היחס של הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית ותרפיית הגשטלט* חלק א' על העקרונות Zadok Krouz PhD
מרטין היידגר, הנחשב למייסד הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית במאה זו, קבע רעיון מרכזי בפילוסופיית הקיום, שהפרט הינו הוויה בעולם (`DaSein`) - הוא רעיון המכלול. הפסיכיאטרים משוויץ, בינסוינגר, בוס, שטורך וקוהן, ומגרמניה, שטראוס וגבסטאל, אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. פרדריק )פריץ) פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. המאמר מביא לפנינו את העקרונות המעצבים את השיטות הנ"ל ומוכיח שכל שיטה לא רק משלימה אלא אף מפרה אחת את השנייה.
מרטין היידגר, הנחשב למייסד פילוסופיית האכסיסטנציאליזם במאה זו, קבע רעיון מרכזי בפילוסופיית הקיום, שהפרט הינו הוויה בעולם(`DaSein`) - הוא רעיון המכלול. האדם אינו קיים כאני או כנושא ביחס לעולם חיצוני; האדם גם אינו חפץ או גוף אשר מתקשר עם דברים אחרים שעושים את העולם. לבני אדם יש קיום על-ידי היותם בעולם ולעולם יש קיום מפני שיש הוויה שמגלה אותו. הוויה ועולם הינם אחד. השניים אינם יכולים להתקיים בנפרד או שתהיה להם משמעות בזכות עצמם.
לתהליך התקשרות זו משמעות עמוקה. בה האדם מבטא את קוטביות אנושיותו הייחודית המהווה את ביטוי הפוטנציאל העצמי שבו, מודעותו העצמית כפונקציה של עבר, הווה ועתיד ואת המוטיבציה. זהו בלשון יונג, תהליך ה-self ככוליות החוויה האישית והביטוי האישי העצמי.
הפסיכיאטרים משוויץ, בינסוינגר, בוס, שטורך וקוהן, ומגרמניה, שטראוס וגבסטאל, אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. הם הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הוא חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".
כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט ובזרם הפרסונליסטי.
בצד השפעותיה החיוביות של האכסיסטנציאליסטים יש להדגיש גם את הצדדים המסוכנים כמו למשל, סכנת הכלליות ובדחיית הרובד ה"לא-מודע".
עקרון הקוטביות הביא את רעיון המכלול לביטוי מאוזן, משמעותי ובריא בחיי הפרט.
העקרונות הבאים מציגים את השילוב של התורות הנ"ל בסדר רעיוני מבחינה תאורטית וטיפולית גם יחד.
העקרונות של הפילוסופיה האכסיסטנציאלית
עקרון ראשון:
הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. למשל, ללא מודעות למוות, החיים חסרי טעם, ללא כעס אין אהבה. תהליך זה הוא אקטיבי, לא צפוי, אי-רציונלי ורגשי. לפירושם של האכסיסטנציליזם, קוטביות היא הפכים או התנגשויות בין תכונות, עמדות וערכים העוברים דרך ציר. למשל, עבר-עתיד, אובייקט-סובייקט, חיים-מוות, אנימה-אנימוס - הם הפכים קוטביים.
האדם מתקשר לעולם רק מכוח דאגנותו (`Besorgen`) לחרדת המוות. למוות מכנה משותף לאדם ולעולם. המוות הוא הצורה הברורה, הסופית והממשית והאובייקטיבית שמתוכה משתקפים כוחות החיים באדם. כמו כן, העולם סופג חוויה סובייקטיבית סופית זו. אין להתקשרות זו יחס מיקומי )קטגוריאלי( אלא יחס ידיעתי ודינמי. האדם הסובייקטיבי יכול רק מכוח התקשרות זו, להתחבר עם העולם האובייקטיבי. הוא יחד עם התחברות זו מקטין את הפער שבין קוטב אחד לשני ובכך הוא יכול להביא את הקוטביות לכדי הרמוניה ושיתוף.
העקרונות האכסיסטנציאליסטים הבאים עשו את רעיון הכוליות ועקרון הקוטביות למאורגנים ושלמים, מובנים וממשיים.
