אחרי התשלום במזומן בעבודה של חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת - אפשר לקחת 'סחורה' בהקפה וללכת ל'הקפות'.(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)
אמר הבעש"ט הק' זי"ע ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). ותמוה לכאורה מרגלית טובה זו, חותמו של הקדוש ברוך הוא מתגוללת בעפר ולמה אין איש מרים אותה מן הארץ - אלא משום שאי אפשר להעלות את המרגלית מן הארץ מבלי שהאדם יכופף את עצמו תחילה. ואין איש מוכן להנמיך את קומתו.
בכל ימי חג הסוכות עושים הקפות סביב ספר התורה. אנו מתפללים לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה. אחרי הושענא רבה, כשאנו בטוחים בגמר החתימה הטובה, התורה מקיפה אותנו ומבקשת מאיתנו שנקיים אותה כהלכתה.(עיטורי תורה)
העולם סובר ששמחים בשמחת תורה כי ביום הזה מסיימים את התורה, ואולם השמחה היא על שביום הזה מתחילים ללמוד את התורה מחדש.(חידושי הרי"ם)
כשעגונה מוחלת על צערה, ראויים ישראל לרחמים ! (חנוך חיים וינשטוק נ"י)
אם היו נותנים לצייר הגדול ביותר, רקעי בד צבעים ומברשות, והיו מבקשים ממנו משימה מאתגרת ביותר, לצייר במכחולו, ציור אבסטרקטי שימחיש לנו איך נראה יום אחד בגיהינום, אין ספק כי הוא היה כושל בתפקידו, אי אפשר להביע במכחול אנושי, דברים שאינם נתפסים אף בדמיון הרחוק ביותר .
אין כוונתנו לגיהינום שבעולם הנצח, את זה לא אמור יצור אנוש להבין, גם אם ישנן תרי"ג פעם את ספר "ראשית חכמה" וידע אותו בעל פה לא יוכל להביע זאת בציור אנושי, כי לא שייך לשרטט בחרט אנוש מושגים שלא שייכים כלל אף בעולם הדמיון . כוונתנו הייתה לצייר לנו במוחש איך נראה סבל של גיהינום בעולם התחתון אותו עוברים בני תמותה בעולם הזה, את זה לכאורה יכול היה לנסות להביע, אך פשוט בתכלית שלא יצליח במשימתו, משום שתפקיד זה אינו תפור לפי מידותיו, הוא לא כשל בתפקידו, כי אין הוא אמור לצייר את ייסורי הגיהינום של אלו החיים עלי אדמות, העוברים ייסורים מעין אלו בעולם הזה, כי תחושות חיות אי אפשר להביע במכחול, ואף לא במילים . העט העשירה ביותר, לא תוכל לתת תיאור כל שהוא חלק מתחושותיו של אדם מתייסר. כדי להעביר תחושות וחוויות קשות, אותן עובר אדם שמתייסר, חייבים לחוש אותם תוך כדי, אך אי אפשר להעבירם לשני שיחוש אותם, כי אין ערוץ מקשר לתחושות קיים במציאות .אך יש יוצא מהכלל, זהו " ולב של אדם גדול" הוא האיש שיכול להרגיש ולצייר לנו זאת, כי הוא בעל רגש עז ביותר. אין הכוונה רק ללב רגיש, אלא לאדם שהוא בעל נפש עדינה מאד, היודע לחוש נימים דקיקים ביותר שמצויים בתככי לב מתייסר . רק "אדם גדול" יודע לחוש ולהבחין איזה משקל יש לאנחה השוברת לב וכמה יכולה היא לבקוע רקיעים, גם כאשר מידת הדין מתוחה. איזה רקיע יפתח כאשר קולות אלו יגיעו לכסא מרומים, בעת שהכלל עומד לדין, המשחית מקטרג על עם ישראל, הכלל משווע לישועה, השמים נעולים, מסך עבה חוצץ ומונע בעד התפילות להתקבל אצל כסא הכבוד, המליצים מתחננים לבקוע את השערים והשטן המקטרג מונע בעדם להתקבל לפני כסא הכבוד . והנה מגיעה לה זעקה אחת ויחידה שממוססת את המחיצה. של מי הזעקה הלזו? רק לבו של האדם הגדול חש ויודע, כשעומדות כל הזעקות והייסורים על המשקל יודע אותו גדול למי מהן יש את כובד המשקל, אלו ייסורים ומחילה הכריעו את הכף כלפי מטה,עד שכל המקטרגים והמסטינים למיניהם נסוגו אחור . כדי להבין את דברינו, נביא סיפור אמיתי שאירע לפני כמה עשרות שנים, ואלמלי שאותו גדול סיפר זאת, לעולם לא היה נודע מי חולל את המופת הגדול שאירע במלחמת ששת הימים .
