''חז"ל אמרו: 'מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק'. גם מי שנחמץ חלילה יכול להיתקן בחנוכה ולהאיר באור הקדושה" (ה'שפת אמת')
חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח' הם: מ דליק ש מונת י מי ח נוכה.
(מדרש תלפיות)
חנוכה חל על-פי-רוב בפרשת מקץ, ויש בפרשה רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף לקניית השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, "כסף משנה" שלקחו עמם השבטים ליוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו. (רבי לוי-יצחק שניאורסון)
'' כשיהודים יושבים יחדיו באחדות, מיד מופיעים גורמים שמנסים להפר את אחדותם. וכך כתוב: 'וישבו לאכול לחם', ומיד 'והנה אורחת ישמעאלים באה'" (רבי ישראל ממודז'יץ)
איך נעלמו העז והחמור ) אמונה שלמה (
הייתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב . בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב. אומר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז". אומר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו", והשלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב ? אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב ". ומדיבור למעשה: התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו , אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור. לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף "אמור נא לי אדוני , האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך", וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבדה , אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור . בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך במתחילה , החום היה כבד והשמש קפחה. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור ", אמר יוסף. השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו...
יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו . כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול " רוכבים על חמורם", עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם "שומעים את הפעמונים" - זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע , אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים... הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת לבם.. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם . וחוסר תשומת לבם, על הביטחון ש"הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור על מנת לבדוק אם נכון הדבר .
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/