איתא (בילקוט אסתר רמז תתרנו): "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו", וכי יש אדם צם ואוכל, אלא אתם צמים על ?שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש".
בספר ילקוט אברהם (לר' אברהם ליפשיטץ. י"ל בתרצ"א. סי' תרפ"ו) הביא מקור למנהג ישראל קדמון לכתוב 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' על נייר ולהדביק מול הפתח בבתים ובבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמנם בגמ' כתוב 'משנכנס אדר וכו' אך לכתוב זאת על נייר ולתלות על הקיר מנין? וביאר דהא נפסק בשו"ע (סי' תקס') שיש לשייר בכל בית אמה על אמה זכר לחורבן, ולכך נהגו להדביק זאת דווקא על מקום ההוא שבמקום תוגה יהא שמחה וששון ליהודים.
הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (פרשת משפטים) כתב, והנה יש לעיין בדברי חז"ל שכתבו 'משנכנס אדר וכו', דלכאו' היו צריכים לומר 'משהגיע אדר וכו' ולמה לשון 'נכנס'? וביאר, דמשנכנס אדר אין הכוונה עד שיגיע ממש, אלא אפי' משעה שנכנס בחודש הקודם דהיינו חודש שבט זמן המולד של ראש חודש, ג"כ צריך להרבות בשמחה, מפני שהתחילה ההארה מאותו העת וכאילו הגיע ראש חודש ממש.
הפעמון שבבגדי הכהונה אמר רבי יוסף חיים, בעל "בן איש חי" מרמז לנו על בעלי לשון הרע שמקשקשים בפיהם תמיד כפעמון. הפעמון היה עשוי זהב כדי ללמד אותנו שערכו של אדם המספר לשון הרע הולך ופוחת בעיני מכריו וידידיו, עד שחינו סר מהם. דבר זה אמר ה"בן איש חי" מרומז במילה "זהב", שערכה המספרי הולך ופוחת, "ז" שבע, "ה" חמש, ולבסוף האות "ב", שערכה שתיים בלבד
וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" [כב, כ] (נצוצות).
ירון ישב בחדר ההמתנה של מיכאל פרימן - הפסיכולוג שעליו המליץ בחום חבר קרוב מן העבודה, ובחן את התמונה שהייתה תלויה על הקיר ממולו. היה זה איור גרפי המתאר ילד הניצב על פסגת הר נישאה, ונושף בכל כוחו בעננים התלויים מעל ראשו, ומפזר אותם לכל עבר. הוא תהה בינו לבין עצמו אם יצליח הפסיכולוג להעניק לו את הכח והיכולת לפזר את העננה האפורה שמכסה את חייו מזה שנים ארוכות... כשנכנס לחדר, התרווח בכורסה ממול הפסיכולוג, התפזרו מעט חששותיו - פרימן התגלה כאיש צעיר וחכם , המשדר רוגע ואמינות. "שלום ירון", פתח, "שמי הוא, כידוע לך, מיכאל פרימן, אבל בוא נוותר על גינוני הכבוד, אתה יכול לקרוא לי בהחלט בשמי הפרטי מיכאל, וכך אולי נוכל לעבוד ביחד בלי מחיצות בינינו. ועכשיו תנסה לספר לי מה מביא אותך אלי''?
ירון היה מעט נבוך. הפסיכולוג הזה כנראה מאוד פרקטי, וניגש ישר לעניינים, חשב לעצמו. הוא ניסה לגבש סדר כלשהוא במחשבותיו, והמאמץ ארך לו כמה דקות עד שהתעשת, פתח וגולל את יריעת חייו. " הייתי בן בכור במשפחה של אנשי אקדמיה. אבא היה כימאי מבריק באוניברסיטה העברית, והמעבדה בגבעת רם הייתה כל עולמו. לאחר שהתפנה יום אחד לשאת את אמי, חזר למחרת החתונה למבחנות שלו, ושוב לא טרח להתעניין באשתו ובילדיו. למעשה, שימשה לו המעבדה בית שני, אם לא בית ראשון, הוא בילה בה את מרבית ימיו ולילותיו תחת המיקרוסקופ הענק שלו. אימא הייתה בעצמה בעלת תואר במדעים, אבל משכשלו חיי הנישואים שלה, נכנסה לדיכאון, ועזבה את העולם האקדמי אותו שטמה. אחר כך הגיעו הגירושין, ובקול דממה דקה עזבה אימא אותנו, שני ילדיה, ושוב לא שמענו ממנה, מלבד חליפת מכתבים פה ושם. אבא עשה ניסיון לנהל את הבית בעצמו, ואנו הילדים היינו הקורבן. כשם שהיה נוגש אכזרי כלפי הלבורנטים, שעבדו אצלו במעבדה לתוך השעות הקטנות של הלילה, כך נהג כלפינו, והתוצאות לא אחרו לבוא - אחי הקטן נעשה מופרע והיפראקטיבי מיום ליום, ואני