אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ז

המגיד מדובנא ז"ל אומר על הפסוק (ירמיהו יז, יא( " ''קורא דָגָר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" דהנה בעשירות יש מעלה ויש חסרון, המעלה היא שעי"ז יש אפשרות לתת הרבה צדקה, והחיסרון - שזה מביא לגאווה ותאווה וכו'. והנה גם כשבאים וזורמים מים הרבה לשדה, יש מעלה וחסרון,  המעלה שמשקים המים את השדה, והחסרון הוא שגורם ללכלוך וזבל. בד"א בזמן שהמים נשארים שם, אבל אם המים רק עוברים בשדה ואינם נשארים שם - יש רק את החיסרון ולא את המעלה. וכן גם בעשירות - אם נשאר אצלו הכסף יש לכה"פ גם את המעלה, אבל אם "לא במשפט", הכסף לא יישאר אצלו, ויהיה לו רק את החיסרון של עשירות . . )דרך שיחה(

וכך כותב המלבי"ם "כן לב מלך, אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל. אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום,  הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו".

זה מה שנאמר בתהלים (יג, ב-ג) האדם שואל: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" והתשובה: "עד אנה אשית עצות בנפשי", כל זמן שיש לך עצות אומר הקב"ה - תסתדר לבד. וכשכבר אין לך עצות, ואתה סומך רק על הקב"ה - אז הקב"ה ישלח לך את ישועתו . ) (הגש"פ "אדיר במלוכה(

בית הכנסת של הפרטיזנים (שיחת השבוע, גליון 1555)

ראובן בריל שכב על ערש דוויי. בנו שמואל-אבא ישב לצדו. הם עברו יחד דרך ארוכה, מימי מלחמת העולם השנייה, שאז לחמו כפרטיזנים ביערות, ועד שזכו לעלות לארץ הקודש. בכוחותיו הדלים פנה ראובן אל בנו וביקש ממנו לשמור על בית הכנסת 'בית יצחק' בקריית שאול בתל-אביב. זה בית כנסת שראובן הקים לפני כשישים שנה, בתחילה כצריף ובהמשך נבנה מבנה מכובד. הבן נתן את מילתו לאביו.

ראש השנה תשע"ז. בית הכנסת 'בית יצחק' הומה ממתפללים. המקום שוקק. שמואל-אבא בריל (83) הוא המתפלל המבוגר ביותר כאן. פניו קורנות מאושר. בתום התפילה מתפללים רבים ניגשים אליו לאחל לו חג שמח ושנה טובה. ניגשתי לשוחח עמו, והוא הבטיח לספר לי את סיפורו בצאת החג.

מלחמה ביערות

"נולדתי בפולין, בכפר קטן", מספר שמואל-אבא. "למדתי בחדר ובישיבה. המורה היה חסיד סטולין. אהבתי אותו". הוא זוכר כל פרט, זיכרונו צלול, דיבורו רהוט.

"את שנות המלחמה עשינו ביערות", הוא משחזר. "אבי היה סוחר סוסים והכיר היטב את שבילי היערות. הגויים פחדו ממנו, הוא היה חזק. היו לנו כלי נשק ונלחמנו בנאצים". סיפוריו מסמרי השיער מימיו כפרטיזן, לצד אביו, יכולים למלא סדרת ספרים. מראות קשים ראו עיניו, אך כל אלה רק גרמו לו ולאביו לחשוק שיניים ולהילחם בנאצים בעוצמה גוברת.

האב כמעט נשבר

"עברתי כל-כך הרבה", הוא פולט אנחה, "נס שאני חי היום. היינו נדרכים כל אימת שמישהו חלף באזורנו ביער. לא היה לנו מה לאכול. היו לי שלוש אחיות קטנות, ולאבא היה קשה לראות את סבלן. הוא נשבר. אמרתי לו: אבא, אם אתה נשבר, כולנו בסכנה. זמן רב בקושי בא אל פיו דבר מאכל. הייתי לצידו ולא עזבתי אותו לרגע".

משפחת בריל שרדה מן המלחמה. "היה נדיר שמשפחה שלמה ניצלה מהתופת, בתנאים שבהם חיינו", הוא אומר. אחרי מסע ארוך הוא עלה לארץ, הקים משפחה וזוכה כיום לרוות נחת מילדיו, נכדיו, ניניו וצאצאיו, כן ירבו. "זמן לא רב אחרי עלייתו לארץ הקים אבי את בית הכנסת, ובו התפללו בתחילה בעיקר עולים מצ'כיה שהתגוררו באזור. היה אכפת לו מהמקום. הוא דאג לו וטיפח אותו".

החג המאושר

אחרי שהאב הלך לעולמו הקפיד ראובן לקיים את הבטחתו. יום-יום בא לבית הכנסת, אף שלא היה בו מניין. לפני כשבע שנים קיבל המקום תחייה מחודשת על-ידי שליח חב"ד לנאות אפקה והסביבה, הרב עידו רהב .

הוא מחכה בקוצר רוח לשמחת תורה, החג האהוב עליו. ארון הקודש המפואר עמוס ספרי תורה שנתרמו במרוצת השנים על-ידי המתפללים. בכל שנה זוכה שמואל-אבא לרקוד עם ספר תורה במרכז בית הכנסת, והמתפללים רוקדים סביבו. באותם רגעי-הוד אין מאושר ממנו, והוא חש בוודאות שאביו רָווה נחת מלמעלה. "כשהייתם ביער ידעתם מתי חלים החגים?", שאלתי לסיום. שמואל-אבא צוחק: "ביער אין לוח שנה"...

http://h-y1.coi.co.il/