אין רכים וחדירים מן המים אך אין סלע וצור שהם לא יכולים לו, כי המים חזקים מצור ומסלע.
אצל השולחן כתוב, ועשית לו מסגרת, זה בא לרמז, לשלחנו של אדם בשעת סעודתו, שצריך שיעשה לו מסגרת סביב, שלא ימלא את כל תאוותו (כלי יקר(.
בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. טעם האיסור שלא יסורו הבדים, כתב הרמב"ן שזה מחמת רוב קדושת הארון, שלא יטלטלו את הבדים שלא לצורך, ויש אומרים, שהארון מרמז על לומדי התורה, והבדים מרמז על מחזיקי התורה, וזה הכוונה לא יסורו ממנו, שצריכים להמשיך בהחזקת התורה ללא הפסק.
בפרשת בראשית כתוב ''וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים'' ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.
והיו הכרובים פורשי כנפיים וגו' ופניהם איש אל אחיו (כ"ה - כ') מסופר על הבעש"ט הקדוש זיע"א שאמר, שכל ביאתו לעולם הייתה כדי להכניס בלב יהודים שלוש אהבות, אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ואמר הרה"ק רבי משה מאוז'רוב זיע"א שדבר זה מרומז כאן בפסוק, "פורשי כנפיים למעלה" רמז לאהבת ה' יתברך, "סוככים בכנפיהם על הכפורת" רמז לאהבת התורה המונחת בארון, "ופניהם איש אל אחיו" רמז לאהבת ישראל.
ועשו ארון עצי שטים... וצפית אתו זהב טהור. העץ הוא חומר צומח מתפתח ללא הרף ונושא פירות, ומאידך הזהב הוא החומר העמיד ביותר אינו נרקב אינו מחליד ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, הארון מרמז על התורה שיש לה גם תכונת הזהב כלומר שהיא נצחית ועומדת לעולם ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, ויש בה גם תכונת העץ שהיא צומחת ומצמיחה, שהאדם העוסק בה מחדש את עצמו וצומח ללא הרף משום שהוא מוצא בה עומק ללא סוף ותכלית.
חז"ל אומרים שבמשכן שהיה במדבר, הייתה בו השראת השכינה בכל יום כמו ביום הכיפורים, שאהרן היה יכול להיכנס לקודש הקדשים כל יום, וכן משה רבנו, אבל בבית המקדש של הורדוס, אף שאמרו חז"ל שמי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו, בכל זאת רק ביום הכיפורים היה יכול הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים, שהשראת השכינה של יום כיפור לא הייתה בכל יום, רואים מזה שאף שבמבט החיצוני היה הבית המקדש יפה הרבה יותר מהמשכן שהיו בנוי מקרשים ויריעות, בכל זאת העיקר הוא הפנימיות ולא החיצוניות.
חסיד - היודע לצום בשעת אכילה ולהתבודד בהיותו בין אנשים.
יתרו חותן משה. (דברים טובים - יתרו)
בלב רובע העסקים של בוגוֹטָה, בירת קולומביה, יש בניין צנוע בן ארבע קומות, שיחידת צבא שלמה מופקדת על אבטחתו. הבניין הקטן מתגמד מול גורדי השחקים ומגדלי המשרדים. רק כמה עשרות אנשים עובדים בתוך הבניין, אבל סביבו יש מצלמות אבטחה, צלפים מיומנים, וסוכני חרש של שירותי הביטחון של המדינה, הפוקחים עין על הנעשה סביבו 42 שעות ביממה. למשרד הקטן הזה זורמים תקציבים עצומים מממשלת קולומביה וממדינות נוספות בדרום אמריקה. גם ממשלת ארצות הברית מממנת חלק ניכר מהפעילות הנעשית בבניין, וכך גם האו'ם. עובדי הבניין זוכים למשכורות נדיבות, משום שהם עובדים בסיכון גבוה. כמה וכמה עובדים כבר מצאו את מותם מידי מתנקשים אלמונים - אבל למען האמת מי שעובד בבניין לא עושה זאת מטעמים כלכליים, אלא משום שהוא מאמין בצדקת הדרך.
