אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ז

בגיל תשע סיימתילקרוא את כל ספרי השואה שהתאימו לגיל נעורים ועברתי לספרי מבוגרים. קראתי כלמילה בכל שעה של יממה וללא הבדלי תאריכים. כל יום אצלי היה סוג של יום שואה. כליום שפגשתי את סבתא שכעסה אם ביקשנו לחם טרי, או לא סיימנו את המרק מהצלחת. היהלה קטע כל כך אדוק עם המרק שהיא הייתה ממש משדלת אותנו לסיים מהצלחת. "מישמסיים ראשון מהצלחת הוא מלך" - הייתה מכריזה באידיש בעלת מבטא פולני עסיסי,ואנחנו לקחנו עוד לגימה קטנה. 

לחםטרי לא בא אל פיה בכל שנות היכרותי אתה. לא יכולה הייתה לסבול את טעמו. עדשנלקחה אל מחנות ההשמדה - עבדה השכם והערב במאפיה המשפחתית אותה החזיק אחיההבכור, בקראקוב. לחמניות טריות בוקר וצהריים... אך לשארית חייה אכלה רק לחםשעברו עליו לפחות שתי יממות בחוץ. אצלנו לא הקפיאו לחם כדי שישמור על טריות.אצלנו שמו אותו במגירה גדולה של לחם, ולא זרקו אפילו פירור. ילד שהעז להתלונן על"לחם קשה" - היה זוכה למבט קשה. "זה הכי טעים", סבתא הייתהמשדלת ומורחת על קצוות קשים לחם, מעט מרגרינה וטובלת בשוקולד שגירדה בפומפייהדקה. מה היא לא עשתה כדי שנאכל לחם יבש ונסיים את המרק. 

כילדה,לפעמים מצאתי את עצמי כועסת עליה. מתחמקת, לא רוצה לדבר אתה אפילו. כל פעם שלאראתה - דחפתי אוכל לפי. עד היום יש לי קטע עם אוכל - אבל זה ממש לא העניין. כימהן הבעיות שלי לעומת האוכל שלה מעולם לא היה, וגם כשהיה לה קצת יותר מקליפה -הייתה שומרת עבור נשים חולות במחנה? 

נכון,אני דור שלישי, אבל אני שייכת לדור שהניצולים חיו אתנו ממש. לא היו לנו משפחותגדולות, לא היו דודים מפוזרים בארץ. היו את אלו שניצלו עם סבא וסבתא והיו כעיןדודים... הצורה שבה חיו הורינו, דור שני, תפסה גם אותנו לעשורים הראשונים שלחיינו שהשפיעו עלינו מאוד. 

כדילהבין ולנסות לחוות את מה שסבתא מעולם לא סיפרה - ברחתי אל עולם הספר. כאמור,בלעתי כמויות ספרים עד שהתחלתי להתגנב בספריה לאזור הספרים למבוגרים בלבד והייתייושבת שם בפינה, קוראת, בוכה, ולא מפסיקה לדמיין... 

בשלבמסוים הפסקתי. לא ספרי שואה ולא סרטי שואה. אני חושבת שזה קרה אחרי שהפכתי להיותאימא. פתאום הדמיונות שלי הפכו להרבה יותר משמעותיים ומאיימים. כל סיפור קשה עלילד הפך אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ואיך חס ושלוםהמשפחות שלנו היו מסתדרות. פתאום לקרוא על זוג הורים צעירים בני 25 שניסו לברוחעם שלושת ילדיהם הקטנים ומצאו עצמם מתים באופן מזוויע, הפכו להיות מדי מציאותייםכמו איך אנחנו היינו מתמודדים. ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהגכמו אדם בן 40 - מיד עובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." 

כיזה החותם שהשאירה בנו השואה. הדור הזה הולך ונכחד - ואנחנו, אנחנו פה גדלים עםטראומות שנחקקו בלבנו - מהווים זיכרון חי ומהלך למה שהם חוו שם ולעולם לא נביןבע"ה. 
וככלשעוברות השנים ואני מתרחקת מהמילה הכתובה ומהסרטים שהיו מנת חלקי בעבר, אנינזכרת במשפט הקשה של סבתא, כשמישהו סובב פניו מהמסך ולא היה מסוגל לראות אתהזוועות המשודרות ביום השואה: "אני עברתי את זה! אתם לא מסוגלים רק לראותאת זה?" 

