אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ז

אדם שאינו שומר את פיו ולשונו לדבר בקדושה וטהרה, אזי יכול להיות רשע כדור המבול, כי "מבול" ר"ת מות וחיים ביד לשון, וכשם שהאדם מדבר כך ניכר טבעו.

''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(

הקלקול של דור המבול היה שהקדימו את הארץ לפני הא-לקות עשו את הארציות עיקר ואת הרוחניות טפל. (המגיד ממזריטש(

בספר 'מגדל עוז' לרבינו יעקב מעמדין זצ"ל מובא: היונה שבה והעלה בפיה "לעת ערב", מדוע רק חזרה בערב? משום שיום זה שבת היה והיונה אינה תולשת גידולים בשבת. וזו היא הסיבה שמזמרים בשבת את הזמר "יום שבתון" שבו מוזכר "יונה מצאה בו מנוח", שכבר אז היא שמרה שבת.

בפסוק (דברים ל"ב, ה'): שיחת לו לא בניו מומם, דהיינו, "שיחת לו" - אם הוא בעצמו מושחת, הוא מדבר בעת התפילה לדוגמא, "לא", זה לא מדבר אליו כלום, הוא ממשיך בדרכיו הלאה כאילו לא אירע כלום, "בניו מומם", רק כשרואה כן אצל בניו שהם מדברים בעת התפילה וכדומה - אז הוא מחשיב את זה למום, "דור עיקש ופתלתול"

והנה ידוע, שאסור להוסיף על מצוות התורה, כי כמו שהוא מוסיף, כך הוא יבוא לגרוע, וזהו הרמז בפסוק, "והיה כאשר תרי"ד" - כאשר תוסיף מצוות על תרי"ג מצוות התורה, וכגון, כאשר תוסיף מצוה, ותאמר שאותו פלוני "מצוה" להרוג וכדו' - שבכך הלא הוספת 'מצוה' על תרי"ג המצוות - ובכך יהיו תרי"ד מצוות במקום תרי"ג - "ופרקת עולו" - אז תבוא גם לגרוע מהמצוות, ותאמר שלאותו פלוני "אסור" לעזור, "אסור" ליתן לו צדקה...

ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" - דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה - לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח,  וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... - שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

ותהי ראשית ממלכתו בבל (י,י(  ראשית המלכת הקב"ה היא.. בבל היינו ע"י לימוד תלמוד הבבלי.

לא יחרץ

מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.

נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:

פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???

ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים

לא ישאיר חובות (פניני בית לוי, גליון 306)

חדרו של הרופא ד"ר בלניקוב בבית החולים תל-השומר היה שקט לגמרי. השקט לא נבע מכך שהחדר היה ריק. נכחו בו שלושה אנשים: הרופא עצמו ד"ר דני בלניקוב, וזוג חרדי בני ברקי. ר' שלמה יוסף מירסקי (בדוי) ואשתו פנינה. השנים נראו באותו רגע כאילו יד נעלמה שאבה את החיות מקרבם. פניהם נמתחו על עצמות לחייהם וארשת של בהלה וחרדה נצנצה מאישוניהם. המילים ששמעו מהרופא היו קשות וחדות כסכין. כמה ימים של מתח נפשי קשה עברו עליהם עד לאותו מעמד. מזה שבועות אחדים עובר ר' שלמה יוסף תקופה לא פשוטה שהתחילה עם שיעול טורדני והמשיך בכאבים חזקים בגב ובצלעות. ר' שלמה יוסף, אברך צעיר באמצע שנות הארבעים השקוע עמוק בלימודיו בכולל, ייחסו בתחילה את הכאבים והשיעול להתקררות חולפת, אבל הכאבים התגברו ותחושת המחנק לא הניחו לו לישון בלילות. כמעט בכל נשימה שלו חש כאב חד כסכין שחותך את ריאותיו.

ר' שלמה יוסף אינו מן המפונקים. כל עוד יכול היה לסבול את כאביו נשאם בדומיה, אלא שמיום ליום חש את מצבו מחריף והולך. הלך לרופא בקופת חולים וזה שלחו בבהילות לסדרת בדיקות וצילומים. התוצאות הגיעו די מהר. רופא המשפחה ניסה להסוות את תגובתו הקודרת לנוכח פענוחי המעבדה והשורות באותיות לטיניות המצורפות אליהם, אבל ר' שלמה יוסף לא היה מן הטיפשים וקלט שמשהו לא בסדר. הוא קיווה לטוב ובתוך לבו ככר קיננה פניקה קלה. עמדו הוא וזוגתו והמתינו למוצא פי הרופא. ספר תהלים פתוח בידיהם, השפתיים לוחשות והלב מפרפר בין תקווה ליאוש. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

