה. ילדים רבים נשלחו מביתם כדי לחפש לעצמם אוכל, ובני המזל שביניהם מצאו עבודה. לאכול או לא לאכול - זו הייתה השאלה שניצבה בפני הכפריים בסיפורי העם, כמו גם בחיי היומיום שלהם. לכן קשורות משאלות רבות בסיפורי עם באוכל, כמו אצל הנזל וגרטל. כמו כן, אמהות חורגות היו תופעה נפוצה משום שנשים רבות מתו בזמן לידה ולכן מופיעות בסיפורים אמהות רבות כאלה.

בראייה היסטורית אפשר לומר, כי הנושאים בסיפורי העם סובבים סביב שאלות הקיום, העולם המשתקף במרבית סיפורי העם הוא עולם אכזר. החיים קשים ובלתי נסבלים ולכן והמסר המועבר בסיפורים הוא שיש להתחכם, להיות תכססן, לדעת לסדר את כולם, להיות תחכמן. אפשר לגלות מסר זה בסיום הסיפור כיפה אדומה על-פי גרסתו הצרפתית מן המאה ה- 18: לאחר שפגשה כיפה אדומה את הזאב במיטתה של סבתה, היא מבקשת לצאת החוצה כדי לעשות את צרכיה. הזאב אומר לה לעשות אותם במיטה, והיא מתעקשת שיתן לה לצאת החוצה. היא יוצאת החוצה קשורה בחבל. בחוץ היא קושרת את החבל לעץ ובורחת, והזאב מחכה ומחכה. המסר המובע בסיפורים רבים מתקופה זו הוא, שהקטנים יכולים להיות חזקים מהגדולים, העניים חזקים מהעשירים והמקופחים חזקים, כמו דוד וגולית. גישה זו הועברה לאנשים הפשוטים באמצעות הסיפורים, על-מנת שיוכלו להתמודד עם קשיי החיים ועם אויביהם בעלי האדמות ואנשי השררה.

ספרות הילדים השתנתה רבות במהלך השנים, בייחוד לאחר השינוי בתפיסת הילד מיצור הדומה למבוגרים לאדם בעל צרכים ייחודיים משלו. חוקרים רבים עסקו בנושא ספרות הילדים וניסו להבין מהו סיפור המתאים לילדים. בעבודתי אתמקד במעשיות האחים גרים, אשר ספגו ביקורת רבה לאורך השנים ונחשבו כלא מתאימות לילדים עקב היסודות האכזריים שבהן, אך הפכו לאגדות הילדים המפורסמות בהיסטוריה. אנתח את כמה מהסיפורים המפורסמים ביותר: סינדרלה, כיפה אדומה והנזל וגרטל. אבחן את מקורם, הסמלים השונים שמייצגים הסיפורים,את המשמעות שנותנת המעשייה לילד וכן אבחן את אותם יסודות אכזריים ובמה הם תורמים להתפתחות הילד. בעבודה זו אני מקווה למצוא את הרבדים העמוקים יותר של הסיפור ולהבין את תרומתם הרבה של מעשיות האחים גרים לעולם הספרות ולעולמם של הילדים.

מהי מעשייה?

המעשייה היא יצירה ספרותית-עממית, המסופרת בדרך כלל בעל פה, בפני קהל, וכל מספר, בכל תרבות, מעניק לה אופי משל עצמו ומשל סביבתו.למעשייה עלילת פלאים בה מטשטשים הגבולות בין הדמיון לבין המציאות. האמירה המוסרית בה פשוטה וברורה: הרשע נענש, הצדיק נשכר, רודף הבצע מפסיד והעני מגלה אוצר. המעשייה אינה קשורה למקום ולזמן ספציפיים. התיאורים הם על זמניים, כמו יער, מגדל או אפילו בית פשוט, כל אלה יכולים "להתמקם" בכל מקום שהוא ובכל זמן שהוא, ועל ידי כך, שוב, מאפשרים לשומע להזדהות עם המסופר, כשהוא יכול לעגן את המעשייה גם במקומו שלו. המעשייה משקפת את הדרך בה חש הילד את העולם וחי אותו, נאמנה לאמת הנפשית של הילד ולא למציאות החיים האובייקטיבית. "היה היה לפני הרבה הרבה שנים..." פותחת המעשייה ומעבירה את הילד בבת אחת אל ה"אל זמן ואל מקום" של המעשייה, אי בהירות מכוונת זו של רקע האירועים היא מאפיוני היסוד של המעשייה באמצעותה יוצרת המעשייה את המרחק הדרוש לפגישת הילד עם אותו עולם רחוק- קרוב, שאינו אלא עולמו הוא, עולם החלומות המאווים, היצרים והדחפים שבתוך נפשו פנימה.[3]

ניסוח החוקים האפיים של הספרות העממית נעשה לראשונה על ידי החוקר הדני אקסל אולריק והם מקובלים על מרבית חוקרי הספרות העממית. החוקים שאולריק גילה נוצרו באופן טבעי במהלך אלפי שנים, והם נוגעים בעיקרם לחוקים הצורניים של הספרות. היות והסיפור העממי מסופר בעל פה החוקים מהווים כלים לזיכרון ולריתוק הקהל.

ניתן לסכם את חוקי המעשייה על פי הפירוט הבא:

חוק הפתיחה והסיום: הסגה אינה מתחילה בפעולה פתאומית ואינה מסתיימת באופן חד. הסגה מתחילה בכך שהיא נעה משלווה לריגוש, ולאחר האירוע המסכם, שבו לעתים קרובות דמות ראשית מעורבת באסון, מסתיימת הסגה בתנועה מריגוש לשלווה. ככלל פותחת ומסתיימת המעשייה במשפטים נוסחאיים קבועים: "פעם אחת, לפני הרבה, הרבה שנים", ו- "הם חיים באושר ועושר עד היום הזה".
חוק החזרה: הסיפור העממי, שממדיו קצרים ומצומצמים, משתמש בחזרה ולא בדרך התיאור המפרט. כל מעמד מרשים המתרחש בסיפור חוזר, הדבר דרוש ליצירת מתח ולהעלאת בשר על שלד הסיפור. החזרה מאפשרת למספר להדגיש את הטעון דגש, ולהבהיר לשומע מה שחשוב יותר בעלילה. החזרה יכולה להיות באותו נוסח עצמו, או לעיתים בשינוי סגנוני. במקרים רבים משמשת החזרה גם אמצעי לגרום לקהל השומע להשתתף בסיפור, שכן החזרה הזהה מאפשרת לקהל להצטרף למספר, ולהשמיע דברים יחד עמו. החזרה מבליטה ומדגישה ממדים שונים בסיפור, מעניקה להם חשיבות ותורמת לריתוק קהל המאזינים לסיפור המעשה.
3.       חוק השילוש: בסיפורי העם חוזרים מספרים קבועים, שהבולט ביניהם הוא המספר "שלוש". מספר זה מתגלה בצורות שונות: במניין הגיבורים, במשימות שהגיבור מבצע, בחזרות על התארים, בפעולות, ועוד.

חוק השניים במערכה: במוקד ההתרחשות מופיעות על הבמה שתי דמויות, אשר לכל אחת מהן זהות ותפקיד משלה. הקונפליקט בין הדמויות הוא בין שתים בלבד (קונפליקט חד, ובלתי מורכב) לעיתים, מתפקדת קבוצה שלמה בתפקיד גיבור אחד, כי למעשה, הם מדברים בקול אחד.
חוק הדו-שיח: חוק זה נובע מהצורך להשפיע על המאזין. כיוון שהמטרה היא לרתק את השומעים לסיפור המעשה, לשתפם בעלילה ולפתח בהם תחושת מעורבות במתרחש והרגשת הזדהות עם הדמויות, משנה המספר את קולו ומשחק את תפקידי שתי הדמויות הפועלות.
חוק הקיטוב (הניגוד): לסיפור העם אופיינית העמדה של דמויות קוטביות (צעיר מול זקן, גדול מול קטן) ושל מצבים קוטביים ( טוב ורע, עני ועשיר ). חוק הניגוד חל לא רק על הגיבור אלא גם על אפיוניהם ומעשיהם של הדמויות האחרות, שנתבעים להיות מנוגדים לאפיונו ומעשיו של הגיבור.
חוק התאומים: פיצול אחד הגיבורים לשתי ישויות שאין הבדל מהותי ביניהן, מול האישיות המפוצלת הזו עומד היריב. דמויות שדרגתן נמוכה מופיעים בכפילות, אך אם מדובר בתפקידים ראשיים, הם יהיו כפופים לחוק הניגוד ויהיו מוצבים אחד כנגד השני.
חוק משחק המילים: חוק זה שייך לאמצעים ההשמעתיים, הנועדים למשוך את תשומת ליבו של המאזין.
חוק השאלה הריטורית: מטרת השאלה הריטורית היא להביא לידי שינוי הטון בקטעים חד גוניים, להגביר את המתח על ידי השהיה, ולשמש רמז לבאות. [4]
נוסף על תשעת חוקי אולריק, שהם כלליים צורניים, הוסיפו החוקרים סימנים תוכניים, שבלעדיהם אין "החוקים האפיים" שלמים.

המוטיב העל-טבעי: בסיפורי המעשייה נפתרת הבעייה של הגיבור, בדרך כלל בסיוע כוחות מאגיים. יסודות על-טבעיים שכיחים בסיפור העממי שההיגיון שבו אינו עולה תמיד בקנה אחד עם ההיגיון שבעולם הטבעי.
המשאלה הכמוסה: בסיפור העממי מוצא המאזין ביטוי לבעיותיו, לכאביו ולמשאלות לבו הכמוסות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת-מודע על ידי השלכתן על דמויות, על בעלי חיים, על עמים זרים וכדומה. בסיום המעשייה מקבל, בדרך כלל כל גיבור את מה שמגיע לו: הטוב מקבל פרס על טובו ועל סבלו, והרע מקבל עונש על מעלליו.
המעשייה היא ז'אנר קדום ביותר בספרות. למרות שבמשך הזמן חדרו לתוך המעשייה יסודות חדשים, היא שמרה על אופייה הקדום ועל האווירה הקסומה שבה. הסיפור פורש לפנינו עולם שרב בו הנסתר על הנגלה, ושהמהלך בו מיטלטל בין קטבים מרתקים, מגרים, מעוררים את הדמיון וסוחפים הלאה.[5]
לאורך השנים קמו למעשייה מתנגדים רבים, בעיקר מבין אנשי החינוך אשר הסתייגו מן המסרים "הבלתי חינוכיים" המשתמעים ממנה, ערך העבודה מוצג כשלילי, וחלומו של כל גיבור הוא "לקפוץ" ממעמדו הנחות אל מעמד גבוה, ובעיקר -לא לעבוד. הכסף והמעמדיות הם הנושאים המניעים את גלגלי המעשייה ומטבע הדברים הסתייגו מו הז'אנר מייצגי התיאוריה המרכסיסטית. רבים יצאו גם נגד האכזריות הגודשת את סיפורי המעשיות וגורמת פחדים לילדים וטענו שמעשיות אלו נכתבו על ידי אנשים מופרעים. הגדילו לעשות אנשי החינוך, בשנות החמישים, שקשרו בין המעשייה לבין מידת אכזריותם של הנאצים, שגדלו והתחנכו על סיפורים אכזריים ומימשו בחיים של ממש את האכזריות הפיגורטיבית של המעשייה.
בשנות השישים התנועה הפמיניסטית בארה"ב העלתה טיעונים נוספים כנגד השמעת המעשייה לילדים. ראשית, טענו, עושה הז'אנר עוול לאמהות החורגות, המרובות כל כך בתקופתנו. הן בונות סטריאוטיפ שלילי ביותר. האמהות החורגות מוצגות כאכזריות ביותר, ולעולם לא מוצגת אם חורגת שהיא גם אם מטיבה. שנית, טענו, הז'אנר משמיע את "הקול הגברי" בלבד, ובכך הוא מנסה לשמר את המעמד הנחות של האישה בחברה. האישה היא תמיד פסיבית, קורבן, מצוייה במתחם הבית ואינה מעזה לשנות את חייה. (בעוד הגבר הוא תמיד האמיץ, החכם, המציל והנבון). האישה חייבת להיות יפה, כי רק כך תוכל להשיג את הבעל שיוציא אותה ממקומה העלוב, והנישואין מוצגים כפתרון אולטימטיבי לכל בעיותיה של הנערה הסובלת. על פי הדמויות המתפקדות כ"גיבור ראשי" במעשיות, ניתן לחלק את המעשיות לשלושה סוגים: "מעשיות נשיות", בהן הגיבורה היא נערה או אישה במצוקה, שבסוף המעשייה היא תינשא, קרוב לוודאי לנסיך עשיר. "מעשיות גבריות",בהן הגיבור הראשי הוא נער או גבר במצוקה, שבסוף יינשא לבת מלך, או, לחילופין, ישיג כסף רב ויפתור את בעיותיו הכלכליות, ו"מעשיות מעורבות" בהן הגיבורים הם נער ונערה.
התנועה הפמיניסטית, אשר הסתייגה מסיפורי המעשיות האלה, יזמה כתיבת מעשיות חדשות, הבנויות מאותם חומרים עצמם אך משדרות מסרים חדשים ושוויוניים. בחלק מן המקרים, הוצגו "מעשיות מתוקנות", כלומר, החלק הראשון של המעשייה שימר את המעשייה המסורתית, אך בחלק השני, המתוקן, איפשרו לגיבורים לשנות את עצמם וכן את המסר המשתמע, העולה מן היצירה.מאז שנות השבעים של המאה העשרים, החלו להכתב מעשיות חדשות, כאלה המשתמשות בגיבורים בעלי אופי מעשייתי, ובמבנים השומרים על חוקי הז'אנר, אך המסרים העולים מהם הם חדשים ושוויוניים יותר[6].

