אם כל אחד מאתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו ערכים של אמונה, שמחה ותקווה, נגלה עד מהרה כי מצבנו טוב לאין שיעור מכפי שנדמה לנו. האור הקטן ימשוך אליו עוד יהודי ועוד יהודי, ובסופו של דבר יתחברו כל השלהבות לאבוקה הגדולה של הגאולה .
גישתה הבסיסית של תורת החסידות - היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא .
״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״ (בראשית ל"ז,ד). זו עיקר הצרה בכל מחלוקת - שאין מגיעים לכלל הידברות; שאין האחד רוצה להאזין לזולתו ולהבינו. אילו ידעו בני-האדם להידבר ביניהם, היו נוכחים על-פי-רוב שאין להם כלל על מה לריב . (רבי יהונתן אייבשיץ)
''יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד'' (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)
חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד - הוא החסד האמיתי (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) .
אני אברך ואשתי פקידה. מטבע הדברים, אנחנו נמצאים בעשירון התחתון מבחינת הכנסות. למעשה אנחנו עניים מרודים , ואם תוסיף לכך את העובדה שאפילו הדירה שלנו שכורה, תבין שעוד לפני שאנחנו מתחילים את החודש - אנחנו כבר גומרים אותו... אני שומע כמעט כל יום בני אדם שמתבכיינים כי המזגן באוטו עושה בעיות או שהשיפוץ בביתם מתנהל בעצלתיים , ואני שואל בלבי: על מה אתם מתבכיינים, אנשים? אין לי אוטו וכנראה גם לא יהיה. אני עושה חשבון מתמיד אם לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל. אני צריך לחשוב כל החודש על משהו פשוט כמו קורת גג, ביגוד ואוכל לילדיי . אינני יודע כיצד אנו מצליחים לשרוד, אבל עובדה, אנחנו שורדים בסייעת דשמיא וילדינו גדלים ומצליחים בלימודים ובחברה .
זכיתי לשתי בנות, שהיו סימן יפה לחמישה בנים אחריהן. מסתבר שבנות הן הוצאה פחות גדולה מבנים. לא צריך להוציא כספים על ברית יצחק ואפילו לא על בריתו של אברהם אבינו. הן נולדות להוצאות רגילות של טיטולים ומטרנה. לעומת זאת הבנים , ברגע שנולדים - כבר הוצאות. מצד שני, יש מענקי איזון בדמות המתנות לברית, שבדרך כלל מכסות את ההוצאות, אלא אם נפלה הברית בשבת, אז האנשים שוכחים לתת מתנה ואתה נשאר עם ההוצאות. מעולם לא רדפתי אחר הממון. מה שמעסיק אותי הוא הרוגע והשלווה. החלומות שלי הם יותר בכיוון של קורת גג קבועה, ביגוד ואוכל. אולי אנשים רגילים אינם מבינים על מה אני שח , אבל בשבילי אלה הן מחשבות של יום-יום ושעה-שעה . כאמור, הילד השלישי שלי הוא בן. כשהגיע לגיל שתים- עשרה וחצי, דנתי עם אשתי בכובד ראש כיצד נערוך את בר המצווה שלו . היה ברור שלא נערוך חגיגה מפוארת ומנקרת עיניים. כל הדיון היה אם נעשה זאת בבית או באולם של בית הכנסת. אשתי פסלה את רעיון הבית. היא אמרה שאף אחד מחבריו לא ערך את בר המצווה שלו בביתו, ושזה ממש יפגע בו. הזכרתי לה שבר המצווה של חבריו גם לא נערכה בבית כנסת מה שפוסל גם את האפשרות השנייה. ישבנו על המדוכה ובסופו של דבר החלטנו לסגור על אולם בפאתי השכונה, שאחדים מבני השכונה עורכים שם מסיבת בר מצווה, וכך בנינו לא ירגיש נחות מאחרים, על כל פנים , לא מכולם.
הודענו לבן שלנו היכן אנו מתכוננים לערוך את הבר המצווה שלו. ראינו שפניו התכרכמו. הוא לא היה מרוצה, אך לא אמר מילה. הסברתי לו את מה שהוא כבר יודע ממילא, שאין לנו מספיק כסף בשביל אולם מפואר. בני שאל אם נזמין אורגניסט , ואני אמרתי שאין צורך בכך, כי ניתן להביא טייפ עם דיסקים ולהשמיע לנוכחים . הוא לא אמר מילה. ראיתי שאינו מרוצה, אך הוא השלים עם המצב כפי שהשלים עם דברים רבים, כמו אי השתתפות בקורס שחייה (לימדתי אותו בעצמי, בים), אי השתתפות בקייטנות, ובאופן כללי, כל ה'איים' הגדולים שליוו את חיינו .
