בזוהר שאומרים לפני סעודת שבת כתוב שבחג יש חיוב גדול יותר משבת להזמין אורחים, ואם לא הזמין עונשו גדול, וזה מרומז בפסוק אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם, שצריך להזמין אורחים.
בניית הסוכה מתחילה עם הקמת המחיצות. ללמדנו כי ראשית העבודה היא שהאדם יקבע לעצמו הגבלות וסייגים - הן באשר למעשה המצוות וקיומן בפועל ממש; הן באשר לקביעת עיתים לתורה; הן בדבר שינוי מידותיו. אלה דופנות הסוכה. (לקוטי דיבורים)
בסוכות וד' מינים כתבה בהם התורה ענין הדר ויופי. הרב יעקבזון זצ"ל היה מסביר: משל לילד שהייתה אמו צריכה להלבישו בגדי הדר כדי להשתתף בשמחה, הילד בא מהרחוב כשגופו ובגדיו מלוכלכים, והלכה אמו להלבישו בגדי החג היפים על גופו המלוכלך, באו ואמרו לה: לא זו הדרך, אלא קודם תרחצי אותו, ועל גופו הנקי ילבש בגדי יופי. כן הוא הדבר אצל ישראל, בחודש אלול מטהרים את עצמנו, וכן בר"ה ויוהכ"פ, ולאחר-מכן באים עניני הדר ויופי, סוכה נאה, וארבעת המינים דכתיב בהם "הדר". קודם ניקיון והאחר כך היופי.
בקהלת כתוב 7 פעמים הבל הבלים. אומר רש"י זה כנגד ימי השבוע, שואלים המפרשים הלא כתוב בפסוק וירא א-לקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ואיך אומר שלמה הבל הבלים, ומתרצים שכשאדם כותב הרבה אפסים 000000 זה כלום אבל כשכתוב מספר אחד בתחילה זה יכול להיות מספר גדול מאד, כמו כן כתוב בסוף קהלת "את הא-לקים ירא ואת מצוותיו שמור" אם יש יראת שמים זה כבר לא הבל הבלים וזה טוב מאוד (הגר"א).
דורשים מהאדם 'תנועה של תשובה'. אין הכוונה שהתנועה מביאה את התשובה, אלא שהתשובה מנענעת את האדם ומזעזעת אותו. אחרי התשובה של יום הכיפורים בא בסוכות הנענוע והזעזוע.(הרבי הרש״ב מליובאוויטש)
"הפירוש של 'מצטער פטור מן הסוכה' הוא שעל-ידי הסוכה נפטרים מכל עניין של צער, כי מצוות הסוכה היא לנו מחסה ומגן" (ה'תפארת שלמה' מרדומסק)
״ולקחתם לכם ביום הראשון״ (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך, כפי שנאמר במדרשים שאתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעיניים, ערבה לשפתיים. אדם צריך לכוון את כל איבריו לה׳ יתברך.(חידושי הרי״ם)
זמן שמחתנו״ (מן התפילה). 'זמן' הוא גם מלשון זימון והזמנה. בחג הזה מזמינים שמחה בעבור כל ימות השנה.(עיטורי תורה)
"וביערת הרע מקרבך". תתחיל בעצמך. (אפריון שלמה, גליון 194)
פעם בא בן לאביו שהיה טבח, והתלונן בפניו שיש לו אינסוף בעיות ... אמר לו האבא: "בוא איתי". הוא הוציא שלושה סירים, מילא אותם במים, ושם אותם על הגז באש גבוהה. בסיר הראשון הוא שם תפוח אדמה, בסיר השני הוא שם ביצה, ובסיר השלישי הוא שם כפית קפה. כשהסירים התחילו לרתוח, הוא השאיר אותם חצי שעה על אש גבוהה, ולאחר מכן העביר אותם לאש נמוכה למשך חצי שעה נוספת. לאחר שעה הוא כיבה את האש, לקח את התפוח אדמה ושם לפניו בצלחת. לקח את הביצה ושם לפניו בצלחת, לקח כוס, מילא אותה בקפה והניח לפניו. "
מה אתה רואה כאן?", שאל האב. " לא יודע אבא, תגיד לי אתה...", השיב הבן. " בוא ואסביר לך מה אתה רואה... נתתי לשלושה להתמודד עם אותם קשיים. מים רותחים במשך שעה, חצי שעה על אש גבוהה וחצי שעה על אש נמוכה . כולם התמודדו ועברו את אותן החוויות. התפוח אדמה היה קשה לפני שהוא נכנס להתמודדות, אבל הניסיונות הרגו אותו, הם עשו ממנו כזה כווייץ', עד שעכשיו הוא רך כמו חמאה. הביצה הייתה רכה בהתחלה, אבל הניסיונות חישלו אותה, ועכשיו היא הפכה להיות קשה וחזקה . אבל הטוב מכולם היה הקפה... הוא הפך את המים לקפה בעצמו, הוא לקח את הניסיונות והפך אותם לחלק ממנו, אותם המים שהיו רותחים וקשים, עכשיו הם טעימים ומריחים נפלא ! עכשיו תחליט מי מהם אתה רוצה להיות...".