המפנה ביחס למעשיות מיוחס לפסיכולוג ברונו בטלהיים. בעקבות ספרו המפורסם "קסמן של אגדות"
החלו להחזיר את העיבודים האכזריים ביותר של המעשיות אל קהל הילדים. כך הותרה לילדים גרסת האחים גרים לסינדרלה. וכמובן אין עוד צורך לקשור סרט ורוד לראשו של הזאב מכיפה אדומה. נקודת המוצא של בטלהיים הייתה שהמעשיות עונות על צרכים נפשיים של כל אדם, בכל מקום ובכל גיל, שכן הן נוגעות בבעיות קיומיות. הוא מצא כי הסיפורים הללו פותרים תסביכים בשלב התת מודע ומונעים את המעבר שלהם למודע ויצירת רגשות אשם. עולם המעשיות מבוסס על רגשות ולא על אידיאות, על חושים ולא על מוסר, אין בעולם זה דרישות ומחויבויות. המעשייה מדריכה את הילד בגיבוש אישיותו, עוזרת לו לגלות את זהותו ויעודו, נוסכת בו ביטחון ומעניקה לו תמיד תקווה. הילד לא ימצא במעשייה מידע מועיל על העולם החיצוני אולם הוא בהחלט ילמד על תהליכים פנימיים המתרחשים בו. במעשייה קיימים טוב ורע, ולרע כוח משיכה משלו, כמו שקורה בחיי היום יום של הילד וכמו שמתרחש בפנימיותו, שהרי שניות זו היא הבסיס להתמודדותו של הילד עם בעיות קיום. לעתים ידו של הרע על העליונה, ובדרך כלל הטוב מנצח, אולם אין ניצחון זה מהווה את שיאה של המעשייה מבחינת הבחנתו המוסרית של הילד אלא את הזדהותו עם מצוקותיו של הגיבור ועם מאבקו ברע - אלה משקפים את הבעיה המוסרית ואת המאבק  לפתרונה. המעשיות, שכל כולן שקועות בעולם שאיננו מכוון דווקא לעתיד, מנחות את הילד בתמונות ובסמלים מובנים ועוזרים לו להתגבר על שאיפות הילדות התלותיות ולצאת לדרך עצמאית המעשייה, כז'אנר יחידי כמעט, ממלאה צרכים נפשיים של כל בני האדם באשר הם, ומשום כך נשתמרה המעשייה והועברה בעל פה משך שנים רבות כל כך. המעשיות עוסקות בבעיות קיומיות של בני אדם בכל גיל: קנאת אחים, פחד מרעב, פחד מוות, וכן, כסיפורים הפונים אל התת מודע, הם נותנים לגיטימציה לכל התסביכים (תסביך אדיפוס, תסביך אלקטרה, תסביך הסירוס ועוד) גדולתן של המעשיות בכך שהן מסייעות לאדם להתמודד עם התסביכים באופן שהדברים אינם מגיעים לתחום המודע, ועל ידי כך נחסכים לאדם רגשות אשם שוודאי היו עולים בו אם היה מתמודד עם אותם תסביכים בתחום המודע.[7]

המעשייה משקפת את עולמם של הילדים, עולם של ניגודים, של ערבוב בין דמיון למציאות. היסודות הדמיוניים מעבירים את ההתרחשות של כאן ועכשיו אל עולמו הפנימי של הילד וכך מפגישים אותו עם בעיות קיומיות המעסיקות אותו. המעשייה עונה על צרכיו הנפשיים של הילד ומדברת בשפתו, ומבחינה זו היא גורם חשוב בצמיחת ה"אני" שלו. הדמויות במעשייה הן מהעולם הקרוב אל הילד- אב,אם, אחים וקרובים אחרים. האינטראקציה בין הגיבורים היא מחיי היומיום שלו: יחסי אהבה-שנאה-קנאה-תחרות. מעגל קרוב זה מוקף במעגל רחוק יותר וכולל את הדמויות הקוטביות והמנוגדות המשתלבות בעלילה בהיותן מאפיינות טוב ורע בתפיסת הילד: יש בין הדמויות מפלצות ובעלי חיים טורפים, המאיימים עליו ומבקשים את רעתו, ויש הרוצים בטובתו. הילד נע עם הקו העלילתי של המעשייה ועובר הרפתקה דינמית וסוערת ביחד עם הגיבור, שקל לו להזדהות עימו. דמויות אלה מגלמות את המאבקים הפנימיים של הילד ורומזות לדרכי פעולה ולפתרון. כיוון שהעלילה קולחת ללא סטיות הבאות לעגל דמויות או לעבות אותן באופן פסיכולוגי או ספרותי, דוהר הילד עם הגיבור בדרך מלאת מהמורות ומכשולים, עליות וירידות. מסע זה מלווה ברגעים של פחד ובצידם בסיפוק ובהצלחה , המזמנים לילד עניין ומתח. בסופו מובטח הסיום הטוב ועימו הפורקן- התחושה כי הוא הצליח יחד עם הגיבור להתגבר על הבעיות. במסע זה חוברים יחדיו מרכיבים מציאותיים ובלתי מציאותיים, מתנועעים זה לצד זה ניגודים וקטבים, והגיבורים בני האנוש מתהלכים לצד פיות, מכשפות, מפלצות וחיות מכושפות המושיטות עזרה מאגית וממלאות את משאלותיו הכמוסות של הילד.יש במסע זה משום מתן אפשרות לילד להביא לידי ביטוי את פחדיו, לסייע לו להשליט סדר בנפשו ולהציע פתרונות ללחצים בהם הוא נתון. זהו עולם שיש בו רוע וסבל רב, אך ניתן להלחם בכוח תוקפני זה ולנצח אותו ומבחינה זו יש במעשייה בשורה- הטוב תמיד מנצח.[8] בחברה פרימיטיבית נתפס הרע כתופעה דמונית ומעורר שאלה מעשית ולא מוסרית – כיצד ניתן להתגבר עליו, כדי שלא יגרום נזק? התפיסה העומדת מאחורי שאלה זו היא בראיית הרע ככוח המאיים על האדם מבחוץ, ולכן יש להילחם בו או לברוח מפניו, אולם אין לאדם כל אחריות כלפיו. הנטייה האנושית- חברתית של החברה המערבית לשפיטה מוסרית אינה מקבילה לנטייה האישית של גיבורי המעשייה המשתקפת בתגובות א-מוסריות, הבאות לידי ביטוי במעשייה באמצעות מערכת פרימיטיבית המענישה את הרע.[9]

לאחר תקופה ארוכה למדי, בה שלטו במערכת החינוך דעות כנגד המעשייה, שוב חזר ז'אנר זה ל"ככב" על מדף הספרים של הילד העכשווי. המאמינים בכוחה של המעשייה המסורתית לסייע בטיפול בבעיות נפשיות-חזרו אל הנוסחים המקוריים של שרל פרו ושל האחים גרים,(לאחר ששנים רבות סופרו רק נוסחים "מעודנים", בהם רוככה מידת האכזריות). לצד אלה נוצרו עיבודים מתוקנים, או מעשיות חדשות לחלוטין, בהן נשברים הסטריאוטיפים המקובלים של המעשייה  המסורתית. השמעת כל סוגי המעשיות תאפשר לשומע לקבל לגיטימציה לקבל עליו כל תפקיד שהוא, לפתח את אופיו בהתאם לשאיפותיו ונתוניו האישיים, ולהשתחרר מן הסטראוטיפיות שכפתה עליו התרבות משך שנים רבות כל כך. המעשייה, מעבר להיותה סיפור מהנה ומשחרר מועקות-משמשת גם כלי השפעה בתהליך הסוציאליזציה של הילד המתחנך במאה העשרים ואחת[10].

האחים גרים
אגדת האחים גרים
למעשיות האחים גרים יש היסטוריה בת כמעט 200 שנה, והסיפור על האופן שבו נכתבו הפך בעצמו לאגדה שזכתה גם היא לחיים ארוכים ומאושרים. אגדה זו מספרת איך היה היו שני אחים חרוצים, יאקוב (1863-1785) ווילהלם (1859-1786) גרים, שירדו יום אחד אל העם בכפרים כדי לשמוע, לאסוף ולשמר את המורשת הלאומית הגרמנית האמיתית, זו שבאה לידי ביטוי במעשיות העם המסופרות מדור לדור. רוב המספרים היו נשים זקנות, נשות איכרים שזכרו מאות סיפורים כל אחת . האגדות היו לדברי האחים גרים תמצית נשמתה המזוקקת של האומה הגרמנית "מטמון נעלם " שהיה חבוי במשך דורות בקרב פשוטי העם שאיש לפניהם לא טרח לחשוף אותו , ולאמיתו של דבר הן ההוכחה לכך שיש אומה גרמנית שכן אותן כפריות זקנות שימרו סיפורים שהיו באופן ספציפי גרמניים . לכל אגדה צירפו האחים הערות על קורותיה באיזור ספציפי כל שהוא בגרמניה שבו שמעו את אותה האגדה .

יאקוב ווילהלם גרים שבו הביתה עם שלל המעשיות ופירסמו אותן, כפי שהן, כקובץ מקורי ואותנטי המבטא את רוחו של העם הגרמני. כדוגמה למספרות אופייניות הציגו בהקדמה לקובץ שלהם כפרייה זקנה אחת, פראו פימן, שסיפרה להם מעשיות עם רבות, ומספרת זקנה אחרת, "מריה" שמה, ששירתה כאומנת בבית אמו של וילהלם. האגדה הזאת על מקור המעשיות הפכה לרב המכר המצליח ביותר של האחים גרים, ששבו וסיפרו אותו, גם בטקסטים מלומדים להלכה, שוב ושוב.

חלק גדול מהפירסום וההצלחה הביקורתית אפשר לייחס לטענות האחים לגבי מקור הסיפורים . הם סיפרו שאין המדובר בסיפורי פיות לילדים ומבוגרים סתם מהסוג שהיה מקובל מאוד אז מפרי יצירתם של נשים שונות בנות המעמדות הבורגניים והגבוהים בצרפת וגרמניה כי אם תוצר רוחם של בני העם הגרמני השורשי. האחים גרים סיפרו שהם נדדו לכל אורכה ורחבה של גרמניה בחיפוש עיקש אחרי כל אגדה גרמנית מקורית, על פי טענתם במשך חמש שנים רצופות הם נדדו ברחבי המדינה ,עברו מעיר לכפר ,מעיירה לבקתות נידחות ביערות ולחופי נהרות. סרקו יחד את הכפרים והעיירות של החבלים השונים בגרמניה, ישבו בשווקים ובחדרי מלאכה ,בבקתות איכרים ודייגים בחיפוש אחרי מספרי סיפורים שזכרו אותם על מנת להצילם לפני שישכחו חלילה. הם ישבו עם כל אדם שהיה מוכן לספר באוזניהם מעשייה :איכרים ואורגות ,דייגים וציידים ,כובסות ומוזגים במרתפי בירה וסתם סבתות וישישים והאחים רשמו הכל ובדייקנות מופתית מילה במילה את המעשיות כפי שנשתמרו בזיכרון המספרים ללא שינויים ושיפוצים ופעמים רבות גם עם ניבי הדיבור המיוחדים של המספרים. האחים הקפידו תמיד לציין שהם מביאים את האגדות בדיוק כפי שסיפרו אותם איכרים זקנים ושאר פשוטי עם להוציא כמה תיקוני סגנון מועטים חיוניים. אחר כך נטען ש"האחים היו הראשונים שהכירו בחשיבותו של כל פרט הקשור במעשיות העם –סגנון המספרים ,אופן הגשת הסיפור ,חילופי הגרסאות של אותה האגדה כפי שהיא מסופרת במקומות שונים, וכן פרטי זהותו של המספר.[11]

בעקבות האחים גרים נוצרה באירופה כולה אופנה של מחפשי אגדות נלהבים בארצות שונות שיצאו לחפש אגדות נשכחות אצל בני הכפר אגדות שיהיו הוכחה לקדמות הלאום שלהם . על פי הערכות מלומדות "האחים גרים הניחו את היסוד לחקר השיטתי של האגדה ,ונעשו לחלוצי מדע הפולקלור .למפעל האיסוף של הם הייתה גם מטרה בלשנית : תוך כדי רישום מדויק של נוסחי האגדות ביקשו להתחקות על מבנה השפה באותה מורשת ספרותית עממית שעברה בעל פה מדור לדור .ובכך הניחו האחים גרים את היסוד גם לשיטה היסטורית בבלשנות החדשה, שמראות על נאמנות מרבית לנוסח ולסגנון כפי שיצאו מפי העם.[12]

האחים במקצועם היו בלשנים, אבל עבודתם בתחום זה, ספרי העזר והלקסיקונים שכתבו, ואפילו "חוק גרים" בבלשנות הקרוי על שמם, כמעט ונשכחו, והם מוכרים היום רק בקרב החוגים הקרובים לעניינם. כחוקרים ובלשנים ביקשו לחקור את הלשון הגרמנית ה"מקורית", לשחזר את ההיסטוריה ואת אוצר המלים ה"טהור" שלה, כמו את המנהגים והאמונות של העם הגרמני. איסוף מעשיות הילדים והבית שלהם התחילו מתוך העניין הבלשני וההיסטורי בלשון הגרמנית ובמנהגים של העם הגרמני. מי שעודד אותם לאסוף את המעשיות היה הסופר קלמנס ברנטאנו, שפירסם בעצמו אוספים של שירי עם ומעשיות. האחים נענו לבקשתו לאסוף ולשלוח אליו מעשיות, וכך נולדו "מעשיות הילדים והבית של האחים גרים".

מעשי הטעיה בדרך כלל משאירים עקבות אך האחים נהגו להשמיד את הנוסחים המקוריים של האגדות לאחר הדפסתם כנראה בגלל שחששו מתוצאות ומשמעויות הגילוי שהם אינם מדייקים כלל וכלל במסירת הנוסחים המקוריים מפי בני העם כביכול. כאשר ברנטאנו ביקש מהם את האוסף ב-1810, הכינו האחים עותק נוסף ושלחו אליו 49 מעשיות. ברנטאנו החליט משום מה לא לעשות בהן שימוש, והשאיר את המעשיות במנזר באלזס. אלה נמצאו מחדש רק בשנת 1920, ורק לאחר מלחמת העולם השנייה החלו לחקור אותן. אז התגלו ההבדלים ביניהן לבין הנוסח שהאחים גרים החליטו לפרסם בעצמם, ושעליו דיווחו שאלה הן מעשיות שבאו מפי העם בצורה ישירה ופשוטה, בדיוק כפי שסופרו מדור לדור, שכן: "קסמה של האמת קשת העורף... חזק לאין שיעור ובר קיימא יותר מכל המעשיות פרי הדמיון".

שני הכרכים הראשונים של מעשיות הילדים והבית, שכללו 156 סיפורים בלווית הערות מדעיות, ראו אור ב-1812 וב-1815. מאז המשיכו האחים גרים להוציא מהדורות נוספות, עד המהדורה השביעית האחרונה והמוסמכת שראתה אור ב-1857, וכללה 200 מעשיות. למהדורות אלה הוסיפו טקסטים חדשים והשמיטו אחרים. נוסף על כך הם שינו ממהדורה למהדורה את הטקסטים ועיבדו אותם כך, שיתאימו יותר ויותר לטעם הבורגני הפרוטסטנטי. בין השאר, השמיטו רכיבים ארוטיים ומיניים, הוסיפו מרכיבים נוצריים והדגישו את תפקידי המינים על פי הנורמות של החברה הפטריארכלית - הבעל אדון הבית והמפרנס, האשה עקרת בית ואם. הם ניקו ושיפצו את הטקסטים ביסודיות. מלים זרות ממקור צרפתי שונו כדי להכשיר את הלשון הגרמנית, כל אפיזודה שהדיפה ריח של קתוליות סולקה, והטקסטים הותאמו לטעמה של הבורגנות החסודה של תחילת המאה ה-19. כך, לדוגמה, המירו את אונס הבתולות במטבע הלשון "כבודה נפגע" ואת העובדה שמתחת לגרדומים צמח שורש מזרע הנתלים ציינו רק בלטינית.

כבר בתקופתם של האחים גרים הייתה ביקורת על היסודות האכזריים השכיחים כל כך בעיבודיהם.[13] האחים גרים כלל לא כיוונו את אוסף המעשיות לילדים. הן נועדו לקוראים המבוגרים בני העילית הספרותית, שגילו עניין בשיבה למקורות ראשוניים ולטבע. לספרות הילדים סופחו המעשיות רק מאוחר יותר, וגם אז רק בחלקן ותוך כדי שינויים ניכרים בנוסח המקור. בהקדמות שכתבו, הדגישו האחים גרים במפורש שאוסף המעשיות שלהם אינו מתאים לילדים. הם חשבו שכדי שילדים יוכלו לקרוא אותן יש לעבדן ולהתאימן ליכולת ההבנה שלהם, בעיקר מבחינה סגנונית. ובאמת, החל מהמהדורה השנייה של מעשיות הילדים והבית עיבדו האחים גרים את הטקסטים מתוך כוונה שיתאימו גם לילדים, ומאוחר יותר גם הוציאו מהדורה מיוחדת לילדים. המהדורה הראשונה של מעשיות האחים גרים לילדים יצאה לאור דווקא באנגליה, ב-1856. בעקבות זאת הוציא וילהלם גרים את ה"המהדורה הקטנה" ובה אותם 50 סיפורים שעובדו לילדים על פי העיבוד באנגלית. גם עיבוד זה יצא במהדורות נוספות עד 1858.

מתווה השקרים נחשף
מאז שהחוקר הגרמני היינץ רלקה גילה את כתב היד המקורי של האחים גרים מ-1810, החלו להיווצר הבקיעים הראשונים בחומה המשוריינת של האגדה על אודות מקורן וטיבן של מעשיות הילדים והבית של האחים גרים. כבר מעבודתו של רלקה, שהשווה בין כתב היד המקורי של גרים מ-1810 לבין הקבצים שפרסמו החל מ-1812 ועד להוצאתה של המהדורה הסופית ב-1857, התברר כי האחים גרים שיכתבו, ערכו וערבבו בין גרסאות שונות של המעשיות; הם האריכו אותן או קיצרו מאוד, לפי טעמם, ובעיקר שינו והוסיפו מפרי עטם למעשיות הילדים והבית שפרסמו. המבוכה סביב האותנטיות של מעשיות האחים גרים גברה פי כמה כשהתבררו ממדיה של ההטעיה.

