הצלחה בנאום ובעמידה מול קהל אינה דבר שקורה מעצמו - היא תוצאה של מיומנויות רבות ונפרדות המופעלות בו זמנית. אלו מיומנויות שונות מאד מאלו שנחוצות לדיבור רגיל
מהות הבדל בדו סיטריות של דיאלוג ושיחה לעומת החד-סיטריות של נאום: בדו-שיח אנחנו מקבלים משוב ונותנים משוב כדי שבני-השיח ואנחנו נבין זה את זה וננווט את השיחה. משוב יכול להיות מילולי - "נכון מאד" או "אני דווקא לא מסכים" או "למה בדיוק התכוונת?". אבל גם משוב לא-מילולי קורה כל הזמן - גילגול עיניים, 'ניקור' או דווקא הנהון מתלהב
הפידבק נותן לנו תחושה על התקדמות השיחה, ומאפשר לנווט נכון. התהליך כל כך טבעי ואוטומטי שלא חושבים עליו עד שעומדים על במה.
מול קהל, אנחנו משתדלים להעריך מה הקהל חש, ומנסים ליצור קשר עין עם אנשים בקהל, אבל זה קשה כי הם רבים.
אי אפשר באמת ליצור קשר-עין אישי עם יותר מקומץ אנשים. ולכן, כאשר אנחנו מסתכלים על קהל של עשרה, מאה או אלף אנשים, מתברר שכל אחד מהם משדר משהו אחר - אחד מסתכל בחיוך, אחר בזלזול, שלישי בכלל בודק את השעה והרביעי מפטפט עם החמישי. במצב כזה הדבר הנכון לעשות הוא פשוט לבקש את תשומת ליבו של הקהל ולהתחיל, אבל אצל הרבה אנשים התוצאה עוד לפני כן היא חרדה שנובעת מחוסר שליטה שנובעת מדיס-אוריינטציה, שנובעת מעודף מסרים שרובם לא עקביים.
לכן בנינו את הקורסים של בית הספר לדיבור מול קהל כך שהם מלמדים טכניקות משולבות להתגברות על פחד קהל: טכניקות מהירות שעוזרות להתגבר על הפחד וההימנעות, טכניקות המשך שעוזרות לצבור ניסיון ובטחון עצמי, וטכניקות לטווח ארוך שמבטיחות שהפחד קהל ייעלם - כנראה להרבה שנים.
הפתרון לטווח קצר - להימנע מקשר עין ולהיצמד לראשי הפרקים
הפתרון לטווח הקצר עבור אלו שסובלים מחרדה הוא לעבוד עם ראשי פרקים ולהיצמד אליהם מבלי לשים לב לתגובת הקהל. ההמלצה הזו היא כמובן ההיפך ממה שנהוג להמליץ בספרי הרטוריקה - שם תמיד ממליצים להסתכל על הקהל "ואם אתה מפחד ממנו תדמיין את כולם בתחתונים".
במציאות שמחוץ לספרים, ישנם רבים שנכנסים לחרדה בדיוק בגלל הצורך להסתכל על כל הקהל וחוסר היכולת ליצור קשר אישי ולקבל משוב תומך מכל אחד ואחד מהקהל. עבור אלו. הפתרון לטווח הקצר שאנחנו מלמדים בקורסים של בית הפסר הוא דווקא להיצמד לראשי-הפרקים, לצבור מיומנות ובטחון בדיבור מול קהל. ורק אז, בהדרגה, להרים מדי פעם עיניים ולקבל תמונה מכל החדר.
פתרון לטווח בינוני - להימנע מתלות רגשית בקהל
בטווח הבינוני הדרך הכי טובה להימנע מחרדת קהל שנובעת מחוסר-משוב היא לא להימנע מצורך רגשי במשוב. במילים אחרות, לא להרגיש צורך לקבל אישור מהקהל שהוא הבין ומסכים, אלא לבנות בטחון עצמי בהכנה שלנו וביכולת שלנו בצירוף הבנה שאין טעם לקוות לאישור מכל משתתף בנפרד. הפתרון שמוצע כאן הוא בעצם להנמיך ציפיות מהקהל, ולהימנע מהסתמכות על משוב ממנו. הטכניקה הזו (כמו הטכניקה של הטווח הקצר) פוגעת מעט ביעילות ובשכנוע כלפי הקהל, אבל היא מפחיתה את החרדות ולכן ההשפעה הכוללת שלה על כושר השכנוע חיובית.
במסגרת הקורסים של בית הספר לדיבור מול קהל אנחנו מלמדים איך לבנות משוב עצמי יעיל ומדוייק שמחליף את הצורך במשוב מהסביבה. ייתרון נוסף של משוב עצמי שהוא מאפשר לבוגרי הקורסים להמשיך ללמוד ולהשתפר בכוחות עצמם לאחר סיום הקורס.
פתרון לטווח ארוך - לקרוא את הקהל כקבוצה ולא כאוסף יחידים
הפתרון המנצח, שבו משתמשים נואמים מנוסים הוא להחליף את המשוב המפורט מכל משתתף בנפרד ללמצב בו אנו סורקים את החדר כולו, בונים תמונה של 'מצב הרוח הכללי' ופועלים לפיה. זה דורש תירגול מול קהל וזה מאד לא פשוט לביצוע, אבל עם תרגול נכון זה הופך לטבעי. במסגרת הקורסים של בית הספר אנחנו מאפשרים חשיפה הדרגתית שמאפשרת את התהליך.
כאן חשוב ללמוד לזהות שפת גוף של קהל ולהבין מה זה אומר שהקהל נשען קדימה (עניין) או אחורה (עייפות וחוסר עניין), כאשר רמת ה'זמזום' של דיבורים בתוך הקהל עולה או יורדת וכדומה. לאחר מכן חשוב לדעת איך להשתמש בסגנון ובטכניקות רטוריות כדי לגרות את תשומת ליבו של הקהל וכדי לעורר או להרגיע אותו.
לסיכום- התגברות על פחד במה וחרדה חברתית היא אפשרית, לפעמים תוך זמן קצר
רבים חושבים על דיבור בפני קהל כמיומנות שנולדים איתה: "או שיש לך את זה או שלא", הם אומרים. זה קשקוש. נכון שלא כל אחד יכול להיות ביבי, אבל כל אחד (וכמובן שגם כל אחת) יכול לשפר ללא הכר את כושר הדיבור שלו בעזרת הדרכה מקצועית.
אז אל תוותרו לעצמכם, ואל תמשיכו לסבול מפחד קהל כי יש לו פתרונות אפקטיביים ויעילים.