פרשת תרומה: מכל אשר ידבנו ליבו?

פרשת תרומה: מכל אשר ידבנו ליבו? / מוטי לקסמן, תשס"ט

דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם ביום שני בשבוע שעבר (16 בפברואר 2009) ביקר בחריפות את ההתנהלות הכספית של האגודה למען החייל.

האגודה מתרימה אנשים רבים שמאמינים שבתרומתם הם יעזרו לחיילים בצבא המגן עלינו. והנה מתברר, שחלק לא קטן מהתרומות זרם לאפיקים ולכיסים אחרים.

חבל.

האם להפסיק לתרום?

פרשת השבוע, פרשת תְּרוּמָה, מזמנת לנו הזדמנות נאותה לדון בכך.

פרשת תְּרוּמָה ממוקמת לאחר מעמד הר-סיני, האירוע המכונן את אמונת ישראל לדורותיה; ולאחר סדרת כללי התנהגות בחברה ובעם כפי שפורטו בפרשת משפטים.

הפרשה נפתחת בהנחיה מפי ה' אל משה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר

יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).

התחום הנדון הפעם אינו יחסי אדם לרעהו אלא הפולחן שבני ישראל מצווים לעשותו לכבוד ה'.

במלים אחרות, אנו דנים בתהליך מיסוד האמונה הישראלית. הצעד הראשון הוא בהתארגנות לקביעת המבנים והכלים בהם ייערך הפולחן.

התהליך נפתח בפניה לעם לתרום. הכתוב עושה שימוש בפועל "דַּבֵּר", זה לא צו, זו אינה פקודה אלא הנחיה לתרום במובן הפשוט ביותר: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כלומר "לא בכפיה תִקחו את הפרשתי" [1].

תגידו, גם היום כשמבקשים תרומה לא מכתיבים את גובה הסכום, כך גם בוועד למען החייל.

נכון, אבל לפני שנגיע למסקנות נדון בעוד נתונים המפורטים בפרשת השבוע.

עיון בכתוב מגלה שהאמירה מנוסחת באופן שמעורר שאלה: האם לא הגיוני לעשות שימוש בפועל "תנו" ולא בפועל "וְיִקְחוּ"? [2].

הבנה אחת רואה בנוסח זה ביטוי שהנותן תרומה בעצם נתרם בעצמו [3]. פירוש אחר טוען שהדברים כוונו אל אוספי התרומות מקרב העם [4]. אני מציע לראות בכך פנייה אל התורמים ולא אל המתרימים, במובן שכל נתינה היא קודם-כל לקיחה עצמית מן התורם; כך שהפנייה היא לתורם בבחינת: "קח מרכושך, קח מעצמך ממה שיש לך ותרום, ממה שאתה יכול וממה שאתה רוצה". כך אני מבין את מרכזיות האמירה דלעיל: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". תן מעצמך והיה שלם עם כך.

שוב, אפשר לומר ששיקולים אלה תקפים גם היום, אז אין הבדל?

נמשיך.

הפנייה לתרומה בפרשת השבוע היא ממוקדת,  יש לה יעדים מוגדרים היטב: יש פירוט מדויק של כל המבנים והכלים שלמען בנייתם ורכישתם מתבקשת התרומה [5].

כאן אנו מגיעים להבדל ראשון: בתרומות, גם של הוועד למען החייל, אין פירוט מדויק של היעד. התרומה היא כללית "לרווחת החייל" ולא תרומה המיועדת ליעד מוגדר. היבט זה חשוב, כאשר התרומה היא ייעודית, אזי אם יש עודף כסף אסור להשתמש בו לייעד אחר.

ודבר נוסף, אמנם הכתוב מזכיר "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן [6], וזה יכול לתת רושם של מבנים וכלים מפוארים מאוד, האמנם?

ניקח לדוגמא את השולחן, "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" [7]. שולחן זה, שעליו מונח לחם הפנים אמנם עטור זהב [8], אבל מה הם מידותיו? אמה שוות-ערך לשישים ס"מ. כלומר, מידות לוח השולחן הן אורך – מאה ועשרים ס"מ, רוחב - שישים ס"מ והגובה – תשעים ס"מ, ממש שולחן מרשים, לא כן?