ההתנגדות לאולם הגיעה ממקור מפתיע. דוד שלי. מדובר באדם אמיד מאד בעל רשת חנויות מצליחה. איש עשיר בכל קנה מידה . במקרה שמע היכן אנו מתכוננים לערוך את בר המצווה, וכשפגש אותי בשמחה אחרת אמר בצורה ישירה: "האם אתה מתכוון לערוך בר מצווה בצורה לא מכובדת?". אמרתי לו: "מהי בר מצווה מכובדת ?" " איני מבקש שתשכור אולם אירועים מהמובילים בארץ, כמו שאני בוחר לשמחות שלי, אבל קח אולם מכובד, מעוצב, עם מראות , ותאורה יפה. רי כיסאות עטופים עולים לך שקל לכיסא ועושים מראה אחר. קח אוכל טוב, תזמורת טובה, תעשה לבן שלך אירוע מכובד. זה בן ראשון שלך שחוגג בר מצווה, לא ?" " כל זה נכון", אמרתי, "אבל... אתה יודע, הדברים הללו עולים הון תועפות " . " בוא אלמד אותך משהו", ענה לי, "אנשים עושים חשבון צר, ולא מבינים שאם אתה עורך אירוע באולם עלוב, המוזמנים נותנים לך פרוטות בתור מתנה, לא כדי העניש אותך, אלא מפני שהם קולטים מה המושגים שלך. אתה כאילו צועק להם שסכומים נמוכים הם המון בשבילך, אז הם נותנים לך 'המון' מסוג זה. אם אתה עורך אירוע במקום מפואר, אנשים מתביישים לתת סכומים נמוכים, ובשורה התחתונה כיסית את השמחה - גם כאן וגם כאן " . אמרתי לו: "אבל מי ערב לי שבאמת אנשים יתנו? אולי בסוף אשאר בלי כלום ?" הוא קרץ בעינו. "אתה יכול לסמוך עליי", חייך . בקריצה הזו היה משהו ברור: "אתן לך מתנה כזו, שהכול ישתלם לך". כך לפחות הבנתי זאת .
דיברתי עם רעייתי ואמרתי לה שאני מתכונן לשדרג את האולם וגם להזמין אורגניסט. היא לא הבינה מניין זה הגיע . סיפרתי לה על השיחה עם הדוד, אך היא עדיין לא השתכנעה וציינה באזני שמה שאנחנו עושים לילד הזה - נצטרך לעשות גם לילדים האחרים, אך אני התעקשתי ואמרתי שאם הדוד מציע דבר כזה, זה עוול כלפי הילד אם לא נערוך לו בר מצווה כמו שעורכים שאר חבריו. מלבד זאת, יהיה זה עלבון לדוד שבעצם דואג כנראה לכבוד המשפחה . אמרנו ועשינו. ביטלנו את הזמנת האולם הראשון. שילמנו עמלת ביטול כמה מאות שקלים והזמנו אולם מכובד עם מנות ראויות ואורגניסט. הבן שלי היה בעננים ואנחנו קיווינו שזו הייתה ההחלטה הנכונה .