הטעייה ראשונה: חוקר מגטינגן ושמו אוטר, שמחקרו התפרסם ממש לאחרונה (1993), בחן ביסודיות ובשקידה את המקורות של המעשיות. הוא גילה שהאחים גרים הקדישו אמנם זמן רב לאיסוף המעשיות, אבל את רוב זמנם עשו לאו דווקא בדרכי גרמניה ובכפריה, אלא בספריות. לא מעט מסיפורי המעשיות נלקחו מכתבי עת חדשים וישנים, מקבצים אחרים של סיפורים ומעיתונים, שגזירים לא מעטים מהם נמצאו בעיזבונם של האחים. הסתבר כי בהרבה כישרון ובעבודה מחושבת ומיומנת הפכו האחים גרים את כל השלל הזה למעשיות, לכאורה אותנטיות ומקוריות, לא אחת באמצעות זיווגן למקור עתיק או דמוי-עתיק. רק חלק מהמעשיות סופרו לאחים גרים מפי מספרים שונים.

הטעייה שנייה: גם הביוגרפיה של המספרים והמספרות לא התאימה בדיוק לדימוי המקובל של מספרים "בני העם הפשוט". התברר שהאחים גרים כמעט שלא יצאו מפתח ביתם כדי לאסוף את המעשיות, ובוודאי שלא נדדו ברחבי גרמניה לחפש את המספרות הקשישות שומרות הגחלת. מספרי האגדות שעליהם הסתמכו היו ברוב המקרים מספרות ואלה היו ברובן המוחלט לא נשים זקנות מדלת העם כפי שטענו האחים אלא מספר מצומצם ביותר של נשים צעירות משכילות ויפות, בנות המעמד הבינוני או הגבוה, שנמנו עם חוג מכריהם וגרו בסביבות עיר מגוריהם, קאסל שבמחוז הסן. בין המספרות נמנתה אחותם לוטה שנהגה לשבת עם חברותיה ולהחליף עימן אגדות, ידידות של האחות ,בנות שכניהם ואחיות של חבריהם.  הגברת פימן, זו שתוארה כמקור לסיפורים רבים שבאוסף, לא היתה זקנה שגדלה ביער - כפי שהוצגה בתיאור הרומנטי של האחים גרים - אלא אשה משכילה ממוצא הוגנוטי, דוברת צרפתית, שגדלה בבית בורגני עשיר ולמדה בבית ספר. עם המספרת הפורייה ביותר מסוג זה, דורותיאה וילד שכונתה מריה ושמפיה רשם עשרות אגדות ידועות התחתן וילהלם. מספרת אחרת אנט וון דרוס הוסהולף, הפכה לסופרת גרמניה ידועה.

הטעייה שלישית: האגדות לא היו כולן "סיפורים גרמניים שורשיים". רבים מהמספרים באו מבתים ממוצא הוגנוטי, שבחלקם היתה נהוגה הצרפתית כשפת הבית, ולכן אפשר להניח שחלק מהם, לפחות, סיפרו סיפורים שמקורם צרפתי ונוצרו בידי מספרי אגדות ידועים שם כמו שרל פרו כך שאי אפשר ללמוד מהם ולא כלום על הלאום הגרמני שכביכול יצר אותן . סביר מאוד שחלק מהאגדות האלו למרות טענות האחים היו פרי דמיונן של אותן צעירות משכילות.

הטעייה רביעית: התברר גם שהאחים לא העלו על הכתב את המעשיות כפי שסופרו להם. הם רשמו אותן בעיקר לפי הזיכרון, אחרי ששמעו אותן בפעם הראשונה או אחרי פעמים נוספות. לא היו אלה, אם כן, מעשיות עם שהשתמרו "בטהרתן" בקרב האיכרים הפשוטים וביטאו את "רוח העם הגרמני", אלא מעשיות שכבר עברו שורה של מסננות, שסופרו בקרב משכילים יודעי ספר ונשענו על ספרות כתובה. חלק ניכר מהן אפילו לא היה ממקור גרמני אלא צרפתי. האחים ערכו שיכתבו ניסחו מחדש ושינו את המעשיות באופן דרסטי כדי שיתאימו ל"טעם הקהל " של זמנם ועל מנת שיתאימו לערכים הלאומיים הגרמניים שבהם תמכו. והם שינו אותם שוב ושוב בכל מהדורה של ספרם, מחקו קטעים נועזים ואכזריים מידי, סיגננו שוב ושוב קטעים אחרים וכך הלאה. כל מי שקרא את המהדורות השונות של אגדות האחים גרים בימי חייהם יכול היה לראות שהמדובר ביצירות שעוברות שינויים בלתי פוסקים.

כל זה, כמובן, לא מנע מהאחים גרים להציג את מפעלם כמפעל אותנטי של הצלה מכלייה של המורשת הספרותית הגרמנית. בהתלהבות, כמעט התלהמות, תיארו את חורבן המורשת הגרמנית, שהצליחה לשרוד ולהשתמר רק במעשיות האלה. בהקדמה למהדורה הראשונה של המעשיות מ-1812 הישוו את עצמם לקוצרים המגלים את הזרעים האחרונים לאחר תום הקציר: "כך קורה גם לנו בראותנו שמכל העושר ההוא של מורשת הספרות הגרמנית לא שרד כמעט כלום, אף לא זכר לקיומה, חוץ משירי עם ומעשיות בית תמימות אלה. האח והכיריים, עליות הגג, החגים, שדות המרעה והעיירות בדומייתם, ומעל לכל כנפי הדמיון - אלו היו המשוכות שגוננו עליהן מפני הכליה ושהודות להן עברו מדור לדור".

הגילוי בדבר ההטעייה של מקורות האחים גרים גרם לא מעט מבוכה, ומפעלם זכה לכינוי "ההונאה הגדולה של ההיסטוריה". אבל הונאה גדולה אין כאן, שהרי מדובר בפעילות מוכרת וכמעט רגילה של יצירת מסורת לאומית. בהעדרה של מסורת של טקסטים שהיתה נחוצה כדי ליצור ולבסס זהות לאומית ותרבות לאומית משותפת, היה צריך להמציא את המסורת הזאת ולהציג אותה כמסורת אמיתית ושורשית של מורשת עתיקת יומין. וזה בדיוק מה שעשו האחים גרים. לפיכך הם זכורים כמי שהעניקו לגרמניה, ובעצם לאירופה כולה, את הנכס של המעשייה העממית-הלאומית, וזאת באמצעות שני הכרכים של "מעשיות הילדים והבית"[14].

זרעים של אנטישמיות?
האגדות של האחים גרים הפכו לגורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית בתקופה שהגרמנים ליקקו את פצעיהם לאחר כיבוש בידי הצרפתים של נפוליאון שכן הם שימשו כ"הוכחה " שיש לאום גרמני וכי האיכרים חסרי ההשכלה של לאום זה יצרו ושימרו סיפורים המיוחדים לרוח הלאומית הגרמנית.

האגדות של האחים גרים סייעו במידה מכרעת יותר מכל יצירה גרמנית אחרת ליצירת תדמית כל גרמנית חדשה בעיניה גרמנים עצמם שהחלו לראות את עצמם כאומה אחת בעלת מאפיינים מיוחדים משלה גם הודות לאגדות האחים גרים. יש הרואים באחים גרים את האבות המייסדים של האידיאולוגיה המייחסת לעם (ובאופן ספציפי לעם הגרמני) סגולות מיוחדות על טבעיות ממש , אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד וכמעט זהה לאידיאולוגיה של הנאצים.

ניתוח של האגדות מראה שהאחים גרים הקפידו להכניס בהם התייחסויות שונות לערכים שרצו להדגיש ולקדם כמו ציות לסדר הקיים ,אמונה במעלות המשמעת ,כפיפה לסמכות ,סגידה למנהיג הגיבור ,הערצת גבורה ורוח לחימה ,השלמה עם מעשי אכזריות ללא תגובה ,אלימות ושפיכות דמים. מתוך הנחה שהמעשיות נותנות ביטוי לרוח האמיתית של העם, תלו בהם תלי תלים של פרשנויות[15].

המעשיות נתפסו כגילום המושלם של רוח העם הגרמני, ולכן יוחסו להן האכזריות הגרמנית וניצני האנטישמיות, נוסף על סל הארכיטיפים של האנושות, שלא לדבר על המיתוסים האנושיים היסודיים ועל יסודות הפסיכולוגיה. עד כמה מופרכות הפרשנויות שתלו במעשיות, אפשר ללמוד מבדיקת כל אחת מהן. אם אמנם הן המקור והביטוי לאכזריות הגרמנית, איך אפשר להסביר את העובדה שהאחים גרים דווקא ריככו לא אחת נוסח אכזרי של מעשייה צרפתית? למשל, "כיפה אדומה" בנוסח הצרפתי של שרל פרו, מסתיימת בסוף מר בעוד שגרסת גרים "חסה" על הילדה ומצילה אותה ואת סבתה בסוף שכולו טוב. אבל גם כאן אין חוקיות ברורה. הנוסח הצרפתי של סינדרלה מרוכך הרבה יותר מאשר הנוסח של גרים, כך שאי אפשר להסיק מהן מסקנות כלשהן - לא בדבר האכזריות הצרפתית ולא בדבר האכזריות הגרמנית - ואת השורשים לה צריך לחפש במקום אחר. ואיך אפשר לטעון שמעשיות הנותנות ביטוי ל"רוח העם הגרמני" הן בחלקן ממוצא צרפתי ברור?

גם את שורשי האנטישמיות והנציונל-סוציאליזם קשה למצוא במעשיות האחים גרים, בהתחשב בעובדה שרק באחת מן המעשיות מככב יהודי כגיבור הסיפור, ובאחרות כמעט ואין מופיעים יהודים. נכון הוא שהאחים גרים הקנו למעשייה אחת - "יהודי בסבך הקוצים" - אופי אנטישמי מובהק במקום האופי האנטי-קלריקלי(אידיאולוגיה הלקוחה מהפשיזם) שהיה לה במקור, אבל יש לראות זאת כחלק מהתאמת המעשיות לנורמות הפרוטסטנטיות שלא היו מוכנות לקבל מעשייה אנטי-קלריקלית[16].

לאחר מלחמת העולם השנייה בלטה ביקורת רבה על סיפוריהם: בנות הברית תלו את אכזריותם של הגרמנים גם במעשיות שעל ברכיהם התחנכו בילדותם. בתקופת שלטונן של בנות הברית בגרמניה שלאחר המלחמה הוטלה  צנזורה קפדנית ואף חרם  על האגדות בטענה שהם מכילים תיאורים של אכזריות סדיזם ומעשי זוועה שחינכו את בני העם הגרמני מילדותם לראות במעשי זוועה דבר טבעי, ותרמו לדעתם להתפתחות האלימות והרצחנות האופיינים לבני העם הגרמני  אך חרם זה הוסר כעבור שנים מועטות.

סינדרלה
סינדרלה על פי האחים גרים
הגרסה המקורית של האחים מתחילה במותה של האם המבקשת מביתה להיות טובה ויראת שמים. עם בוא האביב האב נושא אשה, ולה שתי בנות יפות אולם רעות, שהחלו מיד להתנכל ללכלוכית, לקחו ממנה את בגדיה והלבישו אותה כמשרתת, העבידו אותה בפרך והלינו אותה ליד התנור. כשהאב נסע לעסקיו, סינדרלה מבקשת מאביה שיביא לה ממסעו את הענף הראשון שיגע בכובעו בדרכו חזרה, לעומת אחיותיה המבקשות מתנות יקרות. אביה של סינדרלה מביא לה ענף עץ שקד, סינדרלה נוטעת אותו על יד קבר אמה, והוא גדל והופך לעץ פלאי, סינדרלה מדברת עם הציפורים שעל העץ, חברותיה היחידות. התפנית בחייה של סינדרלה מגיעה כשהמלך מכריז על נשף ריקודים בו תיבחר אשתו של בנו הבכור-נסיך יורש העצר. אמה ואחיותיה של סינדרלה אוסרות עליה ללכת לנשף אך לאחר שביקשה ובכתה, הבטיחה לה האם, שתלך לנשף, בתנאי שתמלא כמה משימות קשות ביותר. הציפורים על העץ עזרו לסינדרלה במילוי המשימות, אולם האם החורגת לא עמדה בהבטחתה. סינדרלה ישבה על קבר אימה בוכיה, והנה ירדו מן העץ  שמלה נפלאה וזוג נעלי זהב, ולכלוכית הלכה לנשף. בן המלך לא הניח לה לרגע, אולם היא הצליחה לחמוק ממנו. כך קרה בשני ערבי הנשף הבאים, ובחצות הלילה של הערב  השלישי חמקה לכלוכית מהנשף אך הנסיך שם מרח זפת על המדרגות ואחת מנעליה נשמטה מרגלה. בחיפושיו אחר בעלת הנעל הציפורים שעל עץ השקד מכוונות את הנסיך אל בית סינדרלה. להתעללות בסינדרלה מתווספת שאפתנות חסרת גבולות של האם החורגת, היא מכריחה את אחת האחיות לנעול את הנעל, אך רגלה גדולה מדי. האם קוצצת את בהונה של הבת בטענה שכשתהיה מלכה לא תצטרך ללכת. הנעל עולה על הרגל אך הציפורים מפנות את תשומת לבו של הנסיך לדם הנוזל מהנעל. כך קורה גם עם הבת השנייה, שעקבה נכרת על ידי האם. הציפורים מחזירות את הנסיך לביתה של סינדרלה, ואז הוא נועל את הנעל לרגלה של סינדרלה. סיפור סינדרלה, ככל סיפורי האחים גרים, מלווה במוטיבים המתבססים על רוע ואכזריות, הסוף המזוויע בו מנקרות הציפורים את עינן של האחיות כעונש על התנהגותן הרעה מעיד על רגשי נקמנות אכזריים ביותר.  [17]

במעשייה קיימים שני יסודות מרכזיים: היסוד הקבוע והאוניברסלי העובר במסורת סיפורית מדור לדור ורווח בתרבויות שונות, והיסוד המשתנה המותאם, כפי שנאמר, לקהל העומד ושומע את המסרן. מאז ומתמיד העבירו מספרים-מסרנים את סיפוריהם מדור לדור ושינו אותם בהתאם למתרחש בסביבתם. אחריהם באו מעבדים והתאימו את הסיפורים לקבוצות גיל שונות לפי רמות חינוכיות ואידיאולוגיות המקובלות בחברתם. השינויים והאלתורים נעשו בלא לפגוע באופייה של המסגרת הסיפורית. המעשיות הכתובות הגיעו אל הילדים בדרך כלל בצורה מעובדת, ומעשיות בעל-פה, שיועדו לילדים, הותאמו לגילי הנמענים תוך כדי האירוע ההיגודי. אפשר לאמר, שרק סיפורים מעטים כוונו מלכתחילה לילדים.[18]

עם השנים סיפור סינדרלה עודן והציפורים הפכו לדמותה של פייה טובה. הפיה היא יריבתה התרבותית של הדמות הרעה, האם החורגת, היא ניחנת בכוחות על טבעיים שבאמצעותם היא משפיעה על גורלם של בני האדם. הסיפור הבסיסי נשאר דומה אך הוסרו תיאורים שאינם מתאימים לילדים כמו כריתת בהונות וניקור עיניים. מוסר ההשכל המתקבל מן הקריאה אינו משתנה למרות השינוי בגרסה- הנסיכה הטובה והיפה תגשים את משאלותיה ואילו הנשים הרעות יישארו חסרות כל[19].

