"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג).
הגמרא מסבירה כי אחד הגורמים לצרעת היא שהוא סובל מצרות עין שזה כמו קמצנות באופן רופף . כאחד כזה, הענישה היא מידה כנגד המידה כי האדם הקמצן שסרב להשאיל את חפציו לאחרים באומרו כי לא היה לו את מה שהם ביקשו ( כאשר במציאות היה להם) , צריך עכשיו לפרק את הבית שלו ולהסיר את כל תכולתו וזה מאפשר לכולם לראות שהוא באמת מחזיק אותם אובייקטים שהוא אמר שאין לו.
הרב אמר לתלמידיו: ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...".
הרב ישראל סלנטר היה אומר "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון רע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " והוא מגיע למסקנה בהכריזו כי " כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימי חייו ... אם זה יציל אותו מלדבר לשון הרע אפילו פעם אחת ".
הפצצה ומצה (על-פי 'תפארת יעקב')
ההפצצה החלה פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת. נהם מטוסי הקרב קרע את השמים, וכעבור רגע נשמעו פיצוצים עזים מתחנת הרכבת הסמוכה למחנה העבודה מילדורף שבגרמניה.
בעוד הגרמנים הביטו מבוהלים והמומים בלהבות ובתימרות העשן, הרי שעבור אסירי המחנה נשמעו הפיצוצים כפעמוני שחרור והצלה. זו תקיפה של חיל האוויר האמריקני. הידיעה הפיחה רוח של תקווה בקרב אנשי המחנה. ועם זה עוד נכונה להם תקופת סבל עד שהמלחמה תוכרע בתבוסת הגרמנים.
אלה היו ימי ערב פסח. אלפי האסירים הכלואים במחנה העבודה מילדורף רק ניסו לשרוד עוד יום, אך שלושה מתוכם הוטרדו מעניין אחר לגמרי - מניין ישיגו מצות לליל הסדר. אלה היו האדמו"ר מקלויזנבורג; ר' משה גולדשטיין, חתנו של האדמו"ר מסקוליע; ור' יעקב פרידמן, שסיפר את המעשה לילדיו.
המחשבות על מצות לפסח בתוך הגיהינום נחשבו מופרכות, אך לא כאשר מדובר באדמו"ר מקלויזנבורג. הוא לא חדל לרגע מלהביע אמונה ותקווה שהשנה יאכל מצות בליל הסדר.
אחרי ההפצצה ביקשו הגרמנים לשקם את הנזק. התברר כי הפגיעה בתחנת הרכבת, שהייתה תחנת מעבר לרכבות רבות, קשה מאוד. פסי הרכבת הושמדו, רכבות נפגעו וגם התחנה עצמה ניזוקה.
הגרמנים החליטו להפנות קבוצת אסירים מן המחנה אל תחנת הרכבת כדי לפנות את ההריסות. פרידמן, שזכה לפטור מעבודות הכרוכות ביציאה מן המחנה, הציע את עצמו למשימה. אולי ימצא שם מעט אוכל, חשב בלבו.
כשהגיעו האסירים לתחנת הרכבת התגלו לעיניהם ממדי החורבן: רכבות מפויחות, פסי רכבת שנתלשו מן האדמה ואנדרלמוסיה גדולה. פרידמן סייר בין קרונות הרכבת שנותרו שלמים, ובפתח אחד הקרונות קפא על מקומו בתדהמה: הקרון היה מלא שקי חיטה. לבו החל לפעום בהתרגשות. אין זו כי אם יד ה' שהתגלתה אליהם בתוך התופת.
בעודו חוכך בדעתו כיצד לנהוג באוצר שנפל לידיו, הגיע לאוזניו קול גניחות מירכתי הקרון. הוא התקרב בזהירות וגילה חייל נאצי פצוע קבור מתחת לשקי החיטה. האיש נאנק ומלמל מילים מקוטעות. פרידמן הרים שק חיטה מעל רגלי הנאצי וגילה שהוא נועל נעליים איכותיות. "ראשית, אסיר את הנעליים כדי שתרגיש חופשי יותר", אמר לו, "ואז אראה מה עוד אפשר לעשות".
האסיר, שהתהלך בנעליים מרופטות, חלץ את נעליו של הנאצי ונעל אותן לרגליו, ואז חבט בראשו בחוזקה, מכלה בו מעט מהזעם שהצטבר בלבו על המרצחים. אחר-כך החל לתכנן את צעדיו. איך יוכל להכניס למחנה מעט מהחיטה?
במוחו הבזיק רעיון. בקרון סמוך ראה זוגות מכנסיים רחבים. הוא לבש שני זוגות והידק את שוליהם לקרסוליו בעזרת חבלים. אחר-כך הריק לתוך החלל שבין המכנסיים גרגירי חיטה לרוב. הוא ידע היטב עד כמה גדול הסיכון שהוא מקבל עליו, אך השליך את יהבו על הקב"ה. בלב הולם וכששפתיו רוחשות תפילה שב אל המחנה.
למרבה המזל, בעקבות ההלם שנגרם מההפצצה, השמירה בפתח המחנה הייתה רופפת. השלב הראשון בתכנית עבר בהצלחה. בשלב הבא הובא בסוד העניין עוד אסיר, הרב סנדר דירנפלד, שהיה מחשובי חסידי בעלז. הוא הופקד על שמירת החיטים ומילא את תפקידו נאמנה. בדרך-לא-דרך השיגו האסירים מטחנת קמח ישנה, ובלילות טחנו קמח וניפו אותו בתוך פיסת בד נקייה.
בימים עבדו בשדה. "אִספו מקלות וקחו עמכם", ביקש פרידמן מחבריו. הדבר עורר את חשדו של השומר הגרמני, אך פרידמן הצליח להסיח את דעתו. "זה כדי להקל את ההליכה", הרגיע אותו.
בעזרת המקלות רידדו בצק ואפו את המצות על חתיכת פח, כששפתותיהם רוחשות את פסוקי ההלל. כל אותה עת עמד אסיר שומר והתריע על סכנה קרבה. בין אופי המצות היה גם יהודי מומר, שנכלא בשל מוצאו היהודי, ודווקא במחנה שב בתשובה שלמה. הוא התנדב להיות אופה המצות, וטרח בכל מאודו על הכנת המצות מתוך דבקות ואמונה בוערת. כך הצליחה החבורה לאפות עשרים מצות מתחת לאפו של הצורר הגרמני!
הגיע ליל הסדר. קבוצת האסירים נאספה בחשאי. 'מרור' היה להם בשפע, ובדמעות אכלו את לחם העוני שאפו במו ידיהם. הם אכלו אותו בחיפזון, כמו אבותיהם במצרים. האדמו"ר מקלויזנבורג נשא דברי עידוד נלהבים.
ר' יעקב שרד מאימי המלחמה והגיע לארה"ב. בכל שנה ושנה, בטרם פתח את ליל הסדר, קם על רגליו בהתרגשות גדולה, וכשדמעות זולגות מעיניו היה קורא: "ילדים יקרים! הורים ונכדים! רצוני לספר לכם על יציאת מצרים הפרטית שלי. הייתי במחנות עבודה. עסקנו בבניית ערי מסכנות לגרמנים יימח שמם. וכאן אנו יושבים סביב שולחן נקי ומצוחצח, עמוס כל טוב, עם גביעי כסף ויין מהודר, כר להסבה וסימני הסדר. לנו לא היה זכר מכל זה. עלינו להודות לקב"ה על כך!". רק לאחר שהיה נרגע מסערת הנפש שאפפה אותו היה ניגש לקדש על היין.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/