"אומרים שאלוהים גדול, אבל מאז בית הספר היסודי אני לא זוכר שישבתי ליד שולחן כל כך קטן" [9]. כלומר, מידות צנועות ולא מנקרות עיניים.

זו ההנחיה, זו הציפייה של הכללים שמתגבשים במדבר אל הארץ המובטחת.

ובארץ המובטחת, האמנם בני ישראל, או נכון יותר מנהיגיו שמרו על רוח זו של תרומה וצניעות?

המנהיג שהגשים את חלום הקמת המשכן הוא שלמה המלך, ומה אנו למדים?

האם שלמה הגשים את המתווה שה' מסר למשה במדבר?

ניצמד לפריט שדנו בו, לשולחן לחם הפנים.

ובכן, שלמה אכן מקים שולחן ללחמם הפנים בבית המקדש "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה [...] אֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב" [10].

אבל, לא שולחן אחד: "וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול וַיַּעַשׂ מִזְרְקֵי זָהָב מֵאָה" [11]. אכן, עשרה שולחנות ללחם הפנים!!!

האם אפשר לבנות עשרה שולחנות זהב כאלה, ובהתאם את כל המשכן מתרומות מ"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"?

וודאי שלא. הכתוב מספר לנו: יש מנגנון מיוחד לגביית המס, וגם על שיעור המס מסופר – כל אחד מן התושבים צריך לכלכל את בית המלוכה חודש בשנה [12]!!!

ולמרות שכתוב "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" [13]. הרי בעת המבחן, לאחר מות שלמה, רחבעם בא לבקש אמון העם, ולשבטי הצפון דרישה חד משמעית:

"אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" [14]. אין זה נוסח של אנשים שמחים, ואין זה מפליא שהמלוכה מתפלגת.

במלים אחרות, המתווה של ה' למשה תאר חברה צנועה שמשתפת את כל העם בהקמת מרכז פולחני. המימוש של המתווה זה, מתאר שלטון שחי בפאר רב על חשבון העם. למעשה, זה היה השלב הראשון שהביא, בסופו של דבר, לחורבן.

והיום?

בן-גוריון גר בדירה צנועה בתל אביב, ואחר-כך בצריף בשדה בוקר, גם נוהגו היה צנוע. כך נהג גם מנחם בגין. היום מדברים על הקמת משכן חדש ומפואר ביותר לראש הממשלה, בעלות של מיליונים רבים. מימון שלא יבוא מתרומות של העם מ"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". ואם לא יחול תיקון משמעותי באגודה למען החייל, גם לשם יגיעו פחות כספים.

איני נביא ולא בן נביא, אבל חשש גדול קיים בי למבנה החברה שלנו ולעתידה, אם לא יקומו מנהיגים שיידעו לבער את הפאר החיצוני הריק ואת הרדיפה אחר הממון האישי.

האם ימצאו מנהיגים שיחזרו אל שולחן לחם הפנים הצנוע?

הארות ומראה מקום

[1] יונתן על אתר וגם "לשון רצון טוב" (רש"י על אתר).

[2] "הספק הראשון, היה ראוי שיאמר ויתנו לי תרומה" (תולדות יצחק על אתר).

[3] "רוצה לומר ויקחו ממני תרומה שבנותנם לי תרומה מקבלים ממני ואני הוא הנותן והם המקבלים" (שם, שם).

[4] האמירה "מכוונת אל הגבאים [בלשון החדשה – המתרימים), שיעברו בתוך בני ישראל ויקחו מהם תרומה" (עמוס חכם, ספר שמות, ספר שני, ירושלים תשנ"ה, עמ' קי–קיא).

[5] שמות כה–כז.

[6] שמות כה, ג–ז).

[7] שם, כג.

[8] שם, כד–כט.

[9] יעקב [ג'קי] לוי, "שולחן קטן", מדרש ביתי לפרשת "תרומה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות 7/2/03, עמ' 25.

[10] מל"א ז, מח.

[11] דה"ב ד, ח.

[12] "וַאֲחִישָׁר עַל הַבָּיִת וַאֲדֹנִירָם בֶּן עַבְדָּא עַל הַמַּס. וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד לְכִלְכֵּל" (מל"א ד, ו–ז).

[13] שם, כ.

[14] מל"א יב, ד.