אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ח

אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו - הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט.. או מתנה ששווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...

ולכן הצרה נקראת "צרה" כיוון שהיא נובעת ממקום צר, שכאשר האדם לא מיושב בדעתו ואינו רואה את התמונה הרחבה, אז הוא נמצא במצר, במקום צר שמביא אותו לראות את הכול מאותה זווית ראיה צרה. ואז הוא מרגיש לחץ באותו מקום צר, והוא לא מצליח לחשוב בהיגיון כלל. הוא פועל מתוך רגש של אותו הרגע ועושה דברים מזיקים. וזה מה שניסו לעשות לעם ישראל במצרים, שלחצו אותם ועינו אותם כדי שלא יחשבו בהיגיון, ולכן היא נקראת "מצרים", שהיה מקום צר.

יהודי שאוהב את ה', הוא לא נקודתי ומחפש להתפטר, אלא מרחיב הלאה את המצווה. הוא לא מחפש להוציא את השבת כמה שיותר מהר, אלא משתדל לסחוב אותה עוד קצת. הוא לא מכניס אותה ברגע האחרון, אלא מכניס אותה בחיבה כבר בפלאג המנחה.

חליפה (אחת שאלתי 2)

מעשה שהיה בגביר נכבד מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ ישראל, ובאחד הימים הזדמן לכולל בו לומדים אברכים מצוינים. כשנכנס הגביר לבית המדרש, הבחין שהציבור מתכונן לתפילת מנחה, והחליט שגם הוא יעמוד להתפלל עימהם. אך בעיה אחת הטרידה אותו - הוא שכח להביא את חליפתו, וכיהודי המדקדק במצוות, הוא מקפיד תמיד ללבוש חליפה בעת התפילה. פנה אפוא אל אחד האברכים ושאלו: "האם יש כאן חליפה מיותרת שאוכל ללובשה בתפילה?". השיב לו האברך במאור פנים: "אני מתפלל מאוחר יותר, תוכל ללבוש את חליפתי".

האברך מיהר למסור את החליפה לידי הגביר, והלה מיד הבחין שהיא לא הייתה כלל מסוג החליפות היוקרתיות שהוא נוהג ללבוש, אלא חליפה פשוטה מאוד. אך המעניין הוא, שעם החליפה הזאת חש העשיר הנכבד התעלות והתרוממות הרוח בתפילתו; הוא חשב בליבו, 'ככל הנראה אני עטוף בכסות של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא תורה...'. הגביר סיים את תפילת העמידה, ובעודו ממתין לחזרת הש"ץ, הבחין שבכיס החליפה ישנם דפים המלאים בדברי תורה שנכתבו בכתב יד ברור ומסודר להפליא. הוא שלף מהכיס דף אחד, עיין בו, ואורו עיניו... הדף היה מלא בדברי תורה מתוקים מדבש, והגביר קרא אותם מתוך עונג רב.

לאחר התפילה תלה הגביר את חליפת האברך על מתלה החליפות, והלך לדרכו. מאוחר יותר, כשלבש האברך את החליפה, מצא בתוך הכיס שבה מעטפה, אותה הניח עבורו הגביר. האברך פותח את המעטפה ומוצא בה - 1000 דולר!... לצד השטרות הונח נייר עליו כתב הגביר: "הייתה לי הרגשה מיוחדת כשהתפללתי בחליפתך, שכפי הנראה ממנה, הינך תלמיד חכם הזקוק לתמיכה כספית".. הגביר הוסיף וכתב: "התפעלתי גם מחידושי התורה הנפלאים שלך, שמצאתי בכיס החליפה"... האברך מיהר לגשת אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א וסיפר: "חידושי התורה שהיו בכיסי, מהם העשיר כל כך התפעל, למעשה לא היו שלי... לא אני כתבתי אותם, אלא אחד מחבריי... מה עלי לעשות עם הכסף שקיבלתי, האם הוא שייך לי או שמא עלי למוסרו לכותב חידושי התורה?". השיב מו"ר: נראה שבעל החליפה יכול להשאיר אצלו את מלוא הסכום, משום שמסתבר שהתרומה הייתה ניתנת לו אף ללא מציאת חידושי התורה, לאחר שהגביר התרשם שמדובר בתלמיד חכם עני, וזכה להרגשה מיוחדת בתפילה עם חליפתו, וקריאת חידושי התורה רק הוסיפה לתחושת הערכתו לאברך. וכפי שראינו, הגביר פתח תחילה בהתרשמותו מהחליפה, ואת התרשמותו מדברי התורה ציין לבסוף, ולכן יש לנקוט שהמתנה שייכת לבעל החליפה. כמו כן, הגביר אמר שרוצה ליתן את הכסף לבעל החליפה, ולא הציב תנאי שהמתנה ניתנת לו רק אם דברי התורה נכתבו על ידו, אלא נתן בסתם, ללא הגבלות, וממילא המתנה שייכת לבעל החליפה בלבד!לסיכום: האלף דולר שייכים לבעל החליפה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/