האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).
בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(... לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.
היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' - זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.
ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379)
ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג. הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה'סדר'. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר. אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון. ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? - חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל- הסדר. הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים. השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.
דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. " איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה 'סדר'?". "ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קמעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור. בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, " בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי" . "רצונו של אדם כבודו" , הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.
האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. "
''מגיד", הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן. כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד. בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה. סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין. לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון, פתח בעל-הבית את פיו. "בני!", אמר, "מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים". והוא סיפר.
סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. " המצב נראה חסר-תקווה", סיפר הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. " כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. " ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: 'עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'. "
עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ". בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן - ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם. לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/