אמרי שפר כ"ג כסלו ה'תשע"ח

אדם שליבו טוב ותקין ואופיו נעים וחמים - והוא יודע להתבונן על החצי כוס המלאה ולשמוח במה שיש, בבריאות המושלמת, באשה הנהדרת, בילדים הגדלים לתפארת... אדם כזה עם לב טוב ואופי נעים רואה כל הזמן את מצבו בצורה חיובית ומצליח להגיע אל השמחה המושלמת ולחיות חיי חברה תקינים - והוא אוהב את כולם וחביב בעיני כל העולם, ונעים להימצא במחיצתו.

אדם ששמח במה שיש לו ואין הוא מרגיש שחסר לו דבר, אדם זה זכאי לכתר ולתואר של "עשיר". מדוע? משום שאין מטרת העשירות לאגור כספים כחול הים, אלא לעזור לאדם לממש את כל חפצו ותאוות ליבו - ללא מגבלות כלכליות. ואדם השמח בחלקו ולא מרגיש חסר, הרי יש לו "הכול" - והוא לא מרגיש "מוגבל כלכלית". במילים אחרות: המכנה המשותף בין העשיר הכי גדול לאדם השמח בחלקו - זה ששניהם מרגישים שיש להם הכו ולא חסר להם דבר, והם שמחים "שמחה מושלמת" בנחלתם ומנת חלקם.

''הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל''  (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)

"ויהי" - ויהי, "מקץ" - בסוף, כשאדם הולך לבית דין של מעלה ועושים לו חשבון , " שנתיים ימים" - שמכל השנתיים יוצא לו רק שני ימים, וחבל שלא עשה בהם יותר מצוות ומעשים טובים.

הכנסת אורחים :תרופה בדוקה( שיחת השבוע ,עלון1609)

הבשורה הקשה נחתה עליו ביום בהיר . אחרי סדרת בדיקות הודיע הפרופסור מנהל המחלקה ל עובדיה חבה כי הוא חולה במחלה ממארת. הגידול כמעט הגיע למוח. זה קרה לפני שבע-עשרה שנים. עובדיה לא ידע את נפשו.

"החלטתי לעשות מעשה", הוא מספר. "עליתי לציונו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון וביקשתי שיתפלל עליי שאמשיך לחיות, ואני מצדי אהיה עבד עולם לתת ארוחות לאורחים שלו. כבר באותו זמן עברתי מבני-ברק למירון והתחלתי להכין אוכל לאורחים. השהייה ליד הציון עודדה אותי גם בימים הקשים. כעבור שש שנים של מעקבים וטיפולים בישר לי הפרופסור: 'עובדיה, כעת אין כלום. אתה בריא'".

אימא התעקשה

החלמתו הזריקה בו כוחות רעננים להמשך מפעל הכנסת האורחים . " בכל שבת אנחנו מארחים יותר ממאה אנשים ", הוא אומר. בראש השנה למשל התארחו כחמש-מאות איש באוהל מיוחד שהקים.

עובדיה (72) נולד בעיראק. בילדותו עלה לארץ ישראל. הוריו הטמיעו בו את מידת הכנסת האורחים: "כשאימא הייתה בת תשעים וארבע, נהגתי להגיש לה ארוחת צהריים. יום אחד, בשעה שהבאתי לה את הארוחה, נשמע צלצול. בפתח עמד יהודי שהיה אוכל אצלנו בכל יום. אמרתי לו שיבוא עוד מעט. חזרתי לסלון ואימא שאלה אותי מי היה בפתח. התחמקתי, והיא אמרה: 'אני לא אוכלת עד שלא תגיד מי צלצל'. אמרתי לה ואימא הגיבה: 'לא אוכל עד שהוא יאכל. קודם תן לו'. הכנסת אורחים הוחדרה לגנים שלנו".

מאות אורחים

ההתחלה הייתה צנועה. "התחלנו בסעודה קטנה אחרי התפילה בשבת בבוקר", הוא נזכר. "קיבצתי נדבות בציון וכך יכולנו לקיים את הסעודות. בהמשך התחלנו לקיים גם סעודת ראש חודש. צברנו ניסיון, למדנו לקחת אחריות, ומפעל הכנסת האורחים גדל והלך".

כיום הוא נעזר בילדיו באירוח האורחים . "אנחנו מתרימים מפעלים ואנשי עסקים", הוא משתף. בשבת האחרונה, לך-לך, התארחו אצלו כמאה ועשרים איש. בשבת הקודמת התארחו קרוב למאתיים איש, ובהם גם בחורי ישיבה שטרם שבו לספסל הלימודים. "יש שבתות עם שלוש-מאות או ארבע-מאות אורחים".

אין בוררים באורחים

כל אורח מתקבל אצלו בברכה, אבל במיוחד הוא אוהב לתת אוכל לתלמידי ישיבה. "הם יושבים, סועדים, שרים שירי שבת, מדברים דברי תורה, ואני נהנה", הוא מחייך. גם נדכאים ועלובי חיים מרגישים אצלו בבית. "אברהם אבינו נתן אוכל לגויים, לישמעאלים; לנו יש רשות לברור את האורחים שלנו?!"...

אנחנו משוחחים איתו במוצאי השבת, כשהוא מתפלל בציון רשב"י. פניו קורנות מאושר. עוד שבת מוצלחת של הכנסת אורחים מאחוריו. עכשיו הוא נערך לשבת הבאה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/