ה"גולם'' (סיפורי צדיקים, גיליון 221)
מסופר: פעם או פעמיים בשנה, היה ר' חיים השמש הזקן של בית הכנסת אלט נוי שול בפראג, נוהג לקחת בידו סל מלא שמות ולהעלותם לעליית הגג של בית הכנסת העתיק, הוא היה פותח דלת צדדית בפרוזדור של בית הכנסת, ומטפס בזהירות במדרגות העתיקות, עד שהיה מגיע לדלת ברזל, אותה הוא פתח בדחילו ורחימו במפתח ברזל גדול, כשהוא אחוז חיל ורעדה היה ר' חיים נכנס בצעדים מדודים לעליה האפלולית שהיתה מוארת רק על ידי שני חלונות קטנים משני צדיה קרוב לגג, הוא היה ניגש לאיטו למקום מנוחתו של הגולם, שערימת החימר שנשאר ממנו היתה קבורה תחת ערימת "שמות" שהצטברה שם במשך דורות, "שמות" אלה כללו ספרי קודש שנתבלו, טליתות קרועות, רצועות של תפילין וכו', כל הדברים הללו היו מוטלים מאחורי שרשרת של ברזל שהיתה מתוחה, מסביב ויצרה צורת מצבה על קברו של הגולם. ר' חיים היה ניגש למקום מריק את הסל שבידו חוזר על עקבותיו ועוזב את העליה. היה זה מינהג מקודש שהנהיג הרה"ק רבי יהודה ליוואי זיע"א המהר"ל המפורסם מפראג, שיצר את הגולם ולאחר מכן נטל את חייו וקבר אותו בעליית הגג של בית הכנסת אלט נוי שול. לפני קרוב לארבע מאות שנה. וראה זה פלא, למרות שבמרוצת השנים הרבות הורקו במקום סלים אין ספור של שמות בכמויות שהיו צריכות למלא את המקום עד גג הרעפים, נראה היה כי הערימה לא גבהה כלל מעל לגובהה המקובל, דבר זה הפליא את ר' חיים כל אימת שהוא מילא את תפקידו בהתאם להוראות המהר"ל.
הפעם האחרונה שר' חיים העלה לעליית הגג סל מלא שמות, היתה זמן קצר לפני שהנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה. במשך השנים האיומות של מלחמת העולם השניה, התגלגל ר' חיים בכמה וכמה מחנות ריכוז נאציים, והיה מן היהודים המעטים ששרדו בחיים אחרי תקופת השואה. ברגע ששוחרר ממחנה הריכוז על ידי כוחות המנצחים, מיהר ר' חיים לחזור לפראג, את פעמיו לאלט נוי שול שבעיר העתיקה שבה היה ממוקם הגיטו היהודי, ושבה נבנה בית הכנסת העתיק לפני למעלה משבע מאות שנים. הוא נעצר לפני בנין בית הכנסת והביט בו ארוכות, מבחינה חיצונית אך מעט מאד נשתנה ברוך השם, לא העזו הנאצים לשלוח את ידם בבית הכנסת העתיק ביותר באירופה, הוא קיווה והתפלל שחיות הטרף לא שינו את בית הכנסת. לאחר מכן הוא ניגש אל דלתו של הזקן ונקש בדלת, הצ'כי הזקן עדיין חי ומילא את תפקידו באמונה, הוא הכיר בקושי את השמש שהזדקן עד לבלי הכר, אולם למראה גובהו לא היה מקום לטעות בו, ר' חיים היה משכמו גבוה מכל המתפללים ועתה כאשר קומתו שחה וכתפיו נידלדלו, נראה ר' חיים כמו צל של עצמו משכבר הימים, השומר הזקן הכירו ושמח לקראתו כמי שרואה אדם שחזר פתאום מבין המתים אל בין החיים. בלי אומר ודברים פתח השומר בפני ר' חיים את דלת בית הכנסת והוא עצמו נשאר בפרוזדור, ר' חיים נכנס לבית הכנסת שהיה כה מוכר לו הביט מסביב, אך לא ראה דבר כי עיניו נתמלאו דמעות, שפתיו מלמלו והוא הודה לה ' שהחיה אותו וקיימו מחדש לראות מקום מקודש זה, לאחר מכן הוא הרים את עיניו ומיד הבחין בשינויים שנעשו במקום, הוא ראה כי במקום הנרות, דולקים נורות חשמליות והרצפה מכוסה בטון, מלבד זאת הכל נשאר כפי שהיה מקדמת דנא.
