רבים נוטים להתייחס ל הפרעות אכילה כאל הפרעה ביולוגית המלווה בפסיכופתלוגיה נפשית. בייחוד על אנורקסיה נכתב כי יש איזשהו בסיס ביולוגי גנטי שנקשר עם היכולת להרעיב את הגוף. יחסי ציבור מסוג זה לעיתים לא מאפשרים להבין את הבסיס הנלמד של הפרעת האכילה. למעשה, להפרעות אכילה יש גם אספקט ביולוגי ונפשי, הנרכש באמצעות התנהגות התמכרותית. האוכל באמצעות התניות התנהגותיות פשוטות (כגון לקיחת אוכל בזמנים מסוימים, תיעדוף של סוגי אוכל), או קוגניציות מורכבות (מה זה אוכל בשבילי?) הופך להיות חומר הנצרך באופן התמכרותי כמו סם. תיאורטיקנים פסיכואנליטיקאיים כגון ג'ויס מקדוגל טוענים כי הפרעות אכילה כהתמכרות, היא הפעלת מנגנוני התנהגות שנועדו על מנת להקל על כאב נפשי ובמטרה לחפש אחר עונג. לעומתה יש הטוענים כי בבסיס הפרעת אכילה עומד מנגנון של כיליון עצמי, וכי האדם עם ההפרעת אכילה מונע על ידי דחפי המוות ולא החיים. בין אם ההתייחסות לכוח המניע את הפרעת האכילה נעוץ בחיים או במוות, ניתן להבין כי עבור בעל הפרעת האכילה האוכל ממלא אחר פונקציה מסויימת, ממש כמו הרואין עבור הנרקומן. עם זאת, אוכל הוא מצרך בסיסי, וחובה לכלול אותו בחיים, בניגוד לסם. לכן, הפרעת אכילה היא התמכרות שמאוד קשה לטפל בה. אי אפשר למנוע חשיפה לאוכל כפי שניתן למנוע חשיפה לסם. מחקרים בנושא של התקשרות להורים והפרעות אכילה ניסחו מודל לפיו יש קשר בין התקשרות לא בטוחה להורים לבין התפתחות של הפרעת אכילה בתיווך של מצוקה נפשית. הועלתה הסברה כי האוכל מסייע לבעל הפרעת אכילה 'להיות' במקום בטוח- אותו מקום שלא קיבל מהוריו. בנוסף, פסיכולוגים מערכתיים יטענו כי הפרעת האכילה היא סימפטום משפחתי.הראייה בהפרעת האכילה ב משפחה חדשה יחסית והיא נעוצה באמצע המאה העשרים. מסיבות אלו הטיפול בהפרעת אכילה משלבת לרוב אספקטים ביולוגים, פסיכולוגיים ומערכתיים.