בבניין הקטן פועלת המחלקה למניעת שימוש בלתי חוקי בסמים מסוכנים וחומרים ממכרים של ממשלת קולומביה, והיא נלחמת בארגוני הפשע ובקרטלים רבי העוצמה. אבל לא רק סכנה פיזית מאיימת על המחלקה, אלא בעיקר סכנת חדירה של גורמים עוינים. ארגוני הפשע בקולומביה עושים כל שביכולתם לסכל את פעילות המחלקה. מפעם לפעם מנסים הקרטלים להחדיר חפרפרות ומרגלים לתוך המחלקה, כדי לשבש את עבודתה ולחבל בפעולותיה. תפקידו של אגף האבטחה של המחלקה הוא למנוע הסתננויות שכאלו.
פבלו היה חוקר צעיר שהתקבל לעבודה באגף האבטחה של המחלקה לאחר מיונים וסינונים רבים. לא לקח לו יותר מחודשיים כדי להתחיל לחשוד בדייגו סנצ'ז - סגן מנהל המחלקה - שהוא עצמו שתול של אחד הקרטלים. דייגו סנצ'ז היה אדם מבוגר, שזקן צרפתי מעטר את סנטרו ומשקפיים כבדות נחות על אפו - אבל המראה המכובד שלו לא יכול היה להסתיר את העובדה שיש לו קשר עם ארגוני הפשע. הייתה רק בעיה אחת קטנה. דייגו סנצ'ז היה חותנו של מנהל המחלקה! אי אפשר לבוא אל המנהל ולהטיח האשמות באבי רעייתו בלי הוכחות חותכות. פבלו היה עסוק מאוד בעבודה השוטפת, והחליט לנצל את חופשת סוף השבוע כדי לברר את העניין. ואם הוא חשב שיהיה עליו לבזבז את כל יום המנוחה על התחקיר, הוא התבדה. לא נדרשה לו יותר מחצי שעה כדי לקבל את מלוא התמונה המרשיעה: דייגו סנצ'ז היה - לא פחות ולא יותר - ראש אחד הקרטלים המסוכנים ביותר בקולומביה. בעיתונים ישנים ובארכיונים של שירותי הביטחון שמו הופיע רבות. הוא נחשב לאחד משלושת ראשי הפשע, יחד עם חואן מרקוס וסימון קלוורון. פבלו הסתובב כל סוף השבוע כסהרורי. הוא לא ידע מה לעשות. כיצד הצליח הפושע הזה להשתבץ גבוה כל כך בצמרת המחלקה? האם עליו לדבר עם חתנו, המנהל? זה מסוכן מדי. אולי המנהל יודע על פעילות חותנו? ואולי גם המנהל עצמו הוא שתול של ארגוני הפשע?! בסופו של דבר החליט פבלו לנסות להתקרב בחוכמה ובערמומיות אל דייגו סנצ'ז. אולי כך יוכל למצוא נגדו הוכחות ולהפלילו. 'בעצם', אמר פבלו לעצמו, 'מעולם לא הייתי במשרדו של דייגו סנצ'ז ולא שוחחתי אתו פנים אל פנים'.