האירוע עבר, והוא באמת היה מקסים. אמנם הייתה לנו קצת עוגמת נפש בשל אורחים שהזמנו ולא הגיעו. אנשים לא יודעים כמה חשוב לאדם שישתתפו בשמחתו, אך אלה שהגיעו, יחד עם החברים של החתן, דאגו לכך שתהיה שמחה באמת גדולה . הדוד שלי הגיע עם כל משפחתו, כולל חתנים וכלות. שמחתי מאוד. זכרתי את הקריצה שלו, שהייתה בה הבטחה מפורשת ליטול חלק משמעותי במימון השמחה . השמחה הסתיימה, אספנו את המתנות ולאחר מכן פתחנו את הכספת. יחסית למספר המוזמנים, היו בה מעט מאד מעטפות . הייתי מתוח מעט, כי ידעתי שכל האירוע הזה היה סוג של הימור, בהנחה שהאורחים יממנו אותו או את רובו . הגענו הביתה, החתן הסתער על המתנות, שכללו בעיקר ספרים, ואילו רעייתי ואני התחלנו לפתוח את המעטפות . הסכומים היו דיי זועמים, אך כל העת ציפינו למעטפה המיוחלת של הדוד. פתיחת המעטפות לא ארכה זמן רב, כי לא היו הרבה . בסופו של התהליך הבנו שני דברים בסיסיים : 1 . כמות המוזמנים שהייתה במעטפות אינה מספיקה אפילו לעשר אחוז ממחיר האירוע . 2 . בין כל המעטפות לא הייתה אפילו מעטפה אחת מהדוד שלי . אשתי ואני הבטנו זה בזו, המומים. חשתי צמרמורת של פחד הפושטת בגופי. אולי אנשים לא יבינו זאת, אך כך מרגיש מישהו שמבין כי הוא אמור לשלם סכום שאין לו מושג קלוש מהיכן יגרד אותו. אשתי החלה לבכות, ואני ביקשתי ממנה שתלך לחדר , כדי שהילדים לא יבחינו וייכנסו גם הם לחרדה. בנקודה הזו אני חייב להבהיר, שמעולם לא שיתפנו את הילדים במצבנו הכלכלי הקשה. תמיד עשינו ככל יכולתנו כדי להשאירם מחוץ לדאגות הכלכליות. הם אולי הבינו שיש מחסור, אך מעולם לא חשדו שאנו דואגים, לחוצים או חרדים ממצב זה. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם בעיות כלכליות לנהוג כמונו, כי אם יש חיסרון גדול בעוני , הרי הוא החרדה, הפחד והחולשה שמתלווים אליו.
ישבתי בסלון וחשבתי מה לעשות. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחשוב באופטימיות שהדוד אולי שכח, או התכוון להעביר לי את המתנה מספר ימים לאחר החגיגה. אולם חלפו ימים אחדים, הוא לא התקשר וגם לא העביר מתנה, ואנו שקענו בייאוש. ידענו שאנחנו צריכים לשלם לאולם הון של ממש, ולא היה לנו אפילו חלק קטן ממנו . שוחחנו בינינו רבות על כך. מה שהכעיס אותנו ביותר היה העובדה, שהדוד בעצם הביא אותנו להחליף את האולם הפשוט שהזמנו מלכתחילה, גרם לנו לשלם את הקנס, להתחייב על סכומים שאין ביכולתנו לעמוד בהם, בהבטיחו בחצי קריצה ש"יהיה בסדר ". התמיהה אותנו גם העובדה, שברוב חוצפתו הוא הביא את כל משפחתו, כולל ילדיו הנשואים וכלותיו. לא הבנו כיצד אדם מסוגל להתנהג באטימות כזו. אשתי רצתה שאשוחח על כך עם אחיי ואחיותיי או עם הוריי. בתחילה סירבתי, כדי לא לצערם, אך אשתי לחצה עליי שוחחתי עם הוריי. הם הזדעזעו מאד, אך אמרו שאינם מתכוונים לדבר על כך עם הדוד, מפני שהוא ייפגע . הבנתי אותם לגמרי, הוריי נתמכו על ידו פה ושם, להם עצמם לא היה שקל מיותר, והערה אחת לא במקום הייתה עלולה רק להרע את המצב. מצד שני, הוריי לא חסכו מילים כדי לגנותו ולכעוס עליו. זה היה הסיוע היחיד שהעניקו לי .