לעומת זאת התכנסתי בתוך עצמי, ובגיל תשע הייתי ילד עצוב ומופנם. ככל שהמצב נעשה בלתי נסבל, נעשה אבי כעוס וזועם יותר. הוא ציפה מאיתנו שלא נפריע לקריירה המדעית שלו. הוא לא הבין מדוע איננו מתנהגים על פי חוקי הטבע כמו האמבות והחיידקים שהתרוצצו למכביר במבחנות שלו. " הצלקות האלו של הילדות לא נרפאו לעולם, ותמיד התקשיתי ביצירת קשר עם החברה ובני אדם בכלל. אחרי שירותי הצבאי עזבתי את הבית, ועברתי מסלול של נסיעות לחו"ל, מעט לימודים ועבודה. היום בגיל שלושים, חיי סובבים סביב ציר של ריקנות ללא עתיד. הייתי רוצה להקים בית משלי ולגדל ילדים, אבל הניסיון הכושל של הורי מרתיע אותי. אני, שלא חוויתי חיי נישואין ויחסי הורים וילדים נורמאליים, כיצד אתמודד עם אתגרים שכאלה כשאין עומדים לרשותי כלים מינימאליים?" "
ישנה נקודה שעלי להבהיר לפני שנתווה יחד את דרך הטיפול. כפי שאתה רואה אני אדם מאמין, הכיפה שעל ראשי והציצית שעל בגדי הם עדות לכך. והטיפול שלי מבוסס על המקורות של המסורת היהודית. בקונספציה שלי, ישנן נקודות השקה בין הטיפול הפסיכולוגי והאמונה בא-לוקים, ואם הדבר מרתיע אותך, לא נוכל לעבוד יחדיו". למרות שירון גדל ברקע אתאיסטי גמור, והיה רחוק ממוקדי המסורת המקובלים, דווקא הריק הרוחני שבו היה נתון שאפשר לו להתייחס באהדה מסוימת לחגים ולשבת. הם סימלו עבורו את ההוויה המשפחתית הנורמאלית שכה היה משווע אליה, והוא הביע את הסכמתו להמשך הטיפול גם בתנאי זה. מיכאל התרווח בכורסתו, עכשיו לאחר שהבהיר את עמדתו, היתה הדרך סלולה לפניו לבניית הקשר עם ירון נדבך אחר נדבך. "
בשלב הראשון של שיחותינו, אני רוצה להתמקד בסבל שעברת בילדותך, וננסה ביחד לבחון את הדרך להתייחסות אליו. אני רוצה להציע לך מהלך שבו המשמעות תתבסס על גישה של האמונה - יש מנהיג לעולם, ומאחורי הסבל יש חשיבה ותוכנית א-לוקית עלומה ונשגבה מעינינו. אין פה מקריות או טעות. מאחורי כל התרחשות יש יד מכוונת ומתכננת, גם אם לא מובנת לנו תמיד. אבל יחד עם זאת זה תמיד לטובה, כי הוא א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, ואוהב אותנו בניו אהבת נצח... ומכיוון שכך כל מה שעושה עמנו גם הייסורים והקשיים הכל לטובה..." מיכאל עשה אתנחתא קלה, ובחן את הרושם שהותירו דבריו על ירון. " הדברים שאתה אומר מרתקים ומעניינים, זה מנחם אותי במידה מסויימת שלא סבלתי לשווא, ולא נפלתי קרבן ליד הגורל, אלא הסבל שלי הוא תוכנית א-לוקית לטובתי" . נכון בדיוק כך! "הייתי רוצה לשמוע עוד, למרות שאני לא מורגל בסוג זה של דברים", עודד אותו ירון להמשיך. " אנשים שחווים ילדות קשה, נוטים להגיב בצורות שונות. ישנם כאלה שנעשים אכזריים כלפי סביבתם, מתוך השקפה: 'כשם שהתאכזרו אלי, כך אנהג כלפי אחרים'. לפעמים הדבר גובל במפלצתיות - ראה ערך סאדם חוסיין , שהתעללו בו בהיותו ילד. ועל כך אומרת התורה הקדושה "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצריים". המצרים התעללו בנו והכו אותנו, והיינו יכולים להשתמש בחוויה הזאת בהיתר להתעלל באחרים. אבל הקב"ה דרש מאיתנו להפוך את החוויה הזאת לכיוון החיובי ולהשתמש בה כדי להושיט יד לאחרים בחמלה. אחרים נוקטים בגישה הפוכה - ככל שסבלו יותר, הם מעניקים לילדיהם את כל אשר חסרו בילדותם. לפעמים, הדבר מתבטא במנות מוגזמות של פינוק. אלו ואלו אינם מצליחים לעולם למלא את החסר הרגשי שהותיר בהם 'חור שחור' בנפשם. נשמע מסובך, אבל בפרקטיקה זה עובד. כל מה שנדרש זה להיות אב נפלא וסימולטנית גם ילד. אתה עובר את כל המסלול של הגדילה של הילד שלך, ובעצם גדל איתו ומשלים את כל החסר לנפשך. נשמע דמיוני, אבל אם תרצה, אין זה אגדה".