בבוקר יום שני צלצל פבלו לדייגו בטלפון הפנימי וביקש להיכנס למשרדו כדי לדון בדבר מה. 'בבקשה', אמר דייגו בחביבות, 'רק תביא אתך שתי כוסות קפה'. פבלו צעד במסדרון המוביל לחדרו של דייגו סנצ'ז, נושא בידיו שתי כוסות קפה. זמזם הדלת השמיע זמזום, ופבלו דחף ברגלו את הדלת. משרדו של דייגו היה בקומה העליונה, ומהחלונות המשוריינים נשקף נוף יפה של עיר הבירה. פבלו סקר את המשרד, אבל אז נתקל בתמונה גדולה ופיו נפער בתדהמה. כוס הקפה נפלה מידיו בצלצול עז. על הקיר המרכזי הייתה תמונה גדולה שפבלו ראה גם בתיקי המשטרה, ובפרסומים הישנים של שירותי הביטחון: נראו שם שלושה אנשים מחויכים: דייגו סנצ'ז, חואן מרקוס וסימון קלוורון - שלושת ראשי הפשע הקולומביאני. סגן מנהל המחלקה חייך למראה תגובתו של פבלו. 'ציפיתי לך', אמר לו, והזמין כבר את עובד הניקיון שיסלק את שברי כוס הקפה. 'אינך הראשון שעוקב אחרי - וטוב שכך. תפקידכם באגף החקירות הוא לוודא ששום גורם זר לא חודר למחלקה שלנו.' 'אז מה הקטע?' מלמל פבלו, שהספיק לצנוח לאחד הכיסאות. סגן מנהל המחלקה ניגש אל התמונה, והחל לספר:
'לפני שנים רבות היו שלושה חברים צעירים ונלהבים: פבלו, חואן וסימון. השלושה חשבו שהם הולכים לכבוש את העולם, לסחור בסמים מסוכנים, ולהיות מולטי מיליונרים. 'אבל יום אחד נסעו השלושה במכונית אחת בדרך לעסקה גדולה. לפתע נתקעה המכונית על מסילת ברזל. הדלתות היו נעולות, הרכבת דוהרת לעברם, כולם צורחים מאימה, ואז - אף אחד לא יודע מהיכן, פתאום הרכב זינק קדימה והם ניצלו. זו הייתה פשוט אצבע א-לוקים שכאילו הזיזה את הרכב חלקיק שנייה לפני שהרכבת מחצה אותו.' פבלו ישב על הכסא, ופלבל בעיניו בתדהמה. דייגו סנצ'ז המשיך: 'אני החלטתי שאם א-לוקים נתן לי את חיי במתנה - אינני יכול יותר להפיץ חומרים שהורגים ילדים קטנים ומחריבים את העולם. פרשתי מעולם הפשע, והתגייסתי למחלקה הזו שבה אני מכפר מעט על מה שעשיתי בצעירותי. סימון נשאר באמצע. הוא לא חזר למוטב אבל גם לא המשיך בעולם הפשע. אינני יודע היכן הוא היום. 'אבל חואן מרקוס צחק ואמר: 'אם א-לוקים הציל אותי, סימן שהוא מרוצה ממה שאני עושה '. מאז הוא רק העמיק את עסקי הפשע שלו, אבל הוא הרבה יותר זהיר. הוא יודע שאני בעקבותיו ושאני יודע את כל הסודות שלו. ביום שאצליח להכניס אותו לכלא - אדע שביצעתי את תפקידי בעולם הזה.'
בפרשה אנו קוראים על יתרו, חותן משה, שהצטרף לעם ישראל לאחר ששמע על הניסים של קריאת ים סוף ומתן תורה. אבל לא תמיד יתרו היה צדיק כל כך גדול. במדרש מסופר שיתרו היה יועץ של פרעה מלך מצרים, יחד עם בלעם הרשע ואיוב. אבל לאחר הניסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בלעם נותר ברשעותו, ואילו יתרו, למד את הלקח, והצטרף לעם ישראל. וזה אולי הלימוד שיתרו מלמד אותנו: זה לא משנה כמה עמוק אתה בבוץ, לפעמים א-לוקים שולח לך איתות וקורא לך אליו בחזרה. אם אתה תופס את ההזדמנות בזמן ולוקח אותה בשתי ידיים, אתה יכול להגיע להישגים ולדרגות גבוהות ביותר.