הטקסט מציג סיפור של קצוות - נערה דחויה ומעונה מטפסת בסולם לגבהים שנראו לה בלתי אפשריים  והופכת למבוקשת ולרצויה. מישיבה ועיסוק באפר ובלכלוך משפילים היא מגיעה לארמון מלכים; מרגשות של תסכול ונחיתות לתחושה של פיצוי ופיוס, ומאהבה בלתי אפשרית, הגוררת רגשות אשמה  ועימן שבירת מסגרות וסדר אל האהבה האפשרית והאמיתית המשיבה את הסדר על כנו ומשליטה את ההרמוניה הנכספת. ניגודים חריפים אלה, הטבולים באווירה קסומה, משתקפים בפואטיקה אגרסיבית,  הבאה לידי ביטוי בדינאמיקה שכיוונה מלמטה כלפי מעלה. תנועה חריפה זו גוררת בעקבותיה היפוך, המשפיע על התהוות מרקם סיפורי שמעורבבים בו מציאות וחלום. המעשייה הזאת נותנת תשובה מיוחדת במינה למצוקות,פחדים וחרדות, אהבה ושנאה עזה,בעולם זה מתמלאות משאלות עמוקות, שולטת מילת הקסם והאמונה בכוחה הכול יכול. באגדות עם שולט המוסר הנאיבי שעקרון היסוד שלו הוא שהאושר והעושר נופלים בחלקם של האנשים הטובים, ועל כן משתלם להיות איש טוב בעל מידות נעלות. במוסר זה משתלבים גם ערכים של התבגרות ונשיאת אחריות וכך החריצות משתלמת ומביאה אושר ועושר[20].

השרשה של דימוי נשי ותפקידים מגדריים
במחקרים שבחנו את האופן שבו תופסים ילדים אלמנטים של מציאות ודמיון בסיפורים, נמצא כי בערך עד גיל חמש תופס הילד את המעשיות כאילו הן אמת היסטורית. טשטוש הגבולות בין הדמיון למציאות אורך לרוב עד גיל תשע. כישלון זה בהבחנה בין דמיון ומציאות בגיל הרך, הוא העושה את הסיפורים והמעשיות לכלי רב עוצמה בהשפעה על החוויות וההתנסויות של הילדים הצעירים. בעזרת התפיסות המועברות באגדות מפתחים הילדים ציפיות על העולם, האנשים שבו, האירועים, הערכים, מערכות היחסים ותפקידי המינים.

עד מהרה הופכות הדמויות במעשיות לחלק מהעולם האמיתי של הילדים והם מפתחים ציפיות ברורות לגביהן. המכשפה אמורה להיות זקנה, מרושעת ומכוערת, הפיה יפה וטובת לב, הנסיכה תהיה תמיד יפה, עדינה וסבילה והנסיך אמיץ, תחרותי, יפה תואר ועשיר. ויש גם את האמהות החורגות- רעות לב ורוצות להרע.

בסופו של דבר הילדים אמנם מבינים שהמעשיות הן עולם דמיוני, אולם בעוד הם לומדים לדחות את האירועים והדמויות, הערכים, דפוסי החשיבה והציפיות שהופנמו לגבי היחסים ותפקידי המינים נותרים כשהיו. דבר זה הופך את הסיפורים והמעשיות לסוכן סוציאליזציה חשוב ומשמעותי, שדרכו מפנימים הילדים ערכים, דפוסי חשיבה וסטנדרטים חברתיים. בין השאר מפנימים הקוראים הצעירים את תפקידיהם של הגבר והאישה כפי שהם מופיעים במעשיות. הצגה לא שוויונית של גברים ונשים יוצרת סטריאוטיפיים קשורי מין, דמויות, ערכים חברתיים ותפקידי מינים סקסיסטיים והתוצאה- תהליך סוציאליזציה מוטה ומזיק.

אנו הופכים למי שאנו דרך תהליכי סוציאליזציה חד משמעיים וברורים ועם זאת, לרוב מוסווים. נראה כי למעשיות ולדמויות הנשים המוצגות בהן יש חלק באופן בו מעצבות נשים את הזהות המינית שלהן. [21]

חברות אנושיות יוצרות תפקיד נשי ותפקיד גברי על בסיס ההבחנה הביולוגית בן זכרים לנקבות (ותוכנם של תפקידים אלה משתנה מתרבות לתרבות) וגורמות לאנשים שהם נשים וגברים מבחינה ביולוגית למלא את התפקידים האלה ולהאמין בטבעיותם[22]. סיפור סינדרלה יוצר תפקיד כפול ומעביר אותו כתפקיד הטבעי של האישה. מצד אחד תפקידה הוא לדאוג למשק הבית, לנקות ולבשל ומצד שני היא צריכה למצוא דרך להראות מטופחת ויפה על מנת שתוכל להשתלב בחברה ולהראות ייצוגית כאשר היא עומדת לצד הגבר.

הגיבורה הצעירה שבמעשיות היא סבילה, חסרת אונים, כנועה ולא פעם משמשת חפץ עבור נסיך אמיץ ונועז. על פי רוב היא מקבלת חיזוקים על הפגנת התנהגות צייתנית וכנועה. יופי הוא הערך העליון בעבור נשים במעשייה והאושר שלהן תלוי תמיד בגברים ובנישואים, הם אלה שיצילו יעזרו ויביאו אותן אל הממלכה המובטחת. הנסיכה במעשייה היא תמיד יפה והיופי מודגש כערך החשוב בחייה. יופי מתקשר לתכונות אישיות חיוביות כטבע נוח, נדיבות ורכות ואילו מזג רע ורוע לב מתקשרים עם כיעור. אחיותיה של סינדרלה ניחנות בתכונות כגון טיפשות ואופי רע ואילו סינדרלה היפה ניחנת בעדינות, מתיקות ואופי טוב. היופי מוצג גם כגורל, משהו קבוע שאי אפשר לזכות בו- הוא נמצא או איננו. גם כשאחיותיה של סינדרלה מנסות להתייפות לכבוד הנסיך, הדבר אינו עולה בידן והן זוכות ללעג ולבוז. סינדרלה לעומת זאת זוכה בנסיך בזכות המראה שלה. מעשייה זו מפנימה תחושה אצל ילדות צעירות שנשים נבחרות על ידי גברים על פי יופיין וכך נוצרת חרדה שאם לא יהיו מושכות מספיק לא יזכו להגיע לאושר.[23]

האחים גרים פותחים את הסיפור בהעמדת שני מחנות של נשים זה מול זה: אם השוכבת על ערש מותה ומשאירה צוואה לבתה הקטנה וממול אישה ושתי בנות . זה מול זה מוצגים שני עולמות המאופיינים על ידי גיבורה בעלת תכונות טובות וגיבורות הנגד. העובדה, שדווקא הנערה יראת השמים וטובת הלב מושפלת ובזויה על ידי נשים רעות, יוצרת אי נוחות  ותחושה של עיוות ואי צדק. השאלה הנשאלת מיד היא, מדוע כה מושפלת הנערה החביבה, טובת  הלב  ויראת השמים?  סינדרלה נקלעת מיד לאחר נישואי אביה לעימות: ההינתקות מהאם המתה ומעולמה הערכי, כפי שהשתקף בצוואתה, וההיקלעות לעולם מנוכר של אם חורגת ושל בנות "נבזיות ושחורות" מעמידים את הגיבורה לפני סיטואציה קיומית. [24]

בנוסף לתחרות על אהבת ההורים והחשש מפני דחייה מוצאת עצמה סינדרלה עומדת בפני תחרות נוספת- על ליבו של הנסיך אשר מוצאת את ביטויה בהליכה של כל נשות הממלכה ל"נשף בחירת-הכלה" שהוא עורך, במאמצים שעושות המתמודדות למשוך את תשומת ליבו, ובהשתתפותן במבחן-הנעל. התנהגותן המרושעת והנבזית של האחיות החורגות אל סינדרלה התחילה לכאורה טרם היווצרות סיטואציית התחרות הממשית על ליבו של הנסיך. אולם בפועל סיטואציית התחרות קיימת תמיד, כיוון שהאמונה שהשגת כוח ושליטה במשאבים ניתנת רק באמצעות הסתנפות לבעל-כוח, היינו-לגבר, מופנמת באופן עמוק בנשים מגיל הילדות.

דמותה של סינדרלה היא סבילה, כנועה, חסרת אונים, צייתנית ומחכה לכוחות חיצוניים שיבואו לעזרתה. סינדרלה סובלת מיחס משפיל מהאם ואחיותיה החורגות אך היא שותקת וממלאת את הוראותיהן בצייתנות ובכניעה. גם כשהיא רוצה ללכת לנשף אין היא עושה דבר על מנת להשיג את מטרתה. המעשייה מציגה אלמנטים של ניסים קסמים וכוחות חיצוניים כאמצעי לפתרון בעיות. נשים אינן צריכות להתאמץ וליזום אלא לחכות בסבלנות שיצילו אותן. המסר הוא שסבל הוא כמעט טבעי והכרחי בחיי נערה, ולנערה הנכנעת בשקט לגורלה מחכה פיצוי הולם.

היות והנסיכה אינה חושקת בכוח או במימוש עצמי היא מתעלת את כל האמביציה שלה לנישואים, היא מוגבלת למערכת עיסוקים מסורתית וסטריאוטיפית, איננה אקטיבית ואינה מקבלת החלטות בעצמה. גם בנוגע לנישואים אין לה זכות ברירה, היא חייבת להינשא לנסיך המגיע להצלתה. במרבית המעשיות לנישואים תפקיד דומיננטי והם אירוע השיא בעלילה, הנישואים מתקשרים לעלייה במדרג החברתי ולשיפור המצב הכלכלי. בסיפור סינדרלה יש מאפייין פוליגאמי- גבר אחד ומספר נשים המתחרות על ליבו. במצב הפוליגאמי קיימים יחסים עכורים ובעייתיים בין הנשים, היחסים העכורים בין הנשים אינם בבחינת "תופעת לוואי" של התחרות, אלא הם-הם מטרת סיטואציית התחרות. התחרות מיוצרת על ידי הגברים כמנגנון "הפרד ומשול" שמטרתו שימור יחסי הכוחות הקיימים, והיא טקטיקה מצוינת, כיוון שהאלטרנטיבה של נשים להשגת כוח באמצעות זיווג עם גבר (תהליך שמשאיר את הכוח בידי הגברים), הנה מרד בהטרוסקסואליות הכפויה והתנתקות של הנשים מהגברים על מנת לצבור כוח באמצעות התאגדות נשית[25].

בן המלך מחפש לו לאישה את זו שהנעל תתאים לה, הרגל עצמה, שלה מנסים להתאים את הנעל, מהווה סמל. רגל גדולה שייכת לפשטות, לגסות, למעמד הנמוך. ואילו רגל עדינה וקטנה – שייכת למעמד האצולה. האחיות רוצות להכניס את רגלן לנעל, אך רגליהן גדולות מדי. נעל יכולה להראות כסמל לנרתיק כביטוי להפגת חרדת-הסירוס של הנסיך על ידי סינדרלה[26] בנוסף ניתן לראות במבחן הנעל ביטוי להבטחת היותה של סינדרלה יצור בעל כושר מיני תקין בהקשר פוריות, כלומר בעלת כושר-הולדה ובעלת רצון להולדה.

דמות האם החורגת במעשייה
אי אפשר להבין את תופעת האם החורגת בלא להתייחס להקשר ההיסטורי, שבו התפתחה שהרי המעשיות הן שרידים של תרבויות קדומות. בתקופות קדומות נישאו בני הזוג בגיל צעיר, תוחלת החיים היתה קצרה בעקבות מחלות שונות, והאישה היתה חשופה לסכנות של זיהום בעת לידה שגרמו למותה. נשים רבות הותירו אחריהן תינוקות וילדים קטנים, ומציאות זו הכריחה את האלמן למצוא לילדיו אם מתאימה.

במעשיות רבות מפוצלת דמות האם ל"אם הטובה" ול"אם הרעה": בדרך כלל, האם הטובה מתה ואילו הרעה, או האם החורגת, מביאה את הרע, את הצד האנוכי, הקשה והמכוער. האם החורגת מפתה את הילד ומשתמשת בו לצרכיה, היא נוטשת אותו או רוצה לטרוף אותו, מכשפת אותו ובכך עוצרת את התפתחותו למען הצרכים שלה. כוחותיה של האם הרעה על הילד הקטן מתעצמים בעיקר כאשר האב אינו נמצא או כאשר הוא חלש. האם החורגת הינה דמות יסוד בעולם האגדה, היא אחד ממקורות המצוקה של הגיבור והסיבה הראשית לתלאות ולייסורים הנופלים בחלקו. מי שמניעה את העלילה במעשייה היא האם החורגת, כשלצידה אב פסיבי, ומולה נערה יתומה ומפוחדת. האם החורגת מצויה בעמדת כוח שאין עליה עוררים, מה גם שלעתים יש לה תגבורת בדמות בנותיה. נתונים אלה סוללים את הדרך להכבדת ידה על הנערה חסרת הישע. הטלת משימות קשות על הנערה, ובהן משימות בלתי אפשריות, מפרה את האיזון במשפחה ומחריפה את העימות בין שני הצדדים. האם החורגת מתעללת בקרבנה, רודפת אותה, מהלכת עליה אימים ומשפילה אותה. לפי אחת התיאוריות הביהביוריסטיות האגרסיה היא תולדה של תסכול[27]: התנהגותה האגרסיבית של האם החורגת כלפי סינדרלה מתבטאת באלימות, שהיא ביטוי קיצוני לאגרסיה. למעשה, אין המעשייה  מספקת לקוראיה אינפורמציה על גורל הנישואין בין האלמן לאם החורגת, אך באופן עקיף ניתן להבין את שקרה. כאשר האב אינו מראה לאם החורגת סימני אהבה ואינו ממלא את ציפיותיה לארוטיקה, היא חשה את עצמה מרומה ולכודה במצב בלתי אפשרי, מה גם שהיא משוכנעת, כי בתו של הגבר שלה היא בראש מעייניו ונושא תשוקתו – ולא היא. האכזבה בעקבות הנישואין והתחרות בינה לבין הבת החורגת על ליבו של האב מביא אותה להרגשת כישלון, לתסכול רב וכמובן לשנאת הגיבורה ולקנאה תהומית בזו שתפסה את מקומה והרסה את חייה. מן התסכול קצרה הדרך לתוקפנות, כשהקרבן הטבעי המסומן הוא הגורם לאסונה. תוקפנות זו באה לידי ביטוי, כפי שצוין לעיל, על ידי הטלת תפקידים בלתי אפשריים על הבת מתוך רצון להכאיב לה. ישנן שתי תפיסות לגורמים המביאים להתנהגות סדיסטית: (א) הרצון להכאיב כדי לשאוב עונג מכאב זה; (ב) הרצון להכאיב מתוך דחפים מיניים. בהתעללותה של האם החורגת אפשר להבחין בשני הגורמים המצוינים: התסכול המיני, הנובע מן האכזבה בקשריה עם הגבר לו נישאה, דוחף אותה להתעלל בבתו ולהכאיב לה, שכן היא רואה בה את הגורם לכל תחלואיה, ובאמצעות השפלתה מוצאת את סיפוקה.[28]

נשאלת השאלה היכן האב? מדוע אין הוא מגן על בתו האהובה? מדוע אין הוא מגיב על האלימות המערערת את חיי משפחתו? גם לגבי נושא זה חשוב לבדוק את שרידי התרבויות הקודמות, שניתן לזהות במעשייה. לפי אחת הגישות, הייתה הקהילה הקמאית נתונה תחת שלטונה של אם העדה.  המשטר היה מטריארכלי, וקבוצת היסוד בחברה אנושית זו לא היתה מבוססת על היצר המיני אלא על הדחפים האימהיים. עוצמתה של האם החורגת מחד ומעמדו השולי של האב מאידך, רומזים כנראה על המשטר המטריארכלי המהווה רקע במעשייה הנדונה:  האם מחליטה וקובעת את סדרי הבית, ואילו לאב אין כל תפקיד משמעותי במשפחה.