עת צרה ליעקב, שונאי ישראל הרימו ראש, נתחברו להם שונאי ישראל הישמעאלים ועשו יד אחת, לכבוש את ארץ ישראל ולכלות את היהודים השוכנים בתוכה מעל פני האדמה. בבת אחת לאחר ימי מתח רבים כאשר עם ישראל עומד וחושש לעתיד, ביום אחד נפתחו ארובות השמים ושערי הגיהינום נפתחו לרווחה, ארץ ישראל עומדת חלילה להיכבש . העיר ירושלים באותה שעה מופגזת על ידי אלפי קני ירייה. לא רק השכונות הקרובות החלו לחוש את נחת זרועם של קלגסי הרשע, אף השכונות הרחוקות חשו את נחת זרועם של חיילי הלגיון שהוריקו אש וגפרית עד שנעו אמות הסיפים . שכונת "בית ישראל" ספגה את המטחים שבעתיים, סמיכותה לחומות העיר העתיקה -כדי הושטת יד, הביא אותה לשמש מטרה לחצים . גם בימים כתיקונם חשו את נחת זרועם של הצלפים שהסתתרו במקומם הבטוח וצלפו מידי פעם כדורי מוות על התושבים המבוהלים. לא אחת אירעו אסונות בנפש, עם זאת חשקו שיניהם והמשיכו בשגרת החיים.שונאי ישראל אלו לא הצליחו לקרוע את החוטים העדינים של ה"דו קיום" הכפוי . אך בשבועות האחרונים החלו חששות כבדים לנסר באוויר, הישמעאלים מכינים עצמם למלחמת חרמה, שבעים הזאבים עשו יד אחת כנגד הכבשה המבוהלת,והעולם כולו עומד מנגד כשהוא בוחן את המצב אך לא מתערב .
עשרות אברכים יצאו לבצר את הבתים בשקי חול כקיר קש מגן מול פצצות המרגמה שיומטרו עליהם בנדיבות רבה, הפעם הבינו כולם כי אין המדובר בניסיונות עקרים אלא במערכה חזיתית שאיש לא מנסה אף לתארה. שמועות עקשניות התהלכו כי מכינים בתי קברות ענק לעשרות אלפי הרוגים שיפלו חלילה במלחמה . הלבבות רטטו, השאלה שניסרה באוויר הייתה מה העתיד טומן בחובו, הרבה להכין לא היה, כל אחד עשה את השתדלותו. ויותר משסמכו על "משענת קנה רצוץ" נתנו אל לבם לאביהם שבשמים שלא ייתן את שארית ישראל למשיסה .
כשנשמעה האזעקה הראשונה חשו תושבי הארץ כל אחד למבצרו הדל, לא עוברים רגעים רבים והדי הארטילריה הכבדה נשמעו בכל העיר. בבית ישראל הקרובה לגבול נשמע רעש מחריש אוזניים מאלפי הפגזים שניחתו בעוז, הירי נשמע כל כך קרוב עד שנדמה היה שהם כבר עומדים בתוך השכונה עצמה. פחד איום נפל על יושבי המקלטים איש לא ידע לומר מה יהיה . באותה שעה יושב הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר כשעל פניו ניכר כל סבל העם. מוחו שתפוס ברוב שעות היום בשזירת מערכות ענק שנטוות בגאונות רבה, פה ליישב השגת ראב"ד קשה על הנשר הגדול הרמב''ם. ושם תירוץ להשגת הרמב"ן על מונה המצוות "משנה למלך" במקום פלוני, מאירים זווית חדשה בירושלמי,ועל פיה ניתן לבנות מהלך חדש ליישב דברי רמב"ם שנסתרים מבבלי מפורש.
כל הטרדות הללו הוסרו לצד. רבי חיים קודש קודשים לעמוד על המשמר לעורר רחמי שמים מרובים על כלל ישראל שנראה שסכנה גדולה מרחפת עליו מפני אויב אכזר ביותר . עתה יושב הוא כל העת בתפילה, מגיר דמעות כמים עבור כלל ישראל הנמצא בסכנה חמורה, אך לבו הגדול מרגיש כי היום יש רח"ל מסך מבדיל שמונע בעד התפילות לעלות לאבינו שבשמים . דמעות רבות נגרות עתה מעיניו הטהורות. לבו הרחב חש את גודל הסכנה הנשקפת לכלל ישראל. הוא מחפש כל זכות שניתן להמליץ עבור כלל ישראל להשקיט את המקטרג, שלא יצליח ח"ו לעורר את מידת הדין . אבל שערי ברזל נמסכים עתה מאופק לאופק, סדק קט לא מצא בהם להעביר בהם דמעותיו . אוי....... האם חלילה גזירת הכליה עומדת להיחתם .