ויחד יתרו. (דברים טובים - יתרו)
מרקו לא האמין שהאירועים התגלגלו במהירות גבוהה שכזאת. רק לפני שלושה ימים הוא עוד עבד כצלם בעיתון היומי הגדול, וכעת מצא את עצמו עסוק במציאת מקומות מחסה, ובהגנה יומיומית על חייו שתלויים לו מנגד. הוא ידע שרק אם התכנית שלו תצליח, הוא יינצל ממוות. מספיקה טעות ולו הקטנה ביותר, כדי שהוא לא יזכה לראות את יום המחר.
מרקו עבד כצלם מקצועי באחד מהעיתונים הגדולים באיטליה. מאז היותו ילד אהב ללכוד סיטואציות ורגעים מיוחדים בעדשת המצלמה. את תחביבו פיתח למקצוע והחל לעבוד בעיתונים גדולים, במצלמתו הוא צילם אירועים גדולים, וחלק מתמונותיו פורסמו במגזינים נחשבים ברחבי העולם. באחד הימים שמע מרקו על שיטפונות באזור טיצ'ינו, הבקעה המכונה בפי התיירים 'השווייץ של איטליה'. הנוף המרהיב, הנקיקים, והמערות הרבות שבאזור הפכו את המקום לאתר מבוקש, והשמועה על שיטפונות, זרמים, ונחלים, הלהיבה את דמיונו של מרקו שכבר חזה בעיני רוחו את התמונות המרהיבות שיצלם. הוא התייצב שעות לפני פרוץ הסערה וצילם אלפי תמונות. ואכן התחזיות הצדיקו את עצמן, זרמי מים שטפו את האזור ומרקו לא חדל מללחוץ על כפתור המצלמה. באחת התמונות גילה מרקו מספר אנשים יוצאים מאחת המערות באזור, כנראה מהחשש שהמים ישטפו אותם. מראן של הדמויות הבוקעות מבטן האדמה על רקע כמויות המים הונצח במצלמתו של מרקו. 'זו תהיה בוודאי אחת התמונות היפות שלי', אמר מרקו לעצמו. הוא לא ידע, שהתמונות הללו יעלו לו אולי בחייו.
עם תום היום, פנה מרקו למעבדה הגדולה בה היה נוהג לפתח את תמונותיו וביקש מהטכנאי למיין לו את התמונות. הוא תכנן לפרסם אותן במגזין הטבע הגדול ביותר באיטליה. הבוקר הגיע, ומרקו מיהר למעבדת הצילום, הטכנאי לא ענה, וביקש ממרקו להיכנס לחלק האחורי של המעבדה. מרקו המבולבל עשה כבקשתו ומצא את עצמו מול שלושה ברנשים עם מבט רצחני. הם החזיקו בידיהם את התמונה שבה נראו אנשים יוצאים מבטן האדמה ושאלו את מרקו: 'האם אתה יוד?? מה צילמת ?' מרקו השיב בתמימות כי הוא צילם נופים בעין הסערה, אך הטכנאי הסב את תשומת לבו לאחד האנשים שיצאו מהמערה. מרקו התבונן בתמונה המוגדלת ונחרד: היה זה קליאו הילינג, אחד הפושעים הידועים לשמצה באיטליה, שהשמועה אמרה כי הוא מת לפני כ-10 שנים. הילינג היה פושע כה אכזר, ששמו הפך למשל כאשר היו מבקשים לתאר פושע מסוכן. לא היה אדם שלא הכיר את תמונתו של קליאו, וכשנודע כי האיש מת נשמו כולם לרווחה. כעת, הבין מרקו, כי אצלו נמצאת ההוכחה שהאיש חי. הוא הבין כי הטכנאי הסגיר את סודו, אבל הוא גם הבין שחייו אינם שווים פרוטה. האנשים הללו לא יתנו לו להמשיך לחיות. ' התמונה הזו לא תצא מפה', הבטיח מרקו, אבל