הרופא נכנס לחדר, ארשת פניו רצינית ולא מבשרת טובות. הוא קרא לפנינה ושאל אותה בשקט האם בעלה הוא "אדם חזק". היא לא ירדה לסוף דעתו וענתה "בודאי". הרופא שהתכוון לחוסן נפשי ולא גופני, קיבל אישור על כוונתו הלא ברורה וזימן מיד גם את ר' שלמה יוסף אל שולחנו. "תראו, הממצאים אינם קלים. מדובר בגידול ממאיר ואלים במיוחד, ומה שגרוע יותר, מן המהירים ביותר מסוגו. ישנם כמה סוגי טיפולים אפשריים, אבל אני רוצה שתהיו מוכנים לכל התרחישים ותכינו את בני המשפחה". "להכין את המשפחה, למה?" מלמלה פנינה חצי משותקת. הרופא הביט בהם בעיניו האפורות, עינים שכבר ראו הכל. "אני לא רוצה להשלות אתכם. הבה נקרא לילד בשמו: לשלמה יוסף נותרה תקופת חיים קצרה במקרה הטוב ביותר, שלושה חודשים".

ברגעים הראשונים שניהם היו נסערים ובכו כתינוקות, אבל כבר בדרך הביתה החלו מתאוששים. חדורי אמונה ובטחון בבורא הרחמן היו. לרופאים ניתנה רשות לרפאות, לא לייאש. שבו הביתה ואחרי ששקלו וטרו במצב ובבשורת האיוב שנחתה על ראשם, החליטו לנסוע מיד למירון. להתפלל על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. לקרוע את שבעת הרקיעים ולפעול ישועה גדולה. עוד בדרך למירון הספיקו לסיים את ספר תהילים כולו, וכשהגיעו לאתרא קדישא לציונו של התנא רשב"י, נפרצו כל הסכרים ושניהם געו בבכי מר כל אחד בפינתו שלו. זה עומד במערה הקטנה ושטוח כולו על הציון המשופע כמין גג, ודמעותיו ממיסות את ציפוי האבן, וזו עומדת במערה הגדולה של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ונחלי דמעות ניגרים מעיניה כשני מעיינות. הצד השווה שבשניהם, העתרת תפילות ותחנונים לבורא כל העולמים שישלח להם עזרתו מן השמיים.

לצדו של ר' שלמה יוסף עמד אברך חסידי שהרגיש בלבו כי משהו כאן מאוד אינו כתקנו. אדם שבוכה ככה, כנראה זקוק לרחמי שמים מרובים. למען האמת, כל מי שלא היה חרש יכול היה להבין במה מדובר, כיון שהמילים "רפואה שלמה! רחמים! אבא יקר תרפא אותי!" חזרו על עצמם בתדירות של אחת לכמה דקות, בבכיות איומות. כשנפרד מעם הציון ניגש האברך לר' שלמה יוסף ולחש לו באוזנו. "הבנתי הכל, אבל דע לך כי לפי מה ששמעתי, לא הרחק מכאן נמצא בדיוק בימים אלו צדיק יסוד עולם, הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב, (הסיפור התרחש בחודש תמוז תשמ"ו, בעת שהרבי הברכת משה מלעלוב זיע"א שהה אז בצפת, בהר כנען), ידוע כי הוא משיירי כנסת הגדולה ודעתו נשמעת בשמים. הכל יודעים כי כוחו רב לחולל ישועות. לדעתי עליך לנסוע אליו כעת".

ר' שלמה יוסף ראה בזאת תחילתה של ישועה, רק סיים תפילתו וכבר טורחים ליידע אותו על הצדיק שדבריו נשמעים בשמים. למען האמת, הוא הספיק להתוודע לרבי בעבר ובשנים הקודמות שימש כבעל קורא בבית הכנסת שלו ברח' רבי עקיבא 65 בבני ברק. הוא היה נרגש כל כך עד ששכח לשאול את האברך לכתובתו המדויקת של הרבי והיכן הוא נמצא. המתין לזוגתו שתצא אל החצר וסח לה מה ששמע. מיד שאלה אותו שאלה פרקטית, "והיכן בדיוק הרבי נמצא" ועל כך לא היה לו מענה. "כאן בגליל" ענה תשובה סתמית. עמדו אובדי עצות בחצר המערכה והחלו לשאול, אולם איש לא ידע לומר להם איפה נמצא הרבי מלעלוב. אותו אברך שנידב את המידע כמו התאדה. יצאו אל הכביש היורד מן ההר והנה עוצרת על ידם מונית שירות. הנהג הוריד נוסע שהגיע לתפילה בציון, והתכונן לחזור. בהחלטה של רגע ניגשו אליו. "אתה מהאזור?" "כן". "אולי אתה יודע היכן נמצא האדמו"ר מלעלוב?" "בטח" קרנו פני הנהג בחיוך טוב. "הסעתי כמה פעמים את הגבאים של הרבי. אני מכיר אותם". "אנחנו צריכים להגיע דחוף אל הרבי מלעלוב". "פגשתם את האיש הנכון", אמר להם. "הרבי נמצא כעת בדירה בהר כנען, לא הרחק מכאן. בואו עמי ותוך דקות ספורות תגיעו אליו". "השגחה פרטית," מלמלו כשנכנסו למונית, הם חשו מעודדים ודימו לראות חיוך ראשון משמים. ברם, כשהגיעו לבית הרבי הקדוש, נתקלו בגבאי נמרץ שעמד על משמרתו ולא הרשה לאיש להיכנס. כשראה את הזוג הודיע להם שאין אפשרות להיכנס אל הרבי, כיון שאינו חש היום בטוב ולא מקבל אנשים. (המעשה התרחש כאמור בחודשי חייו האחרונים, ואמנם באותם ימים בצפת החל מצבו מתדרדר).