''אני צריך לעכל את הדברים ולחשוב על כך ביני לבין עצמי. הדברים הם מורכבים, ואני זקוק להקדיש להם הרבה מחשבה" , סיכם ירון את הפגישה. "יש לך את כל הזמן שבעולם", הרגיע אותו מיכאל, ונפרד ממנו בלבביות. ירון לא חזר לפסיכולוג. אבל הלך לשאוב עוד חיזוק והדרכה ממעיין התורה הקדושה, הוא החל להתקרב ליהדות, עד שזכה להיכנס לישיבה וללמוד את התורה הקדושה, בהמשך הוא נישא, ונולד לו בן, אז הוא התקשר, וביקש לזמן לו פגישה עם מיכאל פרימן. הוא רוצה ללמוד את השיטה שלו - "לחוות את הילדות מחדש" הלכה למעשה כדי ליישם אותה עם בנו הטרי. מיכאל הביע את נכונותו לעזור לו. צעד אחר צעד הדריך אותו מיכאל לטפח את "הילד הקטן" שבו, לעודד את השובבות שלו. " הילד הזה יעזור לך להשתתף בשמחה בכל הפעולות המשותפות שלך עם בנך, וליהנות ממשחקים ומטיולים משותפים. תנסה לראות כל הרפתקה וחוויה שתעברו ביחד, דרך העיניים של ילדך, ובו בזמן תהיה לו האבא הכי טוב בעולם - בדיוק כפי שרצית לעצמך - בהיותך ילד. כך תעבור את כל שלבי הגדילה שלו עד שתמונות הילדות המשוחזרת שלך תהיה שלמה".
וירון שבינתיים הספיק לשנות את שמו ל"מנשה" אכן היה תלמיד מוצלח... ובאמת ירון-מנשה פעל בכל כוחו ומעייניו להגשמת היעד, וביחד עם בנו בכורו ראובן, עבר את כל מסלול גדילתו כשהאהבה ביניהם הולכת ופורחת. אחר כך נולדה בתו חוה, ואחרון חביב יאיר הקטן. גם איתם פסע במשעולי הילדות עד הלום, כשקשר האהבה בינו ובינם צומח וגדל מיום ליום...
יום הבר-מצווה של ראובן. קומץ חברים ובני משפחה הגיעו לכותל המערבי לחוג עם הבן הבכור ראובן את שמחתו. כשנשאל מנשה מדוע בכותל, השיב כי ברצונו להודות להקב"ה על לידתו מחדש לפני כחמש עשרה שנה... כשהביט בבנו העטור בטלית ותפילין עולה לתורה, ופניו נוהרות במין הילה שלא ידע להגדירה, שמח שערך את הבר מצווה דווקא במקום המקודש הזה. מנשה היה נרגש כפי שלא היה מימיו. הוא לא ידע אם זה המקום או המעמד שגרם לו למטען כל כך רגשי, אבל תחושה של אושר הציפה אותו. הייתה לו סיבה טובה להרגיש כך. הנה, למרות שגדל בבית הרוס, הצליח להקים תא משפחתי חם ואוהב, ולגדל שלושה ילדים לתורה ויראת שמים. שהחן היהודי מפאר את אישיותם, שלהם העניק את הילדות הנפלאה ביותר שיכל לדמיין. מנקודת פרספקטיבה זו לא חש הזדהות עם מראות הילדות הקשה שחווה. הוא הרגיש כעת שסוף סוף, הצליח להתנתק מן העבר. כשהביט אל האבנים הגדולות של הכותל והפתקים המבצבצים מבין סדקיהן, חש באותו רגע צורך לקחת פתק, ולכתוב בו מילות תודה. "מודה לך על הימים השמחים שאתה מעניק לי, ממני מנשה", ולטמון אותו עמוק עמוק בין האבנים העתיקות ונוצרות הסוד הללו. המחשבה הזו גרמה לו משום מה לפרץ דמעות לא צפוי, ובנו יאיר בן החמש חש בכך ומשך בידו. " אבא אתה עצוב שראובן נהיה בר מצווה?", - "לא", "אז למה אתה בוכה?" הוא מחה את דמעותיו, וליטף את ראשו של הקטן: "לפעמים בוכים דווקא כששמחים", השיב לו...
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/