סינדרום סינדרלה
הספרות המקצועית בתחום העבודה הסוציאלית מדברת על תופעת ה"סינדרלות" לגבי ילדים המשמשים כשעיר לעזאזל. כאשר שלמות המשפחה  נתונה בסכנה, סופגים ילדים אלה לתוכם את הגורם המאיים. משהודבקה להם סטיגמה של ילד רע, מופרע או מוזנח, הם הופכים לקרבן הנושא את כל בעיותיהם של בני משפחתם. לעתים הם חשים את הסכנות המאיימות לשבור את המשפחה והם מתנדבים להפוך לקורבן לשם המטרה החשובה של שמירה על שלמות המשפחה.[29]

פרויד האמין כי כל שהתרחש במציאות מייצג רק חלק קטן ושטחי מחיי הנפש, והלא-מודע הנסתר הוא המחזיק בתוכו את הגורמים ואת הקודים להתנהגויות המודעות. הלא מודע בא לידי ביטוי בצורה מוסווית בדרכים שונות: חלומות, אסוציאציות, מעשים שונים, שבחלקם הם בלתי מוסברים, וכן באמצעות אמירות בלתי מכוונות. כלומר, התנהגותו של אדם נשלטת על ידי מניעים וגורמים שאינם גלויים, וכדי להבין התנהגות זו יש לחדור אל מעבר לפעילות הגלויה.  הפסיכואנליזה היא תורה פסיכולוגית המאפשרת להבין את המניעים להתנהגות זו. שיטה פסיכולוגית זו גם מתייחסת לטקסטים ספרותיים כאל ארועים ממשיים ורואה בהם את השתקפות חייו הפנימיים של האדם.[30] כיוון שבניתוח הספרותי ניתן להשתמש בשיטות שננקטות בחקר החלום, המתבססות על פענוח מערכות של סמלים ביצירה, המעשייה הוסברה על ידי פרויד באמצעות מערכות של סמלים המבטאים בדרך כלל (א) את השאיפות המיניות המודחקות של האדם; (ב) את היחסים בין הילד והוריו.

"סינדרלה" היא אחת המעשיות שהצליחו לתאר ברגישות רבה את תחושותיו של הילד הקטן הן ביחסו אל אחיו והן ביחסו אל הוריו: (א) בעקבות קנאתו לאחיו הוא חש עצמו נחות - מכריחים אותו לעשות עבודות משפילות, ואיש אינו משבח אותו. לעיתים, מעמדו של אותו ילד אינו שונה משל אחיו ותחושותיו הן סובייקטיביות. איש אינו פוגע בו, והוא יודע שאין רוצים ברעתו:  לא אחיו ולא הוריו - אלא שהוא חש, שאין מתנהגים איתו כראוי, והוא מקנא באחיו וסובל סבל אמיתי. לקנאה זו יש זיקה גם ביחסים עם הוריו, שהרי אם תשומת ליבם מופנית אל האח המתחרה, נדמה לו שהוא נדחה.  או אז הוא הולך ושוקע ב"תסמונת סינדרלה", שהיא בעלת שני שלבים: ההזדהות עם תהליך ההשפלה; התקווה לנסוק כסינדרלה אל על - אל המלוכה  המיוחלת.  (ב) היבט נוסף של "תסמונת סינדרלה" קשור בהתייחסות  ישירה להוריו ובעיקר לאמו: האם אוהבת ומעניקה אולם היא גם דורשת ומוכיחה. תפקיד דואלי זה המלווה אותה ביחסה אל ילדיה מפתח אצלם התייחסות אמביוולנטית אליה: כאל דמות טובה וכאל דמות רעה, כאל אם חורגת.

פרויד מתייחס לקונפליקטים של הילד עם הוריו ועם אחיו, כפי שהם באים לידי ביטוי במעשייה, כאל "רומן משפחתי", וטוען, כי הרגשתו של הילד, שאין גומלים לו במידה מלאה על נטיותיו, מתבטאת ברעיון הזכור לעיתים לכולנו מתקופת הילדות, כי הוא בן חורג או מאומץ[31]. לפי תפיסה  זו אין צורך להרחיק אל המעשיות כדי להבין דמות זו, שכן היא תולדה של מערכת היחסים בין האם לילדיה, אלא שהמעשיות עיצבו את הדמות כאלימה וכמתעללת ללא רחם בילדיה החורגים. ההתייחסות אל האם כאל אם חורגת באה בעקבות "הריגת" האם הטובה בידי הילד.  מובן מאליו, שמעשה זה גורר אחריו תחושות של אשמה ובעקבותיהם מתגבש הביטחון אצל הילד, כי הוא ראוי לעונש. השתקפותה של "תסמונת סינדרלה" באה לידי ביטוי  באמצעות רצונו של הילד להיות מושפל, שהרי הוא חייב בעונש, אולם יחד עם זאת הוא יודע, כי אין עונש זה חורץ את גורלו לחיי השפלה אלא מהווה קרש קפיצה אל הפסגה[32].

העלילה בסינדרלה נעה סביב קנאת אחים, גיבורה מושפלת הגוברת על אחיותיה המתעללות בה. החיים ליד האפר באח – סמל להשפלתו של האדם. במקום לעסוק בקנאת אחים, קל יותר לעסוק בקנאה בין אחים חורגים, כדי שהקהל יוכל לקבל בהבנה ובקלות רבה יותר את האיבה. למרות שיריבות בין אחים הנה אוניברסאלית וטבעית.

האחים גרים בוחרים לתאר את אופני ההתעללות בצורה  פלסטית מאוד, ומדגישים שלושה היבטים: (א) רצון להשפיל את הגיבורה מבחינה חברתית: "הן הסירו מעליה את שמלותיה היפות, הלבישו אותה בחלוק אפור ישן ונתנו לה נעלי עץ. 'הביטו, הביטו בנסיכה הגאה, כמה היא מפוארת!' קראו, צחקו והובילו אותה למטבח". הבגד בא לכסות את האדם ואף לספק לו הגנה, אולם יש לו גם תפקיד חברתי-מעמדי המצביע על השתייכות. בעצם החלפת הבגד הצהירו האם והאחיות על השינוי שהכניסו  בחייה של סינדרלה – שינוי במהותה ובמקור השתייכותה.  במעשה זה הן מתגלות במלוא כיעורן - הן מנסות לכסות את יופיה ופארה של סינדרלה בכיעור ובלכלוך -  הצבע האפור של שמלתה החדשה מסמל את האפר, ההשפלה, הלכלוך, ההזנחה וההידרדרות לאי כבוד. בפנייתן הלגלגנית אל סינדרלה ניתן להבין, כי מקורה של הקנאה במעמדה הרם;  (ב) התעללות פיזית: "קראו, צחקו והובילו אותה למטבח. שם היה עליה לעבוד קשה מבוקר עד ערב, לקום לפני הזריחה, לשאת מים, להבעיר אש, לבשל ולכבס."; (ג) התעללות נפשית: האם והאחיות נהנות לנתב את סינדרלה למצב של חוסר אונים "ונוסף על כל אלה הציקו לה האחיות לעגו לה ושפכו לה את העדשים והאפונים לאפר, כך שהיה עליה לשבת ולברור אותם מחדש". הן מתגלות כסדיסטיות, ההופכות את סינדרלה לשעיר לעזאזל בתהליך רב-ייסורים ושואבות עונג והנאה מכאבי הקרבן שלהן. אין בגרסתם של האחים גרים רמז שיסביר את מניעיהן של האם והאחיות החורגות, והסיפור מכסה יותר מאשר הוא מגלה. נראה, שהניגודים הקוטביים שבאמצעותם משרטט המספר את סינדרלה לעומת אחיותיה מרמזים, כי עצם נוכחותה של סינדרלה מרובת המעלות מזכירה לאם ולאחיות את נוולותן,  ומעשה החלפת הבגדים מסתיר את מניעיהן: הן מבקשות להיות "היא" – הן רוצות לתפוס את מקומה, את זהותה. [33]

מושג המשפחה במעשייה
משפחה אמורה להעניק אהבה שאינה תלויה בדבר, לתמוך ברגעים קשים ולהגן על מי שחייהם נתונים בסכנה, אולם יש ודגם טבעי זה מתעוות אז הופכת המשפחה לאלימה והרסנית וילדיה הופכים לקרבנות. כיצד מתרחש שינוי מפלצתי זה?

בעצם קיומו של מבנה משפחתי טמון פוטנציאל של אלימות. באופן טבעי נתונה המשפחה ללחצים, שמקורם בתוכה או מחוצה לה. מצבים אלה עלולים לגרום להתפרצויות של אלימות, וכאשר אין דרכים לעצור התפרצויות אלה, הן הופכות לדגם התנהגותי קבוע,  המשקף כישלון בהתמודדות עם מצבי הלחץ במשפחה.  משימות רבות מוטלות על המשפחה, והקשיים במילויין עלולים להפריע לתפקודה התקין.  קיימים מאבקים על חלוקת תפקידים, על עמדות כוח, על משאבים ועל תשומת לב, והמשפחה מפתחת מנגנונים השומרים על איזון בין הצרכים השונים. יכולת עמידה בתנאי לחץ תלויה ביכולתה של המשפחה להתאים עצמה לתנאים חדשים ובכל זאת לשמור על יציבות. אם אין אפשרות כזו, המנגנונים נכשלים, נפרצים המחסומים, ואלימות עלולה למלא את מקומם.[34]

בפתיחה מוצגות שתי משפחות המשקפות עולמות שונים: בראשונה - אם על ערש דווי המשאירה צוואה לבתה הקטנה: "ילדה חביבה, הישארי יראת שמים וטובת-לב והאל הטוב יעמוד תמיד לצדך; אני אביט בך מהשמים ואהיה אתך". [35] ואב שלוקח לו אשה אחרת עם בוא האביב;  במשפחה השניה אישה ושתי בנות "יפות וצחורות למראה אך נבזיות ושחורות בלבן ". עם נישואי האב לאישה משתנה לרעה מצבה של הבת החורגת.  פתיחה זו מספקת לקורא מידע מתומצת על פירוק משפחה אחת והרכבה של חדשה, שלא חל בה תהליך של שילוב, אלא נותרו בה זה מול זה שני עולמות מנוגדים, המאופיינים על ידי גיבורה בעלת תכונות טובות לעומת גיבורות אנטגוניסטיות. לאורך כל הסיפור חוזר ומדגיש המספר את הניגודים בין שתי המשפחות, המגיעים לשיאם עם סיומו. סיטואציה זו מלמדת על כישלון ההתמזגות, שכן לא נוצרה תקשורת תוך-משפחתית במסגרת זו, וחלקי המערכת המשפחתית לא השתלבו זה בזה, שהרי הבת החדשה נדחתה אל מחוץ למשפחה.   סינדרלה חווה שתי תקופות של התייתמות: (א) הינתקות מהאם המתה ומעולמה הערכי, כפי שהשתקף בצוואת האם; (ב) היקלעות לעולם מנוכר של אם חורגת ושל בנות נבזיות ושחורות. חוויות קשות אלה מעמידות את הגיבורה לפני סיטואציה קיומית.  האווירה בפתיחה זו היא גורלית. העובדה, שדוקא הנערה יראת השמים וטובת הלב מושפלת ובזויה על ידי נשים רעות יוצרת אי נוחות  ותחושה של אי צדק ועיוות, הדורשים את תיקונם. אלה מהווים את גרעין הקונפליקט, שהתרתו מתבצעת רק עם פתרון המצב הבלתי מאוזן.[36]

כיפה אדומה
ההיסטוריה של כיפה אדומה
מעטים יודעים כי הסיפור כיפה אדומה היה במקור סיפור שהועבר מפה לפה במחוזות צרפת ונקרא "סיפורי סבתא". בסיפור המקורי הילדה אינה לובשת את הכיפה האדומה (שהוספה על ידי צ'ארלס פארול ב-1697) וגם לא מקבלת את עזרתו של צייד מזדמן (שנוסף על ידי האחים גרים). בגרסא המקורית ילדה נשלחת על ידי אימה להביא כיכר לחם חם ובקבוק חלב לסבתא. בדרך היא פוגשת את הזאב אשר שואל אותה האם היא תלך מדרך המחטים או מדרך הסיכות, הילדה בוחרת ללכת מדרך המחטים ואילו בינתיים הולך הזאב מהדרך השנייה. הזאב מגיע לבית הסבתא הורג אותה, שם את בשרה בתיבה ואת דמה בבקבוק על השידה, כאשר הילדה מגיעה מציע לה הזאב לקחת בשר מן התיבה ויין מן הבקבוק. לאחר שאכלה מפתה הזאב את הילדה לפשוט את בגדיה ולהשליכם לאש ולבוא לשכב לידו. סדרת השאלות בגרסה זו שונה הילדה שואלת שאלות כגון: כמה שעירה את סבתא, והזאב עונה כדי שאוכל להתחמם טוב יותר. אוי סבתא כמה גדול פיך- בשביל שאוכל אכול אותך יותר טוב ילדתי. לאחר מכן הילדה מבקשת לצאת לעשות צרכים, הזאב קושר לרגלה חוט של צמר אך הילדה קושרת את אותו החוט לעץ וכך מצליחה לבסוף לברוח.

תפירה ואריגה היו חלק מעבודתה של האישה במאה ה-19, עבודות מסוג זה נעשו במשותף בחדרי תפירה ואל מול האח תוך כדי רכילות וסיפורים. באותה תקופה בצרפת ילדות נשלחו לבלות את תקופת התבגרותן עם תופרות, טקס הציין את המעבר מינקות לבגרות. הבילוי עם התופרות לא נועד ללמידת מלאכת התפירה אלא למציאת העצמי ולמידה כיצד להתנהג ולהתלבש. לבחירת הילדה בין דרך המחטים לדרך הסיכות יש משמעות סימבולית: דרך הסיכות מסמלת הליכה בשביל הנעורים ואילו דרך המחטים מציינת את הבגרות המינית.  בחלקים מסוימים באירופה נהגו הזונות לשים מחטים על שרווליהן על מנת לציין את מקצוען ובסיפורי התופרות היו המחטים מציינות סמלים של מיניות.

הסיטואציה בה הזאב הורג את הסבתא וכן תיאור הארוחה הינם קשים לתפיסה. ריטואל הארוחה מקושר למעשה של הקרבת קורבן- הסבתא. סצנה זו היא הכרחית לצורך הביולוגי של נשים לבטל את הישן שלהם עוד באותה תקופת חיים. אימהות יוחלפו על ידי הבנות שלהם ואת המעגל ייסגרו עם הגעת הילדים של ילדיהם.

העובדה כי הזאב מאט את תהליך החשפנות ודורש מהילדה לפשוט כל פריט בנפרד מעיד על התיאבון הגברי. בדמות הזאב יש עוצמה, הוא יותר מאשר רק מסמל את הסכנות בהטעיה אלא משמש כסוכן השינוי אותו עוברת הילדה, הוא זה שדרש כי תפטר מהסבתא ותתפשט. למרות שזה המשחק שלו הוא אינו זוכה, הילדה רואה מעבר לטריקים שלו ובורחת. [37]

בבחינת הסיפור בתוך ההקשר של ההיסטוריה הכפרית הצרפתית יש לזכור כי זו תקופה בה פחדו מזאבים והאמינו בקיומם של אנשי-זאב. מהמאה ה-15 עד ה-17 נערכו משפטים לאנשים שנחשדו שהם זאבים (בדומה לציד המכשפות), אנשים הואשמו בשינוי צורה, הריגת ילדים וזונות ושאר דברים לא טבעיים. בסוף המאה ה-17 כאשר צ'ארלס פארול פרסם את גרסתו לכיפה אדומה התמעטה האמונה באנשי זאב, והסיפור הפך להצגה של ההתנהגות "הנכונה" עבור נשים צעירות. הגיבורה בגרסא של פארול היא ילדה יפה ונאיבית לעומת הגרסה המקורית בה לא צוין מראה של הנכדה. פארול מלביש את הגיבורה בכיפה אדומה, הצבע האדום באותו זמן נחשב ראוותני מדי לבחורה שאינה נשואה אך בעזרת צבע זה משכה את תשומת ליבו של הזאב.  בגרסה זו בניגוד לזו של האחים גרים אין האם מזהירה את הילדה לא לסתות מהשביל ולכן מה שקורה לה הוא תוצאה של בורות. הילדה מתוארת כתמימה, היא לא ידעה שמסוכן להתעכב ולהקשיב לזאבים, כאן הטקסט מרמז שהיא האשמה בגלל אמונתה באנשים וכן מלמד את ההורים שיש לחנך ולהזהיר את הילדים.  פארול ויתר על סצנת הקניבליזם וכן על הסטרפטיז, כמו כן בסוף הסיפור אין הצלה של הילדה אלא היא נטרפת. מוסר ההשכל בגרסתו של פארול:

"כאן רואים ילדים צעירים

ובמיוחד בנות צעירות, יפות, חטובות ונחמדות,

שזה רע מאוד להקשיב לכל מיני אנשים

וזה דבר לא כל כך נדיר

שהזאב אוכל אותן.

