אמר פעם הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בדרך צחות, שזה כוונת ה'יהי רצון' שאומרים אחר תקיעת שופר בראש השנה 'המלאכים היוצאים מקשר"ק', שהוא ראשי תיבות 'קראצין (- גירוד), שאבין (קרצוף), ראבין (- שפשוף), קאשרען (הגעלה('.
בניסן עתידין להגאל, הר"ת הוא בגימטריא אמונה, וידוע שבזכות הצדקה נגאלין, ולכן אנו רואים בניסן כל כך הרבה צדקות מ "קימחא דפסחא" ובוודאי זוהי שמקרב הגאולה, "ניסן" בגימטריא "חסד חינם" שעושים חסד בחינם, ובזכות אהבת חינם בוודאי יבוא גואל.
זכר לשעבוד מצרים. כאילו הוא יצא: כתב הגרי''מ שכטר שליט''א (קונטרס על פסח) בדרך צחות, כשם שבפסח כל אדם חייב להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך בערב פסח בניקיונות כל אדם מראה בעצמו זכר לשעבוד מצרים..
. חמץ - מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע, בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יוד, הנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות, כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות
.ואת השולחן ואת כליו (לא ח). (דברים טובים - כי תשא)
בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אישה צדקת ויראת- השם, בשם מרת לאה ברבר ע"ה. מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי הח"ק מניחים בתוך קברה לוח- עץ גדול. בימי ה 'שבעה' שמענו מהבנים שיחי' את הסיפור המלא אודות לוח - העץ. מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם- צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאוד שלא לשבת אף פעם לסעודת-השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת- מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת- השבת.
הבנים מעידים ש 'אף פעם לא ישבנו לסעודת-שבת בלי אורח.' והיו האורחים הללו בצורתם ובתואר-פניהם של האורחים- של-פעם, בעיירות ישראל בגלות. עניים ואביונים, שריח לא-טוב עלה מהם, ובזמן הסעודה נקטו במעשים שנפשו של אדם סולדת מהם. והיו גם כאלה שלא הסתפקו בסעודות השבת, אלא נשארו כמה ימים - ולפעמים שבועות - לאחר מכן. למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, לבית ברבר, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת. כך היה גם בסעודות החגים, ובסעודת פורים. והנה, ביום פורים אחד, שהיה גשום במיוחד והבריות לא הסתובבו ברחובות, לא הזדמן להם בשום אופן להשיג עני שיאכל על שולחנם בעת הסעודה. מרת לאה ע"ה שיגרה את בעלה שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו, ואין. אבל היא לא וויתרה. הוציאה מארנקה כסף, וביקשה מבעלה שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם את אחד מהם לסעודה. האבא מילא את רצון אשתו, נסע לתל אביב והביא משם אורח עני, אבל כזה שכל צורתו אמרה עניות, על כל המשתמע מכך... 'עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני, ואימא פורצת בשאגות- שמחה על המצווה הגדולה שהזדמנה להם. אורח זה, אגב, נשאר בביתם זמן רב לאחר פורים. כל כך היה טוב לו, שלא רצה ללכת...'
את המצווה הגדולה הזו של הכנסת-אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון-הבית. והיה השולחן הזה עד למצווה שנעשתה במסירות נפש. והנה, לפני פטירתו, אמר בעל-הבית, הרב אברהם-צבי זצ"ל, שכיון שאמרו חז"ל (ברכות, דף נ"ה עמוד א'( ש 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל , ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' - ברצוני לחלק את לוח-העץ של שולחן-המצווה שלנו לשני חלקים, כשחלק אחד יונח בתוך קברי-שלי, והחלק השני בקברה של רעייתי, ויבוא השולחן ויכפר עלינו בבית דין של מעלה.
ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו. ולכך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו'.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/