אבל, לא ידע אותו גבאי מאיזה חומר קורצה מרת פנינה. בשעה שחיים ומוות מונחים על כף המאזניים לא יכניעוה גבאים ומשמשים. היא ניגשה אל הגבאי. מילותיה היו שקטות אך ספוגות עוצמה: "היכנס נא אל הרבי הקדוש ואמור לו שנמצא כאן זוג שמשווע לישועה גדולה. בעלי חולה מאד וכל רגע הוא קריטי עבורו. לא נזוז מכאן עד שנכנס אל הרבי".

הגבאי, אדם חכם ובעל ניסיון רב, הבין שאמנם מדובר במקרה לא פשוט. הוא נכנס אל חדר הרבי, ויצא בסבר פנים חייכניות. "הרבי ניאות לקבלכם". ר' שלמה יוסף וזוגתו נכנסו. החדר היה רווי קדושה. דמות מלאכית זוהרת בהוד קדומים מוטלת הייתה במיטה בתנוחה של חצי ישיבה. ניכר היה שאינה שייכת לעולם. הגוף אכול כולו, אבל הפנים המיוסרות זרחו במתיקות שלא מעלמא הדין, והעיניים היו עזות מבט, מקרינות אור יקרות ועוצמה רוחנית בלתי מוסברת.

התקרב הבעל למיטת הרבי ואילו האשה עמדה מוצנעת בצד. אך היא נטלה את רשות הדיבור, ובדמעות שליש סיפרה על מכאוביו של בעלה, על תוצאות הבדיקות ועל חוות דעתו הקטלנית של הרופא. הרבי שמע את הדברים, פניו התעוותו בכאב מייסר על צערם הגדול שקע דקות ספורות בשרעפים. אחרי כן ענה במילים שקטות אך החלטיות "בעזרת ה' יתברך, שלמה יוסף בן חנה ייצא מהמחלה ויהיה בריא כאחד האדם". הביטו בני הזוג זה על זו, הרבי נשמע יותר כמבטיח ולא רק כמברך. אך פנינה - למרות שמחתה על הברכה החד-משמעית, עדיין לא נחה דעתה. עד עתה זכו להשיא רק שניים מתוך שמונת צאצאיהם, ועדיין יש פעוטות בבית. האם יזכה בעלה להוביל את כולם לחופה? "שהרבי יברך - הפצירה - שבעלי יזכה להוביל את כל ילדיו לחופה". הרבי, כל הטוב שבעולם משתקף מפניו הטהורות. זקן ומלא רחמים. "בעלך יוביל את כל ילדיו לחופה" שוב בירך - הבטיח. ופנינה החליטה שאם מזלה משחק לה, הרי יש לנצל את שעת הכושר עד תום. המחלה עדיין בעיצומה, הטיפולים - הבהיר הרופא - יהיו יקרים מאד ועלות התרופות גדולה. בעלה יזכה להוביל את כל הילדים לחופה, אך החובות, מה יהיה עליהם? האם תוכל להתמודד עם עול החובות לבדה. בשנת תשמ"ו איש לא חלם על ועדות צדקה ממוסדות הנכנסות לעובי הקורה לעזור למשפחות שיקיריהם חלו או שבקו חיים, וגם עול החתונות משתרג על צווארם. כבר עתה הם בעלי חוב גדולים מנישואי שני הגדולים, ועדיין ששה ילדים לא נישאו. עת רצון היא ועליה לנצל זאת.

"רבי קדוש, יסולח נא לי אם אני מרבה בדברים, אבל דומה שעדיין צרתנו צרה היא. כבר עתה אנו בעלי חובות גדולים מהחתונות הקודמות, ומרבית הילדים עודם בבית. איך נתמודד עם כל החובות. ובפרט אם חלילה, מי יודע... "לא רצתה לפתוח פה לשטן חלילה. קולו של הרבי היה חלוש אבל ברור ביותר. "בעזרת ה' יתברך תזכו לחתן את כל הילדים ובעלך לא ישאיר אחריו חובות". פני הזוג אורו. הדברים נכנסו ללבם. חשוב כי משמים נענו.