ר' חיים חזר אל השומר הזקן ושאלו לפשר השינויים, הלה הסביר לו כי זה היה חלק מהתעמולה הנאצית שהתאמצה להוכיח בימיו הראשונים של הכיבוש, כי הגרמנים אינם ברברים כפי שכולם חשבו שהנם, משום כך הם עשו כאן את השיפורים הללו , ולאחר מכן מילאו את בית הכנסת ביהודים אותם הביאו ממחנות ריכוז שונים, ציוו עליהם להתעטף בטליתות ולהתפלל, והם צילמו את המחזה כדי להראות שהגרמנים הם עם תרבותי השומר על בתי כנסת עתיקים, ומבטיח ליהודים חופש דת מלא. ר' חיים היה מאושר שהגרמנים לא ניסו להכניס שיפורים נוספים, היתה לו הרגשה שכל הבניין העתיק שראה עתה לפניו שפוף קמעה כאילו שקע כולו קצת באדמה. ומה נעשה שם למעלה? הוא שאל את השומר הזקן כשמבטו נע אל העליה של בית הכנסת. בוא אראה לך השיב, הוא פתח את הדלת המובילה למדרגות והם עלו בהן לעליה, שם פתח השומר את דלת הברזל הכבדה, ר' חיים עמד שם כשלבו מלא חרדה, והוא שותק שתיקה כבדה. לאחר מכן צעד כמה צעדים קדימה ולפתע כאילו חדל לבו מפעום, הוא עצר מוכה הלם ומבטו התמקד במשהו זר ומוזר שבלט מערימת השמות שכיסתה את מקום מנוחתו של הגולם, הייתה זו ידית של כידון שלהבו היה נעוץ בתוך השמות, מה זה? הוא שאל את השומר כשהמלים מתפרצות מפיו. אה, זהו סיפור שלם אמר השומר, שלא הופתע מעצם השאלה. לאחר מכן הוא סיפר את סיפורו:
למחרת כיבוש פראג בידי הנאצים, באו לכאן שני גנרלים שלהם מלווים ביחידה קטנה של חיילים מזוינים, אחד הגנרלים הקשיש שלהם אמר לי שמענו על אגדת "הגולם'' האם זה נכון שהגולם קבור למעלה בעליית הגג של בית הכנסת? הישבתי לו כי סיפורו של הגולם אינו אגדה, וכי הוא אכן קבור בעליית הגג של בית הכנסת. קח אותנו לשם למעלה, פקד עלי הגנרל. ניסיתי להניע אותם מלבצע את זממם, אמרתי מה שאמרתי, אך הגנרל קטע את דברי בחוסר סבלנות. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה אלא להעלות אותם לעלייה, כאשר עלינו שאל אותי הגנרל בחוסר סבלנות, היכן הגולם? הראיתי להם על ערימת השמות ואמרתי להם הנה שם, הגנרלים ניגשו אל המעקה הביטו פנימה ואחד מהם קרא מאוכזב: הרי זה ערימה של אשפה ותו לא, חס ושלום אין זה אשפה אמרתי להם, אלה הם רבותי תשמישי קדושה שנתבלו מרוב שימוש ושרידיו של הגולם קבורים תחתיהם. נקה את האשפה פקד עלי הגנרל בטון מאיים, אני התחננתי על נפשי ואמרתי להם אדונים רבי חסד, אסור בתכלית האיסור לנגוע בזה, כך פקד הרב הקדוש שיצר את הגולם, ומאוחר יותר הניח אותו כאן למנוחת עולמים, יורשה לי להעיר בכל הכבוד כי יהיה זה מסוכן ומביא מזל רע לחלל מקום קדוש זה. שטויות, הרעים עלי הגנרל הצעיר בקול נביחה, תנקה תכף ומיד או שכאן... הוא שלף אקדח כיוון אותו עלי וחזר וציווה לנקות את המקום, אינני יכול, אסור, אמרתי ולא זזתי ממקומי למרות שאקדח טעון היה מכוון עלי. עזוב אותו, