קיום ההוויה כולה בדינמיקה קוטבית
הפילוסופיה האכסיסטנציאלית, על ענפיה הטיפוליים כגון, הלוגותראפיה של פרנקל, תרפיית הקיום של בינסוואנגר ותרפיית התבנית, הנה אחד הגילויים המעניינים, המקוריים והמפתיעים ביותר במחשבה המודרנית.
ואמנם על רקע זמנה בולטים זרמים מהאמפיריציזם על גווניו השונים, דרך האסוציאטיבים ועד לאידיאליסטים.
אולם הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית הייתה הראשונה שהכניסה לגבולות המחשבה אתאיסטית של קירקגור והא-תאיסטית של ניטשה, את רעיון קיום ההוויה כולו, כפי שהיא ונתנה לו דינמיות קוטבית מתהווה ונוכחת - יום יום ורגע רגע, גלויה ויחודית.
שכן, הפילוסופיה האכסיססטנציאלית טבעה מערכת טרמינולוגית, שאם כי מונחיה לקוחים מן היהדות, הפרוטסטאנטיות, הסוציאליזם או הלשון, היא נתנה להם הוראות משלה ויצרה על ידם רקמה חוויתית וחופש בחירה אוטנטית, הבנתית[i] ולא תבונית[ii], ממשית ולא מופשטת, שיש בה משום אינטרפטציה בהתמודדותה עם תורות-פסיכולוגיה המסתיימות בתיאוריות על התניה, מנגנוני התנהגות ודחפים אינסטינקטיביים.
הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מסבירה כי עלינו לרדת מתחת לתיאוריות הללו ולגלות את האדם, את ההוויה שדברים אלה קורים לה - את המציאות שמתחת לפיצול[iii] שבין סובייקט ואובייקט, "שבאה במגע... שממקדת תשומת-לב והקשבה... שיודעת שאני חש, מרגיש, או חושב".)(Gestalt Therapy Now 263
הסתרת ההוויה ואובדן תחושת הקיום
אמת, בתרבות שלנו כולנו מהססים לכאורה לדבר על ההוויה. האם זה חושפני מדי, פנימי מדי, עמוק מדי? על-ידי הסתרת ההוויה מאבדים אנו בדיוק את אותם הדברים שאנו מוקירים ביותר בחיים, שכן תחושת הקיום כרוכה ומשוקעת בשאלות הקיום העמוקות והבסיסיות ביותר - שאלות של אהבה, מוות, חרדה, אחריות, פרדוקס, מוטיבציה, חירות הבחירה, שימת-לב והקשבה - שאלות הפונות למצוקתו, מאבקו, ניקורו, סופיותו והישרדותו של האדם המערבי. בחווית החרדה הנורמלית, למשל, לא היה לאדם גם חופש, לולא היתה לו חרדה. בחווית הכעס הנורמלית למשל, לא היה לאדם גם אהבה, לולא היה לו כעס. החרדה והכעס מוכיחים כי קיימים באדם ערכים, מעורפלים ככל שיהיו. ללא ערכים היה רק יאוש עקר.
הפילוסופיה האכסיסטנציאלית צמחה בעצמה מתוך פרדוכס מוזר, ומתוך הצורך לתפוס את מציאותו השלמה של הפרדוכס ולשמש ביטוי לו. בעבר מעולם לא היה לנו מבול של מידע כגון זה המציף אותנו באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והלווין, ועם זאת לא היתה לנו מעולם ודאות פנימית כה מועטה באשר להוויתנו העצמית. ככל שגוברת והולכת האמת האובייקטיבית, כן קטנה והולכת הוודאות הפנימית שלנו. יכולתנו הטכנית שהתעצמה עד-להדהים לא העניקה לנו שום אמצעי של שליטה באותה היכולת, ורבים חווים כל צעד נוסף בהתקדמות הטכנולוגיה כדחיפה חדשה לקראת השמדתנו האפשרית. דבריו של ניטשה היו נבואיים להפליא כשאמר:
" אנו חיים בתקופה של תוהו-ובוהו אטומי... ההופעה הנוראה... מדינת הלאום... והרדיפה אחר האושר תהיה תמיד הגדולה ביותר כשיש ללכוד אותו בין היום למחר; משום שמחרתיים עלול כבר להיות קיצה של עונת הרדיפה מכל וכל."
בעומדנו מול הסכנה החמורה ביותר בהיסטוריה להישרדות האדם, הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מצאה שאפשרויות הקיום נעשו חשובות יותר על-ידי עימותן עם הכחדתו האפשרית. האדם-היחיד הוא עדיין היצור שיכול להתפלא, שיכול להיות מוקסם על-ידי סונטה, שיכול לצרף סמלים כדי ליצור שירה לשמח את לבותינו, שיכול להשקיף על זריחת השמש בתחושה של רוממות וחרדת-קודש.
כל אלה הם סימניה של ההוויה והם קובעים את האתגר בתרפיית התבנית ש"היא הפילוסופיה האכסיסטנציאלית הראשונה העומדת על רגליה שלה". )גשטלט מלה במלה 20(
תרפיית התבנית בגישתה ההוליסטית והמושפעת
פרדריק )פריץ( פרלס )1970-1893(, פסיכותרפיסט פרוידיאני לשעבר, יהודי-אוסטרי, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, מסביר את יתרונה של תרפיית התבנית בכך, ששיטות ההגות האכסיסטנציאלית זקוקות לתמיכה ממקור אחר. למשל, בובר שאל מן היהדות, סארטר - מן הסוציאליזם, ביסוואנגר - מן הפסיכואנליזה, וכיוצא באלה. ואילו "תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש. תרפיית התבנית מוצאת את תמיכתה בתצורתה שלה, שכן תצורת התבנית - נסיקת הצרכים - היא תופעה ביולוגית ראשונית." )גשטלט מלה במלה 21( זוהי גישה שלמותית - הוליסטית, הכוללת בתוכה מרכיבים רבים ומכוח גישה זו מצא פרלס קשר עמוק יותר מדמיון מילולי מקרי, בינה ולבין החשיבה המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבים של לאו-טסה והזן-בודהיזם. שניהם עסקו בחקר ההוויה "המולידה הכל".(The Way of Life 88) החשיבה המזרחית לא סבלה מעולם מאותו קרע קיצוני בין סובייקט והאובייקט אשר אפיין את החשיבה המערבית, וחיצוי זה בדיוק הדבר שעליו מבקשת תרפיית התבנית להתגבר.(Zen Buddhism 11)
תרפיית התבנית החלה להתפתח בשנות ה-50 מתוך המפגשים של פריץ פרלס, אשתו לאורה פרלס, פסיכואנליטית ופסיכולוגית תבניתית עם הקולגים שלהם בניו-יורק ובקליפורניה. התפתחות זו היתה חלק מהתנועה ההומניסטית שהתמקדה סביב אברהם מאסלו, קארל רוג'רס, אריך פרום, קורט גולדשטיין, קארל ביהלר ואחרים. קבוצה זו, ביחד עם פריץ פרלס, עודדה את אנשי המקצוע להעריך מחדש את הגישות המסורתיות שעל פיהן טיפלו באנשים.
פרלס נחשב למייסד תרפיית התבנית מאחר ולו היתה ההשפעה הגדולה ביותר על התפתחותה.
תרפיית התבנית מושפעת משלושה מקורות:
מפסיכולוגית התבנית, מפילוסופית האכסיסטנציאליזם ומהפסיכואנליזה.
יחד עם זאת, במהותה ובדרכי פעולתה, תרפיית התבנית הנה תרפיה חוויתית-אכסיסטנציאליסטית ולא מילולית-פרשנית, ואינה זהה לפסיכולוגיה התבניתית. עיקר הדגש מושם על חקירת התהליך הפנומנולוגי של "המה" ו"האיך" בהתנהגותו של הפציינט ולא על ה"מדוע" - לא על הסיבתיות. ה"איך" ו"המה" מתייחסים לתהליך עצמו על כל מרכיביו, ואילו ה"מדוע" שבו עוסקים בשיטות טיפול שונות, המתמקדים יותר בסיבות לתופעה. ההתמקדות ב"איך" וב"מה" מאפשרת לאדם לחוש את התנסויותיו במלואן במקום לנסות להסביר אותן.
הרעיון בתרפיית התבנית הוא, לפתח את המודעות של הפציינט לפוטנציאל הטבוע בו מלידה וללמד אותו להשתמש בו לקראת הבשלתו התקשורתית בעיקר באמצעות מניפולציות לא מילוליות. "בבואך להקים תקשורת עם פלוני עליך להבין שברצונך לעורר בלבו מודעות לדברים שיש להבחין ]ולא להגיד[ אצל בן-השיח" )גשטלט מלה במלה 48( היא מסייעת לפציינט לפתח את המרכזיות שלו, לדעת שיש לו אמצע, שיש לו מרכז המהווה את בסיס היציאה שלו לעולם. מרכז זה צריך להחליף את דרך החיים החד צדדית או הלא סימטרית שמאפיינת את הפציינט והגורמת לתחושת התסכול ואי-שביעות הרצון מחייו העכשוויים.
יעודה האוניברסלי של תרפיית הגשטלט ועקרון השלם
פרלס אף הרחיק לכת בהתייחסו להגדרת הסיוע של התרפיה מבחינה יחודיותה ואוניברסליותה. היא לא רק מסייעת לפרט, כפרט ככוח של בחירה, אלא היא האמצעי הבלעדי והמחויב להצלת המין האנושי: "או שהפסיכיאטריה האמריקנית תקבל בבוא היום את הגשטלט כדרך ההבנה הראלית והיעילה שאין בלתה, או שהיא תאבד בעיי המפולת של מלחמת אזרחים ופצצות אטומיות... אך כיצד נפקח את עיניו ואוזניו של העולם? אני רואה בעבודתי תרומה קטנה לבעיה זו, המקפלת בתוכה את האפשרות להצלת המין האנושי". (Gestalt Therapy 13)
מושג הגשטלט פותח על ידי מקס וורטהיימר, קורט קופקה וולפגנג קוהלר, קבוצה של פסיכולוגיים גרמנים שחקרו בתחילת המאה את תחום התפיסה החזותית, כלומר, כיצד אנשים יוצרים שלמים בעלי משמעות מתוך כל כך הרבה פריטים תחושתיים שנקלטים מן העולם החיצוני או הפנימי. קבוצה זו יסדה את התנועה שהתמרדה נגד צורת הניתוח הנפשי שבוצע על ידי הפסיכואנליטיקאנים הפרוידיינים. הקבוצה הציגה סוג חדש של ניתוח חוויות אכזיסטנציאליות או התנסויות מודעות. הם הראו שאדם אינו תופס דברים באופן בלתי שייך או מבודד אלא הוא מארגן אותם בתהליך התפיסה לשלם בעל משמעות. למשל, מענפים, שורשים, גזע ועלים אנו יוצרים "עץ"; או למשל, לפי חוקי ההמשכיות )צורה שנראית כמו יהלום בין מקבילים ולא כמו האות W על גבי האות M(, הסגירה )הצורה נראית כמו ריבוע, למרות שאיננה גמורה(, והקירוב )הצורה נראית כמו שלוש קבוצות של שני קווים כל אחת( לומדים על עקרון השלם.
הפסיכולוגים הגשטאלטיאנים טענו שטבע האדם מאורגן על ידי דפוסים או שלמים ושזה נחווה על ידי הפרט ככזה. הם גם הניחו שאת אותם דפוסים יש להבין אך ורק במסגרת ההתייחסות שלהם. למשל, "אדם שנכנס לחדר מלא אנשים אינו תופס רק כתמים של צבעים, תנועות, פנים וגופות. הוא תופס את החדר ואת האנשים שבתוכו כיחידה שבה אלמנט אחד שנבחר מתוך הרבה אחרים, מובלט בעוד שהאחרים נסוגים לרקע. נניח שהחדר הוא הסלון ושהאירוע הינו מסיבת קוקטיל, מרבית האורחים כבר נוכחים אך יש מאחרים הממשיכים להגיע לחדר. נניח שאורח מאחר מגיע. אורח זה הינו מכור לאלכוהול והוא מאוד רוצה לשתות. עבורו, האורחים, האוכל, המוסיקה, הרהיטים וכל השאר הנם חסרי חשיבות והם נמוגים לרקע. מכל האובייקטים הקיימים בחדר הוא יעדיף לגשת לבר. הבר עבורו הינו המוקד". (The Gestalt Approach 4)
הבחירה איזה אלמנט יבלוט נקבעת כתוצאה מגורמים רבים, כשכולם נכללים תחת המושג ענין. כל עוד יש ענין כל התמונה תופיע כמאורגנת באופן משמעותי. רק כאשר חסר ענין לגמרי התפיסה נעשית מופרדת והחדר נראה כערבוביה של אוביקטים שאינם קשורים זה בזה. מדוגמא זו, ניתן ללמוד על החשיבות שיש לצופה ביצירת השלם בעל המשמעות או מעורבותו בתהליך יצירת הגשטלט.