אני אומר זאב, כי הזאבים הם לא מאותו הסוג

יש כאלה שבמזג טוב,

ללא שאון, ללא טינה וללא כעס

בידידות, באדיבות ובמתיקות,

עוקבים אחר העלמות הצעירות,

עד לבתים, עד למיטות.

אך אויה! מי לא יידע שככל שהזאבים מתוקים,

כך הם גם יותר מסוכנים".[38]

בתקופה בה נכתב הסיפור הנישואים היו חוזה בין שתי משפחות ובתולים אצל הכלה היו הכרח אחרת ערך הבחורה ירד. סיפורו של פארול נוגע בנושא הפיתוי והאונס, כפי שהובן באותה תקופה- הנישואים היו חייבים לעבור אישור של אב המשפחה ובחור אשר חיזר או הציע נישואין ללא אישור האב נחשב כאונס. ההתנהגות של הגברים (הזאבים) היא מובנת וטבעית ולכן מוסר ההשכל פונה אל בנות מחונכות בנות המעמד הגבוה אשר משדרות תפיסה מסוכנת בהתערבבותן עם גברים ואומר כי בנות המזמינות גברים זרים אל חדרן מגיע להן מה שיקבלו.[39] מטרת הגרסא של פארול היא להראות את היתרונות של להיות הגון, סבלני, עובד קשה וממושמע ובו זמנית להראות את חוסר המזל של אלו שאינם מצייתים להוריהם.

כיפה אדומה של האחים גרים
כאשר פרסמו האחים גרים את גרסתם ב-1812, מאה שנים לאחר גרסתו של פארול, הם שינו את הסיפור והתאימו אותו לילדים על מנת שיזכה בפרסום. האחים, בשונה מפארול, הוסיפו בתחילת הסיפור הזהרה מהאם להישאר על השביל וכך הפכו את המעשייה לסיפור בעל פן חינוכי. הסוף של הסיפור הוא כפול: בסוף הראשוני הוסיפו צייד שחותך את בטנו של הזאב ומחלץ את כיפה אדומה והסבתא. בסיומת זו כיפה אדומה לא משחקת תפקיד פעיל במיוחד בהתחשב במצב אליו נקלעה. אולם בחלקו השני של הסיפור ניתנת לה הזדמנות שנייה, היא נתקלת שוב בזאב אך הפעם לא סוטה מהשביל, בנוסף הסבתא הופכת להיות יותר אקטיבית מסרבת לפתוח את הדלת לזאב ואף מציבה לו מלכודת שבה הוא נופל לתוך שוקת. סיומת זו מראה כי הלקח נלמד היטב.

הסיפור מבהיר את הניגוד שבין הביטחון בכפר והסכנה ביער ומלמד ילדים לא לנדוד מחוץ לנתיב. בסיפור זה מודגש מרכזיותו של האדם, שלושת הדמויות הנשיות מייצגות שלוש דורות של נשים. דמותה של כיפה אדומה לא קיימת לבדה, היא מחוברת בגורלה לגורלן של האם והסבתא. הסיפור הוא אינו סיפור של ילדה שיצאה לגלות לבדה את עולם הבגרות ואולי גם את הגברים אלא סיפור על שלושה נשים המגיעות לנקודת חרטה בחייהן, לצומת דרכים. המעשייה נותנת לילד תקווה לעתיד, האירועים לא רק ממחישים סכסוכים פנימיים אלא גם נותנים דרכים לפתירתם.[40] אם כך גרסתם של האחים גרים משמשת כאזהרה אך יחד עם זאת גם כטקס חניכה. דבר זה נוגד את האמונה הרווחת כי האכזריות בסיפורי האחים גרים מקורה ברוח הגרמנית מפני שמתברר שדווקא בגרסה זו הילדה והסבתא ניצלות לעומת הגרסה הצרפתית שאינה חסה על חייהן. אחת הדרכים להסביר זאת היא בשינוי התפיסה של מושג הילד בין התקופות. בימיו של פארול ראו בילד כשונה מהמבוגר אך עדיין לא מי שיש לדאוג לצרכיו המיוחדים ולכן הטקסט לא עמד בסתירה למושג הילד והסיפור יכול היה להיות מופנה למבוגרים ולילדים כאחד. מאוחר יותר כאשר השתנה מושג הילד השתנתה גם החשיבות בתפיסה המחנכת וכתוצאה מכך הופיע צורך בטקסטים הנכתבים במיוחד עבור ילדים. ההשקפות על חינוך הילדים באות לידי ביטוי לא רק בשינוי הדרסטי שחל בסיום אלא גם בהוראה שנותנת האם לילדתה בדבר התנהגותה. האם אחראית לילדה, מורה לה להתנהג יפה ולהיות מנומסת, נותנת עצות ואזהרות. הילדה מצייתת לכל ההוראות למעט זאת שאין לסטות מן השביל ועל כך היא משלמת אך לבסוף לומדת את הלקח ולא חוזרת בשנית על טעותה. מה שעוד יותר חשוב הוא הסיום השני של הטקסט המוכיח כי הלקח אכן נלמד. הרעיון שהמבוגרים צריכים להדריך ולהנחות את ילדיהם לא היה קיים בתקופתו של פארול אך הפך לנורמה בתקופתם של האחים גרים ושימש אצלם בסיס לתיאור היחסים בין האם לבת. מדוע אם כן לא הקשיבה כיפה אדומה מלכתחילה לאמה? כל ילד זקוק להרפתקאות וסיכונים שהם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, בנפשו של כל ילד מתקיימים יצרים תשוקות ופנטזיות ולכן על אף רצונה של כיפה אדומה למלא אחר הוראות אמה, הדחפים חזקים יותר והיא סוטה מדרך הישר. תכנים בעלי אפיון אפל ולא רצוי הם אזורים בנפשנו אשר אנו מתקשים לראותם, והם מכילים תחושות, רגשות ומשאלות שקשה לנו להכיר בקיומם אך ההשלמה עימם חיונית לתהליך ההתפתחותי ולהשלמת האינטגרציה של הנפש. סיפורה של כיפה אדומה מדבר על מסע שהוא למעשה השלב הראשון לעצמאות ולכן בכדי לצאת למסע זה הייתה צריכה להמרות את פי אמה.

בהתאמת הסיפור לילדים האחים השמיטו חלקים שנראו לא הולמים כמו המרכיבים הארוטיים,  הילדה לא תוארה כיפה אלא כמתוקה והושמטה השיחה בה מבקש הזאב מכיפה אדומה להתפשט ולבוא לשכב עימו.  בנוסף, הדגישו האחים את יחסי הקרבה למשפחה. הם מתארים את אהבתה של הסבתא לילדה, הכיפה האדומה נתפרה על ידי הסבתא כסמל לאהבתה וכן בחלק השני של הסיפור הסבתא חשה אחריות כלפי הילדה ועוזרת לה להינצל מן הזאב. קשר חזק נוסף הוא בין האם לסבתא, האם שולחת עוגיות מפני ששמעה שהסבתא חולה, היא מזהירה את כיפה אדומה לא לשבור את בקבוק היין כי אחרת לא יהיה לסבתא כלום וגם מורה לה להתנהג יפה. הטקסט גם מציג יחסים קרובים בין הילדה לסבתא, היא אוספת פרחים על מנת לשמח את הסבתא, היא חשה חופשייה לגשת אל המיטה ולפתוח את הוילונות מה שמראה על כך שהיא באה לשם הרבה. בגרסת גרים האחריות על הילדה מוטלת על המבוגרים והיא אכן ניצלה בזכותם .[41]

דמות הזאב באגדות
האגדות העוסקות בזאבים, שלוקטו בצרפת, באו ללמד את האיכרים על המתרחש בעולם ולספק להם דרכים להתמודד עם בעיות קיומיות ועם סכנות האורבות להם. אויבים אלה אינם רק זאבים אלא גברים בעור זאב הבולעים סבתות וטורפים כיפות אדומות, שאינן יודעת לשטות בהם. המקור למרכיב סיפורי זה היא האמונה הטפלה, שקשרה בין זאבים טורפים, שאיימו על האוכלוסייה באירופה עד סוף המאה השמונה-עשרה, לבין גברים פושעים או חולי רוח, שרצחו בני אדם ואכלו את בשרם.  הכפריים האמינו, כי הליקנטרופיה – ההזדאבות  ההופכת אדם לזאב – היא תהליך שטני הכופה על בני אדם תאווה לדם ולבשר אדם ומעניק להם אפיוני זאב: כפות ידים שעירות, אזנים  גדולות, שינים חדות עינים בורקות וגבות מחוברות. אפיונים אלה מופיעים בגרסאות ובעיבודים המוכרים כיום, והם מבטאים כנראה את  שרידי האמונה על קיום מזדאבים.[42]

הזאב הנו דמות דו-צדדית. אנשים רבים פוחדים להתעמת  עם מה שאנו מכנים הצל, אותם היבטים ודחפים לא נוחים ולא מוגדרים בתוכנו שנראים לנו פרימיטיביים, הרסניים ומבישים. אנו תרים אחר מטרה שאליה נוכל להפנות את כל השנאה העצמית והבושה שאנו נושאים בתוכנו. לאורך כל ההיסטוריה שימש הזאב מטרה מעין זו. באמצעות ייצוגיות של הזאב כסמל, מבטא האדם את תכונותיו שלו, את אותן התכונות אשר כבר לא רצה לייחס לעצמו.   כך, באמצעות השלכה מבחינה פסיכולוגית שלנו אל הזאב הוא הופך למשל, לתכונות שאנו מעריכים או מתעבים.  תרבויות רבות ייחסו לזאב תכונות נעלות או בזויות ואמונותיהן הועברו מדור לדור באמצעות האמנות, הספרות והסיפורים שסופרו בעל פה מדור לדור. הנחות אלו, שהפכו למיתוסים, יכולות ללמדנו רבות לאו דווקא על הזאב כי אם על האופי האנושי.

בקובץ המעשיות של גרים (1812) חוזר הזאב לממדיו החייתיים – הוא מופיע לא רק ב"כיפה אדומה" אלא גם ב"הזאב ושבעת הגדיים הצעירים", ב"הזאב והחזרזירים" , ב"הזאב והאדם", ב"הזאב והשועל". בסיפור כיפה אדומה נעשה שימוש באמונה הטפלה על המזדאבים. באמצעות הטון האירוני המלווה את הדגם התמים כביכול של סיפור על נערה תמימה הנטרפת על ידי זאב אנו מגלים כי מסתתרת מאחוריו משמעות נוספת. לאורך כל הסיפור מתואר הזאב כ"רשע מרושע", המחבל תחבולות ומתחפש כדי להפיל את קרבנותיו בפח,  כאחד ש"רוצה לרמות מישהו", כ"משביע את תאוותו", כ"טורף" וכמי שכולם שמחים במותו. אין כל נימוק או הסבר להתנהגותו המרושעת של הזאב. באמצעות דינאמיקה זו מעמידים האחים גרים שני מחנות זה מול זה – את הטובים, הקרבנות, החיים בבית מסודר ובמסגרת משפחה, שיש בה חובות וזכויות, ולעומתם הרשע הסובב ביער, חסר הקשרים והמחויבות, מתחפש, מאיים ואורב, וכל תכליתו להרע[43].

כיפה אדומה כסיפור של התבגרות מינית:
תוכנן הנסתר של האגדות מספרות לנו את סיפורה הסמוי מן העין של התפתחות האדם- סיפורם של עיצוב המיניות האנושית ושל המאבקים הקשורים בעיצוב זה. עיקרו של התוכן הסמוי הוא התבגרותם המינית והנפשית של גיבורי האגדה, לפי החשיבה הפרוידיאנית ההתבגרות אינה אלא התהליך של נטישת מאוויים מיניים הסותרים את המיניות החברתית הנורמטיבית.[44] הילד חש את המעבר משלב התפתחות אחד למשנהו כחוויה אלימה ומסעירה. גדילה פרושה שינויים ביולוגיים ופריצת מסגרות, מאמץ של הסתגלות מתמדת לתנאים משתנים וחיפושי כיוון. גדילה היא גם צעידה לעבר בני המין השני תוך התמודדות עם אמוציות ועם יצרים מסעירים. טבעי איפה שגדילה מלווה פחדים, חוסר איזון נפשי, חששות וחרדות. כל היסודות האלה מוצאים את השתקפותם המטפורית במעשייה הרצופה סימני גדילה, התבגרות וארוטיקה[45].  האדם הבוגר נכון להיכנס למערכת יחסים עם בן זוג מן המגדר הנגדי. ההתבגרות כוללת את גיבוש העצמיות, את למידתנו לסמוך על כוחותינו שלנו במאבק החיים ואת השגת התבוניות והשליטה ביצרנו. כיפה אדומה שרויה בתהליך התבגרות שבסופו היא משיגה צורה נעלה יותר של קיום אנושי, לאחר שעולה בידה להתגבר על הנטייה הילדותית ללכת שבי אחר פיתויים מיניים בלתי נאותים ולרכוש את הבגרות הדרושה לחיי נישואים.[46]

גרסתו מ-1697 של פארול הופנתה לקהל בני המעמד העליון, באותו זמן נשים מסוימות חיפשו חיי מין חופשיים יותר, בייחוד אלו אשר אירחו בסלונים בפריז. בתוך אותם סלונים גברים ונשים יכלו להתערבב יותר בטבעיות, לדון בפוליטיקה ולהיפגש בתנאים יותר שוויוניים. פארול עצמו נהג להתארח באותם סלונים ולכן דאג שהטקסטים שכתב יענו לטעם הספרותי המתוחכם של אנשי הסלון. מילות הסיום מאפשרות להבין את הזאב כמי שמייצג אנשים שמהם צריכה להיזהר בת הכפר התמימה. באופן כזה יצר סאטירה חברתית על האדון הנכבד מהעיר, שלא היסס לנצל את בת הכפר הקטנה, ליטול את בתוליה והביא עליה כליה, סיטואציה שהייתה מוכרת לחלק מבני הסלון הספרותי של פארול[47]. הטקסט מציג את היחסים בין נערת הכפר התמימה לבין האדון מהעיר, בן המעמד הגבוה, ההולך אחריה "עד לבתים, עד למיתות".

הבנת הטקסט כסאטירה מקבלת חיזוק נוסף מהתבנית הארוטית הנבנית בטקסט :

האפיון הארוטי של הילדה: הטקסט אינו מדגיש את תמימותה, אלא דווקא את יופייה, כבר בראשיתו- "היו היה פעם ילדת כפר קטנה, הכי יפה שאפשר לראות".

האפיון הארוטי של לבושה: הטקסט מדגיש את הצבע האדום, צבע בעל משמעות ארוטית ברורה, כסמל של הילדה- בכותרת, לאורך הטקסט ובהסבר למקורו של הכינוי: "האישה הטובה הזו תפרה לה כיפה אדומה קטנה, שהתאימה לה כל כך, עד שבכל מקום קראו לה כיפה אדומה".

טריפת בני אדם על ידי בעל חיים מסמלת קיום יחסי מין בין הטורף לנטרף: פארול קורא לזאב "הברנש הזאב" אולם מיהו גבר זה? הסיפור נפתח בביתה של כיפה אדומה ואמה שאין בו כל גבר ולכן ניתן להניח כי הזאב הוא למעשה אביה של כיפה אדומה. הזאב מבקש לטרוף, כלומר לקיים יחסי מין, עם שתי נשים- הילדה והסבתא, הוא אינו מגלה עניין באם. ייתכן שכאן יש ביטוי לשאיפה של גבר לקיים יחסי מין של גילוי עריות.