הברנשים הסבירו לו שהם חוששים שהוא ישלח את קובצי התמונות למקומות נוספים מהמחשב האישי שבביתו. הם ביקשו ממנו לחזור לחנות עם המחשב בידיו. מרקו הבין שהאנשים האלו יחסלו אותו ברגע שיהיו משוכנעים שהחומר בידיהם. הוא גם הבין שבריחה תמידית לא תועיל לו לאורך זמן. והוא לא התפלא כיצד נודע להם בתוך זמן קצר על התמונה שבידי הטכנאי. מה עושים? האם יברח כפושע נמלט לארץ אחרת? האם לנצח יאלץ להביט אל מעבר לכתפיו לראות האם רודפיו בעקבותיו? לאחר מספר שעות התגבשה בראשו של מרקו תכנית:
הוא ערך סבב טלפונים לחבר שהיה שחקן במקצועו, וביקש ממנו לצרף לתכנית שחקנים נוספים. החבר לא ידע מהי מטרת התכנית של מרקו, אך ניאות בשמחה לפרויקט. בינתיים הפיץ מרקו את השמועה כי עם בוקר, על רקע הנחלים והזרמים שבבקעת טיצ'ינו - ה'שווייץ של איטליה', יתקיים אירוע צילום ייחודי. במשך שעות הפעיל מרקו את כל קשריו בעיתונות ובתקשורת, כדי שהאירוע יזכה לכיסוי ולתהודה ארצית, ועם בוקר התייצב אל מול הבקעה הרטובה כשליבו מפרפר באימה. בשעה היעודה הצטרפו עשרות צלמים, עיתונאים וסתם סקרנים ומרקו נתן את האות לתחילת האירוע. הוא ביקש מהצלמים לצלם את הנקיקים והבטיח שההפתעה תגיע. הצלמים החלו לצלם, ונדהמו לגלות כי מהנקיקים ומהמערות יוצאים דמויות היסטוריות מהעבר הקרוב והרחוק. כך נראה לפתע נפוליאון, ואחר כך המלך אדוארד ה-3 , אלכסנדר מוקדון, היטלר י''ש, ג'ורג' וושינגטון, ראשי הממשלה המנוחים של איטליה, מדענים מפורסמים, ואנשי תרבות ידועים. היו אלו השחקנים ששכר מרקו, שהתחפשו בקלות, לדמויות היסטוריות. המראה היה מסקרן במיוחד: השחקנים יצאו ונכנסו כשהם מחליפים בכל פעם לבוש וצורה ומציגים את האנשים המפורסמים באיטליה ובעולם שכבר אינם בין החיים. כעבור שעה תם הטקס, ומרקו מיהר לפרסם את התמונות, ובהן תמונתו האמיתית של קליאו הילינג הפושע המפורסם שדיוקנו היה ידוע לכל, כמעט כמו של ראש ממשלת איטליה המנוח. למחרת קיבל מרקו מסר כי התרגיל שעשה הציל את חייו. האנשים כעת משוכנעים כי קליאו היה א??ד מהדמויות המחופשות, והצילום רק אישר את ההנחה כי הוא אכן מת. מרקו ידע שהוא ניצל ממש ברגע האחרון...
אדם אינו מודע לכוח העצום שבעיניו ובמוחו. כאשר נקלטת תמונה לא טובה בראשו קשה יהיה לו מאד להוציא אותה והיא נשארת לנצח. בפרשה כתוב 'ויחד יתרו', יתרו הצטער על מה שארע למצרים. חז'ל מסבירים שאף על פי שהתגייר והצטרף לעם ישראל הוא לא היה מסוגל להתגבר על החיבה למצרים שהייתה טבועה בו והוא הצטער על טביעתם בים. המראה של המצרים הטובעים עורר בו כאב, כיוון שכוחה של תמונה אחת יכולה לשנות עולמות.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/