בינתיים עובר חודש, ויום אחד שואלת רעייתי: "תגיד, מה עושים עם החוב לאולם?". אני אומר לה: "אין לי ". " אולי תלווה ממישהו?"... "ממי?". - "חייבים לעשות משהו", היא אמרה . יום שלם הלכתי, תפוס במחשבות, ולאחר מכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לעבוד כמנקה מדרגות בבניין בקצה השני של העיר. על פי החשבון שלי, עם המשכורת הזו תוך חודשים ספורים אוכל להחזיר את החוב של האולם . ידעתי שבימים הקרובים יתקשר אליי בעל האולם, ואז אצטרך לספר לו את האמת ולבקש ממנו לפרוש לי את החוב לתשלומים , כדי שאעמוד בו. שמחתי על כך שהוא אינו מתקשר, כי ידעתי שברגע שיתקשר - יתחיל הלחץ האמיתי . עבר חודש נוסף, והוא עדיין לא התקשר. אני מצדי המשכתי לעבוד ולצבור את הכסף. בלבי נטרתי לדוד שלי , והתוצאה הייתה שפשוט לא יצרנו אתו שום קשר. גם הוא לא יצר קשר, כנראה התבייש ממה שעולל לנו . כעבור שלושה חודשים הרגשתי שיש בידי סכום כסף מספיק כדי לבוא לבעל האולם עם "משהו" ביד. אשתי כל הזמן האיצה בי להתקשר, שכן היא מקפידה בענייני כספים בצורה מיוחדת. הגעתי לאולם וביקשתי להיפגש עם בעל הבית. ציפיתי למעט כעס או ביקורת, אך הוא קיבל את פניי במאור פנים. "מה שלומך?" שאל, "אתה עורך עוד שמחה ?" " עוד לא גמרתי עם השמחה ההיא, ואתה כבר מדבר על השמחה הבאה?" ניסיתי להיכנס לנושא . " לא הבנתי", הוא אמר, "מה זה אומר שלא גמרת עם השמחה ההיא?". "האם אינך מבין על מה אני מדבר ?" " לגמרי לא, יש לך טענות על האוכל או משהו?". "החוב", אמרתי לו, "אתה... אולי שכחת, אבל עדיין לא שילמתי לך " . " ודאי ששילמת", הוא אומר, "אני נראה לך כמו מישהו ששוכח שקל שחייבים לו?". הייתי בהלם. "אבל... אבל אני לא שילמתי", אמרתי. "אתה קיבלת ממני כסף?". "לא, אני לא נשאר עד סוף השמחה, אבל העובד שלי קיבל ממך את הכסף " ... " אפשר לדבר אתו?". "ברצון", אמר וחייג אל העובד ששהה באחד האולמות למטה. העובד הגיע. "אתה זוכר אותי?" שאלתי . " בוודאי. אתה ערכת כאן בר מצווה", אמר, "אבל לא בגלל זה אני זוכר אותך, כי יש המון שעורכים כאן בר מצווה, אבל טיפ כמו שאתה נתת - איש עוד לא נתן לי".... "אני נתתי לך טיפ? אני בכלל לא שילמתי ?!" " בוודאי", אמר. שלחת את אבא שלך או משהו כזה. הוא שילם על השמחה וגם נתן בשמך טיפ יפה לי ולמלצרים " . הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "איך הוא שילם?". "בהמחאה, למה ?" " אתם יכולים אולי לבדוק את פרטי ההמחאה?" שאלתי. "אין בעיה, הכול רשום", אמר בעל האולם, "באיזה תאריך הייתה השמחה?" נקבתי בתאריך, הוא הביט בפנקס הקבלות והציג בפניי: "הנה ההמחאה ". השם שהיה רשום שם היה שמו של דודי. התמוטטתי על כיסא והתחלתי לבכות. הם הביטו בי, נדהמים. לא הבינו מה קרה לי . " שלושה חודשים אני כועס על האיש הזה", אמרתי, "בגלל שלא הביא לי מתנה לבר המצווה, אף שנתן לי להבין שייתן. אני כועס עליו וחושב עליו מחשבות איומות ולא מדבר אתו, וכעת מתברר לי כמה טעיתי" . הם שמעו מה עבר עליי בחודשים שחלפו, ובעל האולם רק אמר: "אם היית מכיר אותי, היית מבין כי אין סיכוי שלא הייתי מתקשר אליך יום לאחר השמחה ולאחר מכן מדי יום ביומו ". מיהרתי לבשר את הבשורה הטובה לאשתי. הגעתי למקום עבודתה וסיפרתי לה אודות החדשות המרעישות. שנינו שמחנו ונעצבנו כאחד, על הבשורה הנפלאה ועל כך שחשדנו בדודנו הנדיב לשווא . " מה עושים כעת?" שאלה אשתי. "נוסעים להודות לו ולספר את האמת",אמרתי .
באותו ערב נסענו אליו עם מתנת הוקרה וזר פרחים. התיישבנו וסיפרנו בגילוי לב מה עבר עלינו בחודשים האחרונים . מובן שלא סיפרנו מה חשבנו ודיברנו עליו, רק על הדאגה והתמיהה שהייתה לנו. דודי התרגש מאד. הוא סיפר שהייתה לו תמיהה על השקט מצדנו, ואפילו התעורר בו כעס מסוים כלפינו. הוא לא העלה על דעתו שפשוט איננו יודעים על מתנתו . הסיפור הסתיים טוב. קיבלנו בר מצווה נפלאה ונשאר לנו סכום כסף נאה מהמתנות ומהכסף שחסכתי במטרה לשלם עליה ... ואנחנו למדנו בצורה מוחשית ביותר לדון כל אדם לכף זכות .
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/