סצנת המיטה: הזאב מזמין את הילדה במילים מפורשות לבוא לשכב איתו, פעולה שאינה מותירה כל ספק באשר לכוונותיו האמיתיות של הזאב. הילדה נדהמת לגלות איך "סבתא" נראית בעירום והיא מבחינה באיברים גדולים: "כיפה אדומה התפשטה ונכנסה למיטה, שם הוכתבה בתדהמה כשראתה איך סבתא שלה נראית בלי בגדים. היא אמרה לה סבתא איזה ידיים ארוכות יש לך".

לתבנית הארוטית הנבנית בטקסט אין מקום במסגרת הדגם של סיפור ילדים תמים על ילדה קטנה הנטרפת בפיו של זאב. אך תבנית זו מקבלת משמעות במסגרת של הסאטירה, שבה מושלכים חיצים לעבר האדונים העירוניים בני המעמד הגבוה, המנצלים את תמימותה של נערת הכפר ונהנים מחסדיה.[48]

גם בגרסת האחים גרים למרות הניסיון לטשטש את המיניות נשארו שרידים של התבנית הארוטית: הצבע האדום והתיאור המפורש של פעולת הבליעה "אחרי שהזאב הרגיע את תאוותו, שב ונשכב במיטה, נרדם".

מדוע אם כן, למרות המסר החינוכי שניסו להעביר האחים גרים, לא יכלו לנתק את המרכיבים הארוטיים מן האגדה? על פי פרויד האדם הוא יצור רב צדדי מבחינה מינית, יחסים הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, גילויי עריות והעדר מחסומים בין גילאים הם מימדים של רב-צדדיותה של מיניות האדם. רב הצדדיות מתגלה בילד- כל הנטיות לסטיות מקורן בילדות, הילדים נוטים לכולן ועוסקים בהם במידה ההולמת את בסרותם. פרויד סבור כי העיצוב ההיסטורי המודע של מיניות האדם הינו הדחקת הארוטיות הרב-צדדית המקורית אל הספרה הלא מודעת בנפשנו, אגדות העם מגלות קרבה ניכרת לחלומות ולכן בהן מתממשת השאיפה המינית .[49]

הנזל וגרטל
הסיפור על פי האחים גרים
הנזל וגרטל הם ילדיו של חוטב עצים עני. בשל הרעב הכבד השורר בבית מבקשת אשתו של חוטב העצים, אמם החורגת של הילדים, להיפטר מהם. היא משכנעת את בעלה לקחת את הילדים ליער ולנטוש אותם שם. התוכנית לא צולחת משום שהנזל מפזר חלוקי אבן קטנים בדרכם אל היער, כך הם מוצאים את דרכם חזרה לביתם. האם החורגת לא מתייאשת ולוקחת את הילדים שוב ליער, הפעם לא מספיק הנזל להכין חלוקי נחל, ובמקומם הוא מפזר פירורי לחם. לרוע המזל חיות היער אוכלות את הפירורים, והנזל וגרטל נשארים אבודים ביער. הם משוטטים רעבים ביער, ומגיעים לבית מיוחד שקירותיו בנויים מעוגות וחלונותיו עשויים מסוכר. הם נכנסים לבית ומתוודעים לבעליו, זקנה בודדה המארחת אותם בנדיבות ומאכילה אותם ממתקים. חיש קל מתגלה הזקנה כמכשפה המתכננת לפטם את הילדים בממתקים כדי שישמינו, כך שתוכל לאכול אותם לתיאבון. המכשפה כולאת את הנזל בכלוב והופכת את גרטל למשרתת אישית. מדי פעם בודקת הזקנה האם השמין הנזל והוא כבר ראוי לאכילה, הנזל מצדו, מתעתע במכשפה כבדת הראיה, ומגיש לה בכל פעם עצם רזה לבדיקה. לבסוף מתייאשת המכשפה ומחליטה לאכול את הנזל כמו שהוא. היא פוקדת על גרטל להסיק את התנור, גרטל יורדת לסוף כוונתה של המכשפה, וטוענת במרמה כי אינה יודעת לעשות זאת. כאשר המכשפה מדגימה כיצד מחממים את התנור, דוחפת אותה גרטל פנימה, משחררת את הנזל מהכלוב ושניהם בורחים מבית המכשפה. בסוף, חוזרים האחים לביתם עם הובלות ריגשיות, מגלים כי אמם החורגת מתה, וחיים עם אביהם האוהב באושר ובעושר עד סוף חייהם.

הסיפור מתחיל עם משבר בבית, בתא המשפחתי, המשבר כאן הוא רעב. האם החורגת מציעה להשאיר את הילדים ביער ומצליחה לשכנע את האב. הסיפור על הנזל וגרטל מבטא את החרדה הקיימת אצל ילדים פן הוריהם ינטשו אותם או ירעיבו אותם עד מוות. חרדה זו צומחת על רקע ההינתקות מן האם, מקור המזון, והתחלת החיפוש העצמי לקראת הגעה לחיים עצמאיים ופחות תלויים בהורים. הסיפור כולו נסב על ציר המזון: בפתח הסיפור מדובר על תקופת רעב המאלצת את ההורים לנטוש את ילדיהם ביער. בהמשך משתמשים הילדים במזון - פירורי לחם - לסימון דרכם. הם מגיעים לבית התופינים של המכשפה. המכשפה עצמה מתייחסת אליהם כאל מזון ומבקשת לטורפם ולצורך זה היא מפטמת אותם. הסיפור מורה לילד את המשימות שמוטל עליו ללמוד: הוא נדרש להתגבר על תשוקותיו הפרימיטיביות "הבלעניות" ועל כן גם הרסניות, ולעדן אותן. בית התופינים מסמל קיום המבוסס על סיפוק פרימיטיבי ובלתי מרוסן, והנכנע לפיתוי ואוכל ממנו מעמיד את עצמו בסכנה. בית התופינים הניתן לאכילה הוא סמל לאם המיניקה את התינוק מגופה. המכשפה מגלמת את היבטיה ההרסניים של האוראליות. כדי להינצל ממנה על הילדים לפתח יוזמה ולהבין כי מפלטם היחיד הוא בתכנון ובפעולה נכונים. ההשתלטות על המכשפה ועל האוצרות הטמונים בביתה מבשרים את ההכנה לשיבה מחודשת הביתה והשתחררות מן החרדה האוראלית, התגברות על דימוי האם המאיימת – המכשפה.[50]

הסיפור מלמדנו על מציאות שהייתה קיימת במאה ה-18 בה איכרים עבדו מבוקר ועד ערב בשביל להשיג מזון למשפחתם ותמותת הילדים הייתה רבה. רוב האנשים הפשוטים סבלו מתת- תזונה  ורבים מאוד נהגו לאכול דייסה עשויה מלחם. ילדים רבים נשלחו מביתם בכדי לחפש לעצמם אוכל, בני המזל שבניהם מצאו עבודה אך רובם נדדו בדרכים וחיפשו מזון. במאה ה- 18 מתו 45% מאוכלוסיית צרפת לפני הגיעם לגיל עשר. ילד חדש שנולד במשפחה יכול היה לגרום לה לעבור ממצב שבו יש לבני המשפחה מעט אוכל למצב שבו נגזר עליהם לגווע ברעב[51].

סיפורם של הנזל וגרטל מציג את המציאות היומיומית של חיפוש המזון ומציג את הסכנות שבלקיחת אוכל מזרים. הטקסט מציג פעולות של גבורה, מראה לילד כי הוא יכול להיחלץ ממצבים מסוכנים בעזרת חשיבה ונקיטת פעולה ונותן תקווה לחיים טובים יותר בעתיד.

תפקיד האוכל במעשייה
ספרות הילדים מתארת את הדרמה בין הילד למאכל, את הרגע בו הילד מתבגר דרך האוכל. הספרות בעצם מספרת לנו מה ילדים אוהבים ולא אוהבים לאכול, עוזרת לילד להבין ולהתמודד עם דרכי אכילה. הספרות מחנכת את הילד איך אוכלים נכון, מציגה את המציאות של הילדים בקשר לאוכל.  אוכל הוא מרכיב מרכזי בחיי הילד. לילד יש קשר עם אימו כבר מן ההנקה, הילד הוא הניזון וההורים הם המזינים. הילד צריך ללמוד לאכול בכוחות עצמו ולמצאו את האוכל בכוחות עצמו. . תוך כדי אכילה, הילד לומד לשלוט בדחפים שלו לרסן אותם – לדעת מתי לאכול, כמה לאכול, מתי להפסיק לאכול, באיזו צורה לאכול. הילד מביע עצמאות באמצעות האוכל – אומר "לא" על אוכל שהוא לא רוצה. הילד עומד על דעתו לראשונה. קיימים מאבקי כוח בין הילד להוריו. בהרבה מקרים הילד מגדיר את הזהות שלו דרך אוכל – מפריד בין המאכלים השונים בצלחת. הילד שאוכל מתחנך להיות מבוגר דרך כללי האכילה.

האוכל הוא גם סמל לאהבה. המשמעות של חוסר באוכל מסמלת גם את העובדה שאין תמיד אהבה, ההורים בשלב מסוים אומרים לילד שהוא צריך להסתדר לבד.  המצב הזה של הרעב, מסמל גם רעב רגשי. הילד מרגיש שהוא רוצה שכל הזמן יספקו לו את הצורך באהבה, כשהאם החורגת רוצה לזרוק את הילדים ביער הוא מבין שהיא לא רוצה אותו, זה הפחד של הגדול של הילד.

רעב עד המאה ה- 18, 19 היווה מציאות שכיחה באירופה. אנשים מתו מרעב. נטישת ילדים ביער, זה דבר שקרה. הורים אמרו שאם הם לא יאכלו הילדים ימותו במילא, עדיף שהם יעשו ילדים נוספים, וינטשו את אלה, במקום שימותו בעצמם.

על פי פרויד, כשסיפור מדבר על מזון, הוא מדבר על אחת הטראומות המרכזיות בנפש של הילד, הכוונה היא למשבר שהילד חווה בשלב האוראלי. האובייקט המיני הראשון הוא השד של האם ממנו יונק התינוק, זהו אובייקט ליבידיונלי כלומר, אובייקט שכל האנרגיה הפנימית מושקעת בו. החוויה החושית המרכזית, זוהי היניקה, האם נתפסת כמקור העונג והחיים. היצרים הראשוניים בנפש באדם הם יצר המין ויצר ההישרדות, הנפש מורכבת ממתחים פנימיים וחיצוניים והיא עוסקת עיסוק מתמיד באיזון מתחים אלו[52]. בסיפור אין אוכל, הילדים רעבים אך הם צריכים ללמוד לדחות את הדחף שלהם.

בתחילת הסיפור מתרחש משבר בנפשו של הילד. הרעב והמחסור אומרים לילד שלא מוכנים להזין אותו. האם הופכת להיות רעה כי היא לא רוצה לתת אוכל, בכדי לשבור את הדיסוננס שנוצר, כי הרי לא ייתכן שאם תהיה רעה, הופכים אותה מחברי האגדה לאם חורגת. האוכל הוא סמל לאהבה של האם, אם אין אוכל זה אומר שאין אהבה. המצב הזה של הרעב הוא גם רעב רגשי, הילד מרגיש שהוא לא רק יצור שרוצה לאכול כל הזמן אלא שרוצה גם אהבה כל הזמן. כשהאם רוצה לזרוק את הילדים ליער הם מבינים שהיא לא אוהבת אותם יותר. זו חרדה שיש לילד, שההורה לא יאהב אותו יותר. האם מצליחה לגרש את הילדים אך הם מוצאים דרך חזרה, יש פה חזרה למצב התלות באם, חזרה אל הבעיה במקום לנסות לפתור אותה. הם חוזרים למקור היחיד של האוכל.

הנזל וגרטל מייצרים תלות נוספת באוכל כאשר הם משתמשים בפירורי לחם על מנת למצוא את הדרך הביתה. פרורי הלחם מייצגים סוג של רגש, הם משתמשים ברגש הזה כדי לחזור הביתה. במציאות הציפורים אוכלות את הלחם , זה אומר שלא הרגש יפתור את הבעיה והחזרה הביתה. יש קשר חברתי בין מזון לאם כבר בגיל צעיר והאוכל מעיד על טיב הקשר.

הסמל המרכזי במעשיה של האחים גרים זה בית הממתקים, בשביל הילדים זו פנטזיה  שהתגשמה. בית הממתקים מייצג פנטזיה אוראלית, הוא מייצג קונפליקט אצל הילד, מצד אחד הרצון לאכול את הבית ולהשביע את רעבונם ומצד שני אם הם יאכלו את הבית לא יהיה להם בית.

הצד השני של כל פנטזיה הוא סיפור של אימה, הפנטזיה מכסה על חוסר אונים. יחד עם התשוקה לאכול את הבית נוצרת חרדה בדמות של מכשפה. המכשפה בהתחלה נראית זקנה תמימה, היא מזמינה אותם לאכול ומספקת להם את כל הצרכים. בהתחלה היא מגלמת את הדמות של האם הטובה אבל למחרת מתגלה פרצופה האמיתי ונוצרת החרדה מהמכשפה, החרדה היא להיאכל. אנחנו מפחדים שיאכלו אותנו. זהו פחד אדיר אצל הילד, הילד שיונק מרגיש שהוא אוכל את האם, הוא פוחד שהיא תעשה את אותו הדבר ותחזיר אותו לבטן. המכשפה היא התגלמות של הדחף האוראלי ההרסני, כלומר היא רוצה לאכול את הילד. היא מייצגת את הסכנות שיש באכילה.

ברגע שהנזל נכלא בכלוב של תרנגולות, כשהוא הופך מאוכל למאכל זה בעצם הביטוי של הפחד מן הדחף האוראלי, המכשפה מאכילה אותו כדי לאכול אותו אח"כ. הילדים נחלצים מכך ע"י תבוניות, הנזל מציל את עצמו עם העצם של התרנגולות. המכשפה באה לבדוק אם האצבע שלו שמנה  אך היא מגלה שהיא רזה (כמו עצם). ע"פ פרויד העולם מורכב מאובייקטים פאליים (איבר מין זכרי) ווגינאליים. כל מה שהוא ארוך וצר - אצבע, צינור, מגדל -  זה מיצג של איבר מין גברי. לעומת זאת תיבות ואגרטלים מסמלים איבר מין נשי[53].  הנזל מגיש למכשפה עצם של תרנגולת במקום את האצבע. בדיקת האצבע של הנזל זו למעשה בדיקה אם הילד נהפך לגבר. במילים אחרות, האם בודקת אם הבן שלה הפך לגבר, בתת מודע כאשר הוא גבר היא תוכל לשכב איתו. בהגשת העצם במקום האצבע הילד מרמה את המכשפה ו"אומר" לה שהוא עדיין ילד.

אחרי שהנזל מצליח להיחלץ מן התשוקה האוראלית ההרסנית של המכשפה (האם) מגיע השלב של להרוג את המכשפה. הופכים את המכשפה למאכל, מכאן שצריך להפנות את הדחף האוראלי שלה נגד עצמה. במילים אחרות הרצון לאכול, להיות מודע לדחף האוראלי, נועד כדי לייעל את הדחף שלך למקום אחר. גרטל מתעלת את היצר האוראלי שלה (לאכול) ודוחפת את המכשפה לתנור. זהו למעשה המסר הסמוי- השתלטות על הדחף האוראלי במקום שהוא ישתלט עלייך. המכשפה מובלת לתוך התנור ע"י התבונה, ע"י ההשתלטות על היצרים. הנזל וגרטל, הוא סיפור שדרכו הילד לומד על הדרמה האוראלית שע"פ פרויד התרחשה בעבר אבל היא קורת כל פעם כשאנחנו רוצים לאכול.