כשיצאו מחוץ לחדר התלווה אליהם הגבאי ואמר בחיוך. "כל הכבוד, ידעת לעמוד על שלך. ומשמים יסייעו לכם ככל אשר שאלתם". ומספר להם הגבאי כיצד בחוש רואים איך השכינה מדברת מתוך גרונו של הרבי. וסיפר להם כמה סיפורים ועובדות על אותות ומופתים שחולל הרבי.

ר' שלמה יוסף ופנינה חזרו לביתם. מדברי הרבי לא נפל צרור ארצה. המחלה האנושה נרפאה כליל. אלא שלא עובר זמן רב והגידול מתפרץ במקום אחר. המחלה שוב נותנת אותותיה. שלמה יוסף ופנינה ניגשים לרופאים, ושוב "מתבשרים" כי המחלה אנושה וקשה מאד. הפעם כבר ידעו מאליהם את הכתובת. אצו לבית הרבי ושטחו את לבם. נזף בהם הרבי. "לשם מה רצתם לשאול ברופאים? אין הם יודעים כלום! לכו לביתכם לחיים ולשלום ואל תדרשו שוב ברופאים". חדורי אמונה שבו אל ביתם ומאז לא הלכו לרופאים. לא עבר זמן רב והמחלה נעלמה כפי שהופיעה.

אבל... שוב חלה ר' שלמה יוסף, והפעם היכה הגידול הממאיר במקום שלישי. אלא שהפעם כבר לא נסע לבית החולים. דברי הרבי היו לו כאורים ותומים. ובינתיים נסתלק לבית עולמו הרבי הקדוש מלעלוב בכ"ד טבת תשמ"ז אך דבריו עושים פירות, מיודענו הבריא כליל חזר לעצמו ושב לשגרת חייו. במשך השנים השיא את כל ילדיו. אלא שנטל החובות הרובץ על גוו תפח והלך משידוך לשידוך. ככל שניסה להצטמצם, לא היה די בכך. חובותיו עלו למעלה ראש והגיעו לידי סכום בלתי מתקבל על הדעת. מעתה היה סדר היום סובב והולך סביב השאלה, היכן מוצאים גמ"ח חדש כדי לגלגל חובות. לבם של הילדים נצבט למראה אביהם הכורע תחת החובות.

כשהגיעו מים עד נפש - התאספו כל בני המשפחה לדון בפתרונות. הצעות מגוונות עלו על השולחן. הצד השווה שבכולם שלא היה בהן ממש. לבסוף עלתה הצעה קשה לעיכול אבל ברת ביצוע: למכור את הבית הגדול בבני ברק ולקנות דירה צנועה בפריפריה, באחת הערים החרדיות החדשות. "כך תוכל לגור לידינו, אבא", זרחו עיני הצאצאים, " והעיקר, הפער בין דירה בבני ברק לדירה בפרויקטים הוא כה גדול, עד כי בהפרש שבין שתי הדירות תוכל לפרוע את כל חובותיך".

ר' שלמה יוסף וזוגתו התלבטו וחככו בדבר ימים ולילות. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה והדירה נמכרה, ואמנם היה בה די כדי לסלק את החובות שהצטברו, עד לפרוטה האחרונה!

את ההמשך איש לא צפה. ר' שלמה יוסף עבר להתגורר בשכנות לצאצאיו. החל לרוות נחת ולהתהלך ללא גב שחוח מחובות, כאשר לפתע פתאום חזרה וניעורה המחלה הישנה והתפרצה בכל חריפותה הקטלנית. הפעם לא היה מי שיבטיח שהמחלה תיעלם. המחלה נגסה בגופו המיוסר חלקה אחר חלקה. לא יצאו ימים רבים ור' שלמה יוסף השיב את נשמתו לבוראה. ובימי השבעה ישבו בניו ונזכרו בדברי הרבי הברכת משה מלעלוב זיע"א, "לא ישאיר אחריו חובות". לא ידעו אם טוב עשו שנתנו לו את הרעיון למכור את דירתו בבני ברק, אולי אם לא היה מזדרז לפרוע את חובותיו, בעידודם, היה עדיין מאריך ימים. מאידך, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'! כיון שהגיע זמנו ללכת מן העולם, שום דבר לא היה יכול למנוע זאת, והבטחתו הנושנה של הרבי נשכחה מלב. אבל כעת ראו בחוש כיצד נתקיימה. הרבי הבטיח שאביהם לא יעזוב את העולם עם חובות ואכן כך היה. הוא לא השאיר חובות. דברי הרבי התקיימו במלואם.

http://h-y1.coi.co.il/