ואזמתגנבות אלי נקיפות מצפון: "איך התרחקת ככה, זה לא בסדר"... ומנסהלחשוב מה עובר לסבתא בראש כשהיא רואה אותי היום לעומת הילדה שהייתי, הילדהשחייתה שואה. ואני נזכרת שהיא בכלל בגן עדן, יושבת שמחה עם המשפחה ממנה הופרדהבכח, באכזריות, בלי תקווה, בלי חיוך. איך חזרה להתאחד עם אבא - ששנייה קודם עודתמכה בו בהליכתם המשותפת ברחוב, ושנייה לאחר מכן שכב מוטל לפניה ללא רוח חיים -כשהיורה הנאצי ימ"ש לא ממצמץ בעיניו לעברה. איך הבינה רק מאוחר יותר שמביןמשפחתה הענפה - רק היא שרדה, ומצאה לאחר מכן את אחיה, זה מהמאפיה. זאת המשפחה עלהוריה, אחיה ואחיותיה, אחייניה, דודיה וכולם - שבמשך עשרות שנים התגעגעה אליהם,שמגיל 14 ועד 85 - נשרפה יום יום במחשבות, בדמעות בלתי נראות, בכאב, במוות פרטישלא היה מי שיבין. בטח לא שתי הבנות שנולדו לה פה בישראל, מבלי לדמיין איזו שואהעברה אמן לפני שילדה אותן. דור שלם חדש היא גידלה פה, סבתא, מבלי שנצליח להביןאת השואה שלה. 

אזנכון, סבתא. אני לא קוראת היום ספרים, ולא צופה בסרטים, אבל אני זיכרון חיומהלך. כשהילדים שלי לא מסיימים את המרק מהצלחת, אני שותקת - אבל נזכרת בך.כשהילדים שלי אומרים "אימא אין לי מה לאכול", אני לא שולחת לעברם מבטמצמית, אם כי לא יכולה שלא לעשות חישוב כמה אנשים במחנות ההשמדה היו נהניםמהארוחה שהם השאירו בצלחת. אולי אני לא מעבירה להם את החוויות שלי כילדה, אבלבעצם זה מה שרצית - שנמשיך הלאה, לא? וזה לא מעיד על כך שהתרחקתי, סבתא. את, עםסבא, וגם אלו מצד אבי, חקוקים בלבי. וביום כמו היום, שהוא יום שנהגת לכבד בכלמאודך מדי שנה, אני כן קוראת קצת עדויות, גם על ילדים שהם בגיל של הילדים שלי,גם על נשים שהיו בגיל שלי, וגם מספרת לילדים שלי עלייך - על מי שהיית, אמיצהונדירה בכל קנה מידה. אני כאן זיכרון מהלך, עם הכוח הבלתי מובן שירשתי ממך כדילחיות פה בעולם. 

אזאת בוודאי לא כועסת עלי היום, שאני לא צופה בתמונות על המסך - שהיו בעצם חייך,אבל אני מרגישה את התמונות האלו בבטן, בלב, בנשמה, וממשיכה לחיות איתם כך,ולבנות עולם חדש, בדיוק כמו שאת בעצמך עשית, וכך הייתי רוצה. 

אוהבתאותך סבתא, מתגעגעת המון. לעולם לא אפסיק לחשוב ולדמיין - עד שיסתיים החלום עםמשיח שכבר יפגיש אותנו שוב, ואולי תכירי לי את אלו שמעולם לא דיברת עליהם, העולםשלך שלא הכרתי - רק דמיינתי.

זכותהתורה הקדושה (פניני עין חמד, עלון 639)

להלן סיפור מופלא המעובד מ'קול ברמה' אותו סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטייןשליט"א, רבה של רמת אלחנן בבני- ברקומביאם הרב מיכאל צורן הי"ו ויש בסיפור זה ללמדנו מהי זכות התורה הקדושה.