התהליך של הכרה בכל אובייקט שהוא, דורש תחילה הבחנת האובייקט מסביבו; האובייקט מוכרח להראות כדמות על רקע. "דמות" היא המוקד של הענין - האובייקט או הדפוס, "הרקע" הוא ההקשר שבו נמצאת הדמות. במושגים של תפיסה, הדמות היא זו שתופסת את המרכז של המודעות הקשובה. למשל, כאשר אדם מביט על מטוס, תפיסת האובייקט נעשית דמות על רקע השמים. במושגים של פעולה, הדמות היא הפעולה העיקרית הנמשכת של הגוף. למשל, כאשר אדם קורא בספר, הקריאה היא הדמות שבולטת מכל שאר הפעילויות, כגון: לעיסת מסטיק, שמיעת תקתוק השעון, שמיעת מוסיקה, שמיעת קולות העולים מן הרחוב ועוד.
לדמות יש גבולות ברורים שמקיפים ומפרידים אותה מהסביבה. הרקע הוא ההמשכיות; לא רק שהוא מקיף את הדמות אלא מתרחב מעבר לה. זה כמו אגרטל על שולחן או עפיפון על רקע השמים. הפעילות ההדדית שבין הדמות והרקע הנה דינמית. מה שקיים כדמות יכול לסגת לרקע ומן הרקע יכול להתבלט ענין אחר.
הגשטלט גם נוטה להגיע לידי סיום שמאפיין את החוויה הקיומית של כאן ועכשיו. אם הגשטלט אינו מגיע לידי סיום, נשאר האדם עם ענין בלתי-גמור. כל מצב בלתי-גמור ימשיך ללחוץ עד אשר יגיע לידי השלמה ורק אז הוא יעלם וענין אחר מתוך הרקע יעלה למרכז השדה כדי שיבוא לידי סיום. הגשטלטים הבלתי גמורים, כמוהם העניינים הלא מותחלים יעלו על פני השטח, כלומר להכרתו של האדם בזה אחר זה כשתמיד הגשטלט הכי חשוב , בין אם הלא נגמר או הלא מותחל, יעלה ראשון.
בתחום הלמידה החליפו הפסיכולוגים הגשטאלטים את דוקטרינה האסוציאציות )`FREE ASSOCIATION`/'תסמיך חופשי'( במושג ה'אינסייט' (`INSIGHT`) - התובנה. הם הניחו שאדם לומד משימה כשלם בעל-משמעות ולא באופן מקוטע. הקבוצה גם הציגה את הרעיון ש"השלם קובע את משמעות החלקים", כלומר, שמשמעות השלם גדולה מסך החלקים שלו. לדוגמא: סימפוניה של מוצרט, מורכבת אמנם מצלילים בודדים שאפשר לרשום אותם במדויק, יוצרת אצלנו תפיסה מוסיקלית שהיא מעבר לצלילים המרכיבים אותה. תפיסה זו סותרת את ההנחה הקודמת שהשלם הוא סך כל החלקים שלו - כלומר, שהשלם וחלקיו שווים.
המטרה הכוללת של תרפיית הגשטלט
"הפילוסופיה האכסיסטנציאלית הראשונה העומדת על רגליה שלה", )גשטלט מלה במלה 20( הציבה לפניה מטרה כוללת. המטרה הכוללת היא לעזור לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר או בלשון פרנץ רוזנצווייג נציג הפילוסופיה האכזיסטנציאלית הדית "המחשב החדש". מודעות לרגשותיו, לגופו, למחשבותיו, ליצירתיותו ולסביבתו. התרפיסט מעודד את הפציינט ללמוד להיות מודע לצרכים האמיתיים שלו ולפתח מיומנויות, דרכי למידה והתמודדות, ולספק אותם מבלי שהוא יפגע באחרים. התרפיסט עוזר לו ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלו. הוא מלמד את הפציינט להריח, לטעום, לגעת, לשמוע ולראות. הוא מעודד אותו להתנסות חוויתית בכל האספקטים של עצמו. הוא מנחה אותו לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותו. התרפיסט מלמד את הפציינט לתפקד כשלם שיטתי המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פיסיות ותחושות. כתוצאה מכך, הפציינט נעשה פתוח יותר לצרכים האמיתיים שלו במקום להמשיך ולהחזיק במניפולציות כמו: ייבוב, האשמה או רגשות אשם כדי להשיג תמיכה מהסביבה. התרפיסט גם עוזר לפציינט להעשות רגיש לסובב אותו ולבוא במגע גומלין עמם וכן להעשות גמיש בתגובותיו תוך שהוא למד להעשות פתוח להתנסות בפגיעות שבאינטימיות וללבישת מגן שריון במצבים שיש בהם פוטנציאל הרסני לגביו. ביחסים מעין אלה בין האדם והסובב הוא מתחיל את תהליך הקיום: שהוא קבלה מהסביבה את הדרוש לצרכי קיום והתפתחות והתרמה לסובב מה שביכולת האדם לתת - תהליך זה מפרה, מספק ומעשיר הדדית ויוצר שינוי ומיצוי השפעתי בין אדם לסביבתו. הפציינט מונחה לקראת התבגרות כלומר, ללקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה. הוא יודע לכן, שאין התרפיה עונה על כל בעיות האדם ואין בה פתרונות אוניברסליים הטובים תמיד, הוא גם יודע שבדרך הבסיסית של התייחסות ושל התנסות אנושית יחודית יכול מתוך אחריותו הפרטית להתייחס לבעיותיו ולפתרונותיו.
ולבסוף נסיים עם דבריה של מרים פולסטר, מרצה בחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו:
]"טיפול גשטלט[ נולד מאיחודם של מוח פורה וסביבה פורייה. כוח החיות של התיאוריה נשמר בגלל התחכום שלה, ההולך וגדל, ובגלל הרחבת השימוש בה - הנזקפים לזכותן של התרומות בנות הקיימא של פרלס ועמיתיו, ותלמידיהם. זוהי תיאוריה עשירה ואלגנטית, הנותנת הכוונה ופותחת מגוון אפשרויות בחירה טיפוליות. "
(The Evolution of Psychotherapy 322) The Evolution of Psychotherapy: Chris Hatcher and Philip Himelstein, eds., The Handbook of Gestalt Therapy (New York: Jason Aronson, 1976) מתוך: בגנות הפסיכותרפיה 238[
סכום
הפסיכיאטרים אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד של טיפול הגשטלט, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. הפסיכיאטרים הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הטיפול הפסיכולוגי חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".
כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט.
הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. אדמונד הוסרל מייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו.
גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים. כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו.
הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית הייתה הראשונה שהכניסה לגבולות המחשבה אתאיסטית של קירקגור והא-תאיסטית של ניטשה, את רעיון קיום ההוויה כולו, כפי שהיא ונתנה לו דינמיות קוטבית מתהווה ונוכחת - יום יום ורגע רגע, גלויה ויחודית. תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש. תרפיית התבנית מושפעת משלושה מקורות: מפסיכולוגית התבנית, מפילוסופית האכסיסטנציאליזם ומהפסיכואנליזה. יחד עם זאת, במהותה ובדרכי פעולתה, תרפיית התבנית הנה תרפיה חוויתית-אכסיסטנציאליסטית ולא מילולית-פרשנית. המטרה הכוללת היא לעזור לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. זוהי המודעות שלה קרה פרנץ רוזנצווייג אבי האכזיסטנציאליזם הדתית בשם 'המחשב החדש' The New Thinking "".
*המאמר המובא כאן הוא תקציר וחלק מעבודת גמר בהכשרת מטפלים בגשטלט – מסלול טיפולי, שהוגשע"י המחבר לפרופסור שרגא סרוק בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א