לאחר הריגת המכשפה מוצאים הילדים אבנים טובות שפותרות את בעיית הרעב בבית. המסר העובר כאן הוא שאם הילד יצליח לדכא את הדחף האוראלי הוא יזכה באבנים טובות, בעושר.

מוטיב היער
המעשייה היא סיפור בגרויות, מתואר תהליך בו הגיבור או הגיבורה צריכים לעבור שלבים כדי להתבגר, ניסיונות קשים בדרך להתבגרות, מטלות בלתי אפשריות שמטילים על הגיבור, המשימות מחשלות את הגיבור ומבגרות אותו היער מאפשר לילדים את ההתמודדות עם הקשיים והמשימות ומסמל את הדרך אליה נכנסים בכדי להתבגר.

היער מסמל התרחקות מהציביליזציה, מקום שניתן לפרוק בו את עול המוסכמות החברתיות והדתיות. ההתרחשות ביער תורמת לאווירת האימה והמסתורין. היער בסיפור הוא מקום שאפשר למות בו ב-2 דרכים: מרעב או על ידי יצורי היער שרוצים לטרוף את הילדים. היער הוא סמל לכוחות הטבע, ללא מודע. הכניסה ליער של היא כניסה אל הלא מודע, זה מקום שבו שולט הטבע הפראי, היצר המיני והמוות. היער משלב פחדים שנמצאים בלא מודע. הרגע הזה שבו הילדים מסרבים להישאר ביער – זה הרגע שהם מסרבים להתמודד עם הלא מודע, עם המוות. בפעם הראשונה הנזל משתמש בחלוקי נחל (חצץ). הוא מפזר את אבני החצץ ולכן הוא יכול ללכת בדרך חזרה. הוא משתמש בתבונה שלו, הוא משתמש במודע כדי לצאת מהלא מודע. השלב השני הוא השלב הרגרסיבי – הנזל משתמש בלחם על מנת לזכות בעוד אוכל (חזרה הביתה). הנזל מחליף את התבונה בתשוקה. הוא יוצר מעגליות בחיים שלהם. הוא מראה תלות בהורים.

גיבורי המעשייה הם אנשים נודדים, מתנסים בבדידות קיומית, חיים את ההפקרה והגירוש. נדודים אלה של גיבורי המעשייה הם בבחינת תראפיה לילד, המתלווה לגיבורים בדרכם וחי עימם את הגירוש. פחד הבדידות הוא אחד הפחדים העזים וההרסניים ביותר בנפש הילד והמתבגר כאחד. הרגשת בדידות מוחלטת עלולה להביא את האדם להתפוררות נפשית, בדומה לרעב המביא את המוות הפיסי. המעשייה מספקת תראפיה לילד, מזמנת לו התנסויות נפשיות במצבים קיומיים מסעירים ומשחררת אותו מן הפחדים האירציונאליים[55].

הנטישה ביער: יער הוא סמל למין. סמל לכוחות הטבע, ללא מודע. הכניסה לתוך היער של הגיבור, בכל האגדות זה כניסה ללא מודע. הוא נכנס למרחב שבו שולט הטבע, בו שולטים היצרים, בו שולטים היצרים המיניים והמוות. שני הכוחות המרכזיים המרכיבים את הלא מודע. האב חוטב עצים, כלומר שהוא בנאדם שמסוגל להסתגל עם הלא מודע, הילדים עדיין לא חוטבי עצים, הם בניגוד לאב לא מתרבתים את הטבע. הרגע בו הנזל וגרטל מסרבים להישאר ביער, הוא רגע בו הם מפחדים להתמודד עם הלא מודע שלהם, עם המוות, עם הפחד מהמיניות שלהם. בפעם הראשונה הנזל משתמש בחלוקי נחל. הוא מפזר את אבני החצץ, בתבונה שלו על מנת להיחלץ מהסכנות.

משמעות האלימות במעשייה
לפי הפסיכואנליזה הצד השני של כל פנטזיה זה סיפור אימה - חרדה עמוקה. כולנו צריכים להכיר בכך שקשה לנו לכן אנחנו מפתחים פנטזיות על מנת לספק את הצורך שלנו, פנטזיה היא פיצוי על חולשה ועל חוסר אונים. הפנטזיה זו הידיעה שזו בועה ושלמעשה אתה עדין חסר אונים שאתה עדיין מישהו שנשלט ע"י היצרים שלו, ע"י הגורל. ברגע שאתה מרגיש שאתה לא שולט במה שקורה יש פחדים שמשתלטים עליך. בפנטזיה משתחררים היצרים של הלא מודע. הלא מודע פורץ החוצה וכל התשוקות מתגשמות.

תקופת הילדות מלווה במצוקה נפשית, בילד מתעוררים יצרים ופחדים קיומיים כגון פחד הרעב, פחד ההינתקות והבדידות. בתקופה זו מתעוררים קונפליקטים עם האחים ועם ההורים ומשאירים את רישומם העמוק בנפש הילד[56]. המעשיה מבטאת דרמות לא מודעות בנפש הילד. פרויד טוען כי הלא מודע כולל תהליכים נפשיים שהודחקו, רגשות, ידיעות, מידע. מקרים שהעדפנו לשכוח, להשכיח אותם, בגלל שהם הפריעו לנו ביום יום. למעשה, הלא מודע מורכב מיצרים, דחפים, תשוקות, פחדים, חרדות, משאלות, הובלות שאנו לא מעיזים לחשוב שיש לנו אותם. הלא מודע פורץ החוצה באמצעות החלומות. אנו מדחיקים שני דברים עיקריים הראשון זה עקרון המין- כל הסטיות, התשוקות והפנטזיות. הדבר השני שאנו מדחיקים הוא המוות. יצירות האומנות על פי פרויד, עוזרות לנו להשתחרר מהפחדים שלנו. הן מספרות לנו את הסיפור של הלא מודע, מבלי שנגיד שזה קרה לנו. הילד, שומע את הסיפור ואומר שזה קרה למישהו אחר, אך הוא מבין בסופו של דבר שיצירה זו גם מדברת על הלא מודע שלו, מראה לו שהוא לא בודד בעולם[57].

תמונות היסוד הנדחקות אל התת מודע הן אלו שהצמיחו את הדמויות המפחידות של המעשייה: דרקונים, מכשפות, מפלצות. דמויות המעשייה וכן הסיטואציות הבסיסיות בהן הן מעורבות אינן חדשות בשביל הילד, הוא מכירן מתוך חלומותיו. הדמיון המפתיע בין המעשייה לחלום מסביר את אופיים האלים של תכני המעשייה, שהם בעלי דינאמיקה הדומה לזו של החלום ומכאן קיצוניותם. במעשייה ישנם יסודות מן התרבות המציעים לילד סיפור מאורגן היטב, בעל מבנה יציב, פתיחה וסיום המקלים על הזיכרון. תכני המעשייה מוצגים בפני הילד כמציאות אובייקטיבית ובו בזמן קרובים לנפשו קירבה אינטימית ומשכנעים באמיתותם הפסיכולוגית.

המעשייה האלימה מספקת לילד הזדמנות להתמודד עם הקונפליקטים, עם החרדות ועם הפחדים כשהם מושלכים על גיבורי המעשייה. הדחפים היצריים והחרדות קורמים עור וגידים בעלילת המעשייה ולובשים גוף של דמויות המאיימות על הגיבור, הקרוב לילד קרבה רגשית עמוקה. המעשייה האלימה מאפשרת לילד לקחת חלק פעיל בהדברת אויבי הגיבור, שאינם אלא הצגה מטפורית של אויביו הוא. הקונפליקטים עם ההורים שלא באו לפתרונם, התסכולים והדחפים היצריים שנפסלו על ידי התרבות לובשים צורה קונקרטית של מערך דמויות מתנגש, שאפיונם המרכזיים הם מאבק אלים ובלתי מתפשר. העימות עם החייתי והיצרי שבאדם, שקרם עור וגידים בעלילת המעשייה ולבש צורה מפורשת של דמות אנושית מפלצתית, מאפשר לילד להשקיף אל היסודות המשוקעים בתוך נפשו הוא, ולהתמודד עימם בגלוי כשהם מושלכים על אויבי הגיבור[58].

בסיפור הנזל וגרטל סבורים שהגיעו למקום טוב כאשר הם מגלים את בית הממתקים אבל בבוקר גן העדן הופך לגהנום. בית הממתקים מתגלה כמקום שלא רק אוכלים אלא גם נאכלים, יש מעבר מתשוקה לאם לפחד העצום מפני המוות. מי שמייצג לילדים את הפחד מהמוות זה האם הרעה בדמות המכשפה. האם הרעה מאיימת לאכול את הילד, המשמעות של אכילת הילד היא למעשה להחזיר אותו לבטן. מעשה זה הוא מעיין הריון הפוך, החזרת הילד לתוך הבטן. זה  אחת החרדות הגדולות ביותר של הילד היא שאמו תחזיר אותו חזרה. שריפת המכשפה היא אקט המסמל את הניתוק של הגיבור מן האם, זוהי הצגה מטפורית של טיהור האם מן הפן הרע שלה וטיהור הגיבור מרגשי אשמה כלפי האם, כי הרי רק בפן הרע שלה הוא פגע.

והם חיו באושר ואושר...
חוקרים רבים ניסו לחקור את השאלה מהי ספרות ילדים טובה? לפי אלו קריטריונים נשפוט ונבדיל אותה מספרות ילדים גרועה? את אותם קריטריונים ניתן לכלול בתוך משפט אחד:

הספר הטוב לילדים חייב להיות ספר מעניין, יפה, מחנך, כתוב בשפה נאותה, גיבוריו אמינים והוא צריך להיות יצירת אמת.

הספר חייב להיות מעניין כיוון שהילד קורא כדי לספק את יצר הסקרנות הטבעי המפעם בו. ילד המתחיל לקרוא ספר חדש ומגלה שנושאו מעניין ועלילתו מרתקת, הסקרנות תתעורר מאליה והוא יקרא בו עד סופו. הוא מבקש לדעת מה היה הסוף, הסקרנות באה על סיפוקה.

ספר הילדים הטוב צריך שיהיה כתוב בסגנון ששולבו בו צלילות ובהירות עם רמה ספרותית נאורה. הסגנון צריך להיות בהיר ומובן לקורא הצעיר, אבל עם זאת עליו גם להעשיר את אוצרו הלשוני.

הספר צריך להיות מחנך, בעל ערכים אנושיים, לימודיים או לאומיים. ספר שאחרי קריאתו יחוש הילד כי זכה בחוויה מעשירה או בחומר למחשבה.

ספר הילדים הטוב צריך להפגיש את קוראיו עם דמויות של ממש, גיבורים שהילד יוכל להכירם תוך קריאה ולעמוד על טבעם. גיבורים אלו צריכים להיות לקוחים ממציאות המוכרת לילד, דמויות המתנהגות ככל האדם, יש להם מעלות וגם חסרונות. דמויות אמינות, שאפשר להזדהות עימם או להסתייג מהם.

הספר צריך להיות יפה, ספר שיסייע לפיתוח טעמו הטוב של הקורא הצעיר, ספר שיעניק לו חוויה אסתטית.

היצירה הטובה תהיה טובה באמת רק אם נראה בה יצירת אמת, על הספר לחשוף את האמת הפנימית של הסופר[59].

אם כן, האם מעשיות האחים גרים יכולות להיחשב כספר טוב לילדים? ביקורות רבות נשמעו על המוטיבים האכזריים בסיפוריהם של האחים אך יחד הם זאת סיפורים אלו האריכו שנים וזכו לגרסאות רבות במקומות שונים מסביב לעולם. יש לזכור כי כל חברה מתאימה את הנוסח לתרבות ולערכים אותם היא מקווה לשמר ולהעביר לדורות הבאים. סיפורי האחים גרים שמרו על  היסוד האוניברסאלי הנחשב כחתרני ואכזרי,אך  המעבדים התאימו את הסיפורים לקבוצות גיל שונות לפי רמות חינוכיות ואידיאולוגיות המקובלות בחברתם.

חוקרי האסכולה הפסיכואנליטית, ובראשם בטלהיים, מדברים על החשיבות הגדולה לספר לילד את המעשיות, עם האכזריות, עם הנושאים שנראים לא מתאימים לילדים, עם כל הנושאים הקשים. בטלהיים  טוען שלמעשיות יש תרומה רבה להתפתחות הילד, הטקסט מראה לו את העולם, נותן לו כלים ובטחון להתמודד ומכין את הילד למציאות.

מעשיות או אגדות-עם, כפי שנקראות בפי כל, מהוות דרך חשובה בהתמודדותו של הילד הקטן עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים בסביבתו. באמצעות הסיפורים פוגש הילד רגשות החבויים בתוכו: עצב, כעס, קנאה, פחד, בדידות, ובאמצעותם הוא מצליח להתמודד עם רגשות אלה ולצאת מהמאבק הפנימי מחוזק ובטוח יותר. המעשייה פורצת את עולם היום-יום. היא מרחיקה למחוזות רחוקים ולא נודעים, מפתחת את הדמיון ומאפשרת לילד לחוות את יכולתו בהתמודדות עם קשיים. הילד מזדהה עם הגיבור, לפעמים הוא חש שאינו אהוד או מוצלח, מפסיד באופן זמני במלחמה עם אהבת הוריו, מקנא באחיו, מפחד מהלא נודע והלא מובן, מרגיש נרדף ובודד. ההזדהות עם הגיבור/ה מקנים לו יכולת של ראייה אופטימית יותר, כי תמיד לאחר המאבק והסבל - מובטחים הביטחון והאהבה.  הילד פוגש במעשייה את המאבק מול הרע והמפחיד. אין באפשרות ההורים למנוע מילדיהם, על-אף רצונם הטוב, פגישה כאובה זו. המעשייה מאפשרת מפגש קרוב עם עזיבה, פגיעה, הזנחה, מוות ועוד, תוך כלים לעיבוד הרגשות. במקביל היא מקנה תקווה לפתרון טוב ומוצלח יותר. באמצעות המעשייה הוא מכיר שלרוע יש מקום זמני, ושהמאבק מאפשר את סילוקו ומבטיח ניצחון עליו. בדרך זו הוא לומד להכיר את הקושי ומבין שתכנים אלה מותאמים לחרדותיו ומצוקותיו.

המעשיה מסתיימת בסוף טוב, זה מעביר את המסר שיש צדק בעולם וסופו לנצח. זה נותן לילד הרבה ביטחון, הוא רואה שדווקא הגיבור הקטן הלא יוצלח הוא זה שמנצח את כולם. זה מוטיב שהילד בקלות יכול להזדהות איתו. הילד גדל בקרבה רבה לטבע, אוהב בע"ח, מדבר אליהם. הרעיון הזה שבע"ח מסייעים לגיבור, זה משהו שיכול לתת לו כוח ותקווה. גם כשהוא שומע מעשיות שיש בהן את הנושא של קנאת אחים, זה נושא שנמצא כמעט בכל משפחה, יש לגיטימציה גם לתחושות שליליות.

ספרות משובחת היא ספרות מחנכת. לא מוסר ההשכל ה"מודבק" והאצבע החינוכית עושים אותה למחנכת, אלא תוכנה האנושי העמוק, המוגש בצורה אומנותית משובחת. ילדים לומדים לקח מגורלם של אחרים, מרחיבים את דעתם על העולם, משפרים את לשונם ומגבירים את יכולתם בשיפוט המוסרי[60].

לסיכום, לא ניתן לומר בפירוש וללא כל התנגדות כי מעשיות האחים גרים מתאימות לכל ילד באשר הוא. יש לשים את המעשייה במיקום ובקונטקסט הנכונים ולעבד אותה בהתאם לצרכי התרבות המודרנית המשתנה. אולם יחד עם זאת יש לזכור כי אותם תכנים הנחשבים כאלימים בפי כמה, משפיעים על התפתחות הילד ועוזרים לו בפתירת מצבים בהם הוא נתקל במהלך חייו. וכמובן אין הנאה גדולה יותר מאשר להיכנס לעולם קסום המלא בנסיכות עדינות, נסיכים אביריים ושלל יצורים פלאיים הקיימים רק באגדות.