מעשה זה התרחש אצל אברך תלמיד חכם, שיגע בתורה כדבעי יומם ולילה, וגם אשתו הייתהצדקת כמותו, ואפשרה לו לשקוד על תלמודו ללא הפוגה. האברך יוצא מדי בוקר לכוללבשעה תשע בבוקר , וחוזר רק בעשר בלילה . ! רעייתו נושאת על עצמה את עול הביתבאהבה ובשמחה, ביודעה שבכך היא מאפשרת לבעלה לצמוח ולגדול בתורה. בני הזוג מקיימים בפועל ממשאת דברי המשנה ''פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'' (פרקי אבות פרק ו' משנה ד'), ומתפרנסים בצמצוםרב. למרות זאת, השמחה שורה בביתם באופן תדיר, כשהשאיפה היחידה , המקננת בין כתליהבית , היא לסייע לבעל/לאבא לגדול בתורה.  יוםאחד מגיע מכתב לביתם מ...מס הכנסה. מתברר , שבשעה שרכשו את דירתם הקטנה בתהחדר-וחצי לא שילמו בטעות את אחד המסים המשולמים בקניית דירה  וכך תפח החוב והגיע עד -ל 20,000שקלים.  את החוב היה צריך לשלם בתוך זמן קצר, ושניהם ידעו , שאם לא יעשו זאת, הם יאלצוחלילה לעזוב את הדירה,  שכן הדירה תימכר תוך זמן קצר על ידי רשויות המס - וזאת כדי לכסות את החוב שלהם . בני הזוג לא ידעו מה לעשות,והם דנו ביניהם בעניין זה.  בתחילהעלתה בדעתם שאולי כדאי לעשות 'השתדלות' בנידון, ושהבעל ישתכר מעבודה פלונית, אולי בכתיבתסת"ם וכיו"ב. הבעל ביקש מרעייתו , שתיתן לו שהות לחשוב , מה לעשותבנושא זה. למחרת, כשחזר מהכולל, אמר הבעל לאשתו את הדברים האלה: " רעייתיהיקרה, חשבתי הרבה על החוב בן 20,000 השקלים שהושת עלינו לפתע פתאום, ואכןהחלטתי , שיש לעשות השתדלות בעניין . האישה, כששמעה את דברי בעלה, הייתה בטוחה שהוא מתכונן לומר לה ש... מצא עבודה פלוניתובכך יחזיר את החוב . אבל הוא הפתיע אותה באומרו ש , "ההשתדלות שלי תהיהבכך, שאם עד היום הגעתי הביתה מהכולל בשעה עשר בלילה, מהיום אגיע בשעה עשר וחצי ". הבעל הוסיף ואמר, "שהריאמרו חז"ל "ע( ז י"ט ע )ב" ' כל העוסק בתורה נכסיומצליחין', ואם זאת אומרים רבותינו,  הרי שכךהוא. וא''כ מה השתדלות טובה יותר מזו?... ".

האישההצדקת שומעת את דברי הבעל הגדול ומסכימה להצעתו של בעלה, ואכן הוא החל להגיעהביתה מחצית- השעה מאוחר יותר. גם אחרי שכלהאברכים עוזבים את בית המדרש בשעה עשר בלילה וממהרים לביתם, הוא נשאר שם עודכמחצית השעה ולומד.  והנה, לא עוברים יומיים, ובשעה 10:15 בלילה, כששהה לבדובבית המדרש, נכנס לשם יהודי פלוני, וכשהוא רואה את האברך שקוד על תלמודו, פונהאליו בשמחה ואומר לו :"ב"ה,סוף כל סוף אני מוצא אותך. חיפשתי אותך כבר זמן רב, והנה נקלעת לידי. אולי אוכללהיעזר בך ." מיודענומביט בו ותוהה לשם מה חיפש אחריו. ואותו יהודי מזכיר לו שלפני זמן מה חיפש לשכורדירה גדולה בת שמונה חדרים. " ואתה", פונה האיש לאברך, "אמרת לישהינך מכיר דירה כזו. מאז נעלמת לי, ולא מצאתיך, והנה עכשיו אני פוגש אותך שנית . " "האם יש לך עדיין את הכתובת שלבעל הדירה ההיא?". האברך השיב בחיוב, ומסר לו את הכתובת והטלפון. אותו האישהתקשר והגיע לראות את הדירה שבסיכומו של עניין מצאה חן בעיניו והוא שכר את הדירה.  כעבור שבוע מתדפק שוב השוכר על דלת בית המדרש,  ופונה אל האברך ואומר לו: "כשראיתי שהדירה הגדולהההיא עונה על כל צרכיי, החלטתי לפנות אל המשכיר ולשאול אותו , האם הוא מוכןלמכור לי את הדירה .""לאחר משאומתן קצר עימו, המשכיר השיב בחיוב שכן הסכום שהוצע בגין רכישת הנכס לא היה מבוטלכלל ועיקר,  והעסקה ב"ה התבצעה ." "ואז עלה בדעתי, שבעצם הדירה הזו הגיעהאליי באמצעותך, ולכן מגיע לך דמי תיווך ובאתי לשלם לך עכשיו סכום זה" .האיש מוציא צ'ק מכיסו. נחשו מה היה הסכום שהיה רשום שם? - 20,000, שקלים. בדיוק.לא פחות ולא יותר. דומה, שלא צריך להוסיף מילה על ההשגחה הפרטית המופלאה.