והנה נשמעת לה בכייה דקיקה מאחד המקלטים הסמוכים. קולה של אישה בוכייה נשמע מרחוק. תחילה הבכייה היא שקטה, כמעט בלתי נתפסת, אך מרגע לרגע עולה קולה. הבכי גובר ונשמעים עתה מילים. המילים קשות לתפיסה, אין אלו מילים שניתנות להבנה. זו היא נאקת לב מיוסר ביותר, של אישה עגונה שנזנחה זה שנים רבות על ידי בעל נעוריה . הקול הזה מוכר לתושבי השכונה, מי אינו מכיר את פסיה העגונה, למעלה מעשר שנים מתייסרת העלובה בעונייה. בעלה לייבל נעלם ביום בהיר מהאופק, דומה שבלעה אותו האדמה . רגע קודם לבריחה לא היה ניכר על פניו כי הוא זומם משהו. הוא עבר את היום הזה בשקט מופתי, שקט שלעיתים מבשר תחילת סערה. בחכמה יתירה הצליח להוציא מביתו כל מה שהוצרך לו ולהעבירו למקום מבטחים. הוא הצליח ליצור לעצמו מלתחה יפה של בגדים ומעט כסף, איתם יצא כנראה אל העולם הגדול . וכך לאחר 8 שנות מריבה קשות בהם בני הזוג היו מתכתשים ביניהם, עד שכל אבן מבתי הרחוב בו התגוררו, ידעה לספר על המריבות הרבות שפקדו את הבית הזה. והנה נעלם לו לייבל במפתיע בלי להותיר פיסת מידע אחריו.
פסיה התביישה בהתחלה לתור אחריו. כל שכן ידע למנות את מטר הקללות בהם כיבדה את בעלה חדל האישים. אמרו הבריות כי קללות פרשת "כי תבוא" קלות הנה לעומת הברכות שהעניקה לבעלה. מעולם לא חזרה על קללה פעמיים.איך תספר להם עתה שאינה יכולה בלעדיו ? השכנות אמרו לה: פסיה כמה צריכה את לשמוח שלייבלה לא נמצא, מעתה לך ולנו יהיה שקט. אם בהתחלה צחקה יחד איתם, אך לאחר מספר ימים נמחה הצחוק מעל שפתיה. לפתע נגלה לה שהחיים בלעדיו קשים עוד יותר . בימים הראשונים ניסתה לתלות תקוות, כי לייבל יחזור לבית, בלי בית קשה לאדם שבעתיים. גם אם לא ירצה לשוב לביתם, לא יניחנה עגונה. איש לא ייתן לו להינשא בלי שייתן לה גט פיטורין. אבל ככל שנקפו הימים ואין קול ואין עונה, החלה פסיה לקלוט שיתכן והיא תהיה עגונה לעולמים. אם היו לה ילדים יכולה הייתה להתנחם. אבל לצערה הייתה כ"אבן שאין לו הופכין ". וכך הלכה פסיה וצמקה. כל יום שעבר עליה בלי פיסת מידע גרמו לה סבל בל יתואר. היא קללה את חייה המרים. וכמעט השתוקקה להיגאל מייסוריה. עתה כשהפחד אופף את כולם קלטה לה באחת שהפעם היא לא בת יחידה. היא רק אחת מאלפי אנשים שיושבים כעת מפוחדים כשאף אחד מהם לא יודע לומר מה יקרה בעוד רגע . כולם ישבו ואמרו תהילים.
הנשים ישבו והגירו דמעות כנחל, תוך כדי אמירת התהילים. גם הגברים אמרו הפעם את פרקי התהילים עם דמעות. פסיה חשה שגם היא צריכה לקרוע עולמות . לפתע בלי שתבחין יצאו ממנה מילים נרגשות . ריבונו של עולם. יודע אתה היטב את עוניי ומכאובי. למעלה מעשר שנים אני מתייסרת בייסורי שאול. ריבונו של עולם, הרי רק אתה יודע עד כמה גדולים ייסורי אישה עגונה, כשאין לה צל של מושג אם תראה את בעל נעוריה. כל יום נקרעת היא בין יאוש לתקווה. ואם לרגע האיר האור כשנדמה לה כי הוא חוזר. אחרי כן מכסה חושך האכזבה שוב את האופק הדל שנפתח . את כל הכאב הזה אני מוסרת לך. מוכנה אני למחול לו במחילה גמורה על כל הייסורים הללו. למחוק את כל הטינה שהצטברה לה על בעלי. ובזה אני מבקשת שתמחל לכלל ישראל על כל חטאיהם ותשלח לנו פדות מצרה זו .
באותו רגע חש רבי חיים איך מסך הברזל נקרע . דמעותיה של העשוקה הצליחו לקרוע את הגזירה שחלילה הייתה אמורה להיגזר על כלל ישראל. כי אין דמעות טהורות יותר מדמעותיה של עגונה, וכשהיא יכולה להתגבר על כל הכאב, ראוי עם ישראל לכפרה . ***
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/