עקרון שני:
אדמונד הוסרל ובהשפעת ברטאנו, הנחשב למייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. זמן ההווה הוא הרקע הממשי והחי לפנומנולוגיה. הייחודיות מעניקה הבנה בתאור הפנומנולוגי. מטרת הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית להבין האדם בעזרת יחודייותו. המוטיבציה לב ליבה של היחודיות, הכוללת: מימוש עצמי, מודעות, יצירתיות, יחסי אנוש ומשמעות. פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך של עצמן. מבחינת האכסיסטנציאליזם מתן הסברים על קיום האדם במושגים של עצמי, לא מודע, אנרגיה פסית, או במושגי כח, כמו: אינסטינקטים או דחפים - מתבטלים. האכסיסטנציאליסט גורם שתופעות הן מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו הרגע; אין תוצאה של משהו אחר. לטענת האכסיסטנציאליסטים, זהו עניינה של הפסיכולוגיה לתאר תופעות בזהירות ובשלמות ככל האפשר. תאור ובאור פנומנולוגי הינו המטרה של מדע הפסיכולוגיה ולא הסבר סיבתי או החיפוש אחר הוכחה לתופעה.
עקרון שלישי:
העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוג האכסיסטנציאליסטי מתנגד להעברת מושג "הסיבתיות" ממדעי הטבע לפסיכולוגיה כי בקיום האדם אין יחסים של גורם ותוצאה. לכל היותר קיימת סדרה של התנהגויות, אך אין להסיק סיבתיות מרצף של התנהגויות. אירוע שקרה לאדם בילדותו אינו בהכרח הגורם להתנהגותו העכשוית כמבוגר. יתכן ולשני האירועים יש אותה משמעות אך אין זה מרמז על כך שאירוע אחד גרם לאירוע שני.
פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם, שאינה דומה למדעים האחרים כלל, צריכה מודל משלה - פנומנולוגי ומושגיה צרכים להיות בעולם. היא צריכה לעבוד עם מודלים של קיום, חופש, אחריות, התהוות, מרחב, מודעות, זמניות ועוד.
הפסיכולוג האכסיסטנציאלי מחליף את מושג הסיבתיות במושג המוטיבציה. מוטיבציה מניחה מראש הבנה או אי-הבנה של היחסים בין גורם ותוצאה. למשל, כמו שבוס אומר, הרוח גרמה לחלון להסגר, אך האדם מונע לסגור את החלון מפני שהוא יודע שכאשר החלון סגור גשם לא יחדור פנימה או הרעש יאטם.
מוטיבציה והבנה הינם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלית.
עקרון רביעי:
הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. היא חושדת בתאוריה סמכותית מפני שתאוריה כזו, מסיקה שמשהו שלא ניתן לראותו יוצר את מה שניתן לראותו. לאכסיסטנציאליסט, רק מה שניתן לראותו ולחוותו על פני השטח בדרך כלשהי הינו אמיתי. האמת אינה מתגלת דרך תרגיל אינטלקטואלי, היא נחשפת בתופעות עצמן וכשהאדם קשוב לאנושיותו שבו-למימוש שלו. תאוריה או הנחה א-פריורית, מצמצמת האפשרות של גילוי והבנת האמת שבהתנסות. אמת זו יכולה להיות מושגת על-ידי אדם אותנטי הפתוח לגמרי לעולם, היודע לבחור חופשית וברצינות ולהעדיף את האחריות מאשר להימלט ממנה.
עקרון חמישי:
פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו. החפש כפי שבוס, פרום, בינסוונגר ודומיהם מניחים, אינו דבר שיש לאדם, אלא חלק בלתי נפרד מהגשמת קיומו הבריאה והאותנטית. אלה שלא מקיימים האחריות וחירותם, הם לא אותנטים והצועדים להרסנות ופחדנות עצמית. האדם חופשי בבחירתו מחד, אומר לנו סרטר, אך מאידך, הוא אינו חופשי לבחור בחופש.
תרפיית התבנית )הגשטלט(
פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, כמו בינסוינגר, בוס, שטראוס ואחרים, הושפע במידה רבה מהפילוסופיה של היידגר. הוא קיבל את ההתנגדות לפיצול שבין הסובייקט לבין האובייקט. פרלס, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. האדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות. כל השקפה או תאוריה שהורסת שלמות זו הינה תאוריה או השקפה המסלפת ומפצלת את משמעות הוויית האדם כאורגניזמוס חי.
פרלס עיצב תורת טיפול עקבית ומתוחכמת להפליא, על יסודות כוליים אכסיסטנציאלסטיים, על-ידי התגברות על גורמים מעקבים, כמו למשל, המגע התפיסתי של הפציינט עם העולם החיצון ועם גופו הוא גרוע )זהו ה'הפטפוט' `das Gerede` של היידגר(, הביטוי העצמי השוטף של צורכי הפציינט חסום )זהו ה'סקרנות' `die Neugier` של היידגר(, והדחקת צרכיו ודחפיו של הפציינט. פרלס הפנה את שימת הלב לשלושה הפרעות באישיות כגורמים מעקבים נוספים, לעיצוב כוליותו של האדם והם: שלב "הקלישה", "הצביעות" ו"המבוי הסתום". "הענין הבלתי-גמור" בחיי האדם אף הוא חיבל מאוד בתוצר השלם.
גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים.
עקרון ראשון:
כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. תרפיית הגשטלט סוברת גם היא, שפעולה קיטובית חייבת שתתקיים בהתנהגותו הפסיכולוגית של אדם, מכיוון שניגודים אינם מבטלים זה את זה, אלא משלמים זה את זה. הם מביאים את אישיותו המקוטעת של האדם לידי שלמות מאורגנת ומשמעותית. למשל, כדי לחוש בחום, עלינו להיות מודעים לקרה או כדי שהפציינט יגלה תכונות גואלות וחייו יתעשרו ויגיעו לאיזון הוא חווה את החלק ה"מנצח" והחלק ה"מנוצח" שבו במשור אחד. הטכניקה של "הכסא החם" מסייעת לממש את יתרונות שבקוטביות, כמו כן בקבוצה לומד החבר לדאוג לצרכיו ומאידך אף לדאוג לקבוצה ככלל. מודעות קיטובית זו תורמת להבטחת הקבוצה ולהבהרה של המכנים המשותפים.
פרלס אף הציע דרכים יעילות במיוחד, כדי שהאדם יגשים את המגמה המרכזית של פילוסופיית היידגר- הגשמת כוליותו של האדם בעולם מבחינת מודעותו הפרטית, כמו שהגדיר זאת היידגר: "היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו" (`das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein Selbst`). וזאת הוא עשה על-ידי קבלת הקוטביות ולא ביטולה. כמו למשל, גילוי מבנהו השלם של האדם, שחרור דחפים, הבלטה וחידוד דמויות, מודעות לגוף ול"מבוי הסתום", טקטיקת התמיכה, ההשארות, ההזנה, ההמחשה החיצונית ו"הכסא החם".
עקרון שני:
פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. הוא קיבל את המושגים התאורתיים שמה שקיים - קיים כאן ועכשיו; כמו ש"ורד הוא ורד" בנוכחותו. והרחיב עקרון זה על כלל התנהגות האדם והחדירם בתהליכי טיפול. גם הוא האמין שאירוע נחווה דרך קיום החיים היחודי של עצמו בהווה ולא דרך שום גורם סיבתי או חוק א-פריורי-מטאפיזי חיצוני מעבר. תהליכי הטיפול שלו חדורים רוח אכסיסטנציאלית הלכה למעשה. למשל, הנאורוטי יכול לדעת איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו,ואיך פותרם, רק במסגרת זמן הווה, על-ידי צפייה עצמית טהורה, על-ידי העברת הרגשות לזמן הווה, על-ידי התמקדות על צורת הביטוי העצמי.
עקרון שלישי:
פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הוא מאמץ את משמעות המימוש העצמי,לב ליבה של המוטיבציה, כביטוי להוצאה מהכוח אל הפועל, רעיון שהוא אבן פינה של האכסיסטנציאליסטים. פרלס, כמו היידגר, מבחין בין אדם ממשי ולבין "אדם סתם", כהבחנה שבין המימוש העצמי ולבין המימוש העצמי המדומה. התכונות שמעניק פרלס לאדם בעל מימוש עצמי מדומה מקבילים להפליא לדמותו של ה"אדם סתם" של היידגר. רוב בני האדם חיים אך ורק למען הדימוי העצמי שלהם. משום שאנשים אלה עסוקים בהשלכת עצמם ככזה או אחר הם יוצרים בתוכם חללים המולידים תסכול, חסר שביעות ויאוש, המקביל ל"איש ההמון" של היידגר - אחד בין הרבים; הוא עושה, אומר, מאמין, מה שכולם עושים, אומרים, מאמינים.
פרלס, כמו למשל שטראוס, יאספרס, פרום והיידגר, דוחה את "משחקי בינה אינטלקטואליים" המבטיחים "פעילות סרק". יש להבין את המבוי הסתום של הפציינט ולא להסבירו. עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכירו ולחוות את קיומו, וזהו התהליך המשותף והמרכזי של האכסיסטנציאליזם והגשטלט.
עקרון רביעי:
פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. הוא בחר במודל זה המורכב מיסודות קיומיים כמו , כאן, עכשיו, חוויה, נסיון וגילוי, ונתן להם ביטוי אכסיסטנציאליסטי ולא מורליסטי. למשל, הביטוי "אני מרגיש נפגע" הופך לביטוי "אני רוצה לנקום", ויחד עם זה הופך להרבה יותר פעיל, כאן ועכשיו או כביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה הפציינט עד כמה הוא באמת כועס. כמו כן, הושם דגש על ההתנהגות האורגניסטית היחודית של הפציינט. תרפיית הגשטלט מתעניינת במודעות האדם ל"מה" או "איך" שקיים וכפי שהוא קיים ולא לסיבה שהדבר קיים- לא ל"מדוע". ה"איך" חוקר את המבנה של פנימיות האירוע האנושי יחודי, הוא מתייחסת לעולם כפי שהוא ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות. משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא ולא על מה שהוא צריך להיות.
פרלס הצביע על כך שכאשר אנו מסתכלים על היחסים שלנו עם אחרים, וכשאנו מסתכלים על היחס שלנו כלפי עצמנו, אנו מגלים שאנחנו תמיד מלאים במחשבות על איך עלינו להיות או מה אנו מחויבים להיות. אנו תמיד מנסים לשנות את עצמנו ואת העולם ואנו משוכנעים שאנו מחויבים לעשות משהו בענין זה
.
בניגוד לאמונה זו, הגשטלטיסט מאמין שיש להתייחס אך ורק למה שעולה על פני השטח. מה שעולה על פני השטח הן פעולות מגע שדרכן משתדל האדם ליצור מצבים שבהם הוא יכול להתקיים ולהתנסות בחיים. הגשטלטיסט אינו מאמין שלמילה "חובה" יש כוח לשנות את המציאות וכל מי שמאמין בכך נתפס כאחד שאינו במגע עם המציאות האקטואלית.
עקרון חמישי:
פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו. פרלס פיתח טכניקות, כדי לטפח את תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו ושלא יהא תלוי בזולת, ובכך לבטא את האותנטיות שלו, את אנושיותו ברוח סרטר- את בשלותו- את "אשר הנהו". למשל, דחיית ה"מדוע", שימוש ב"אני" נגד ה"זה", ציון ציפיות מהטיפול בגלוי, דיוק לשוני מ-"אני חייב ל...-" ל-"אני בוחר ל...", רווחת הפרט בטיפול קבוצתי. כמו סרטר, אף פרלס עמד על הדרכים בו מנסה האדם לרדת מאחריותו, על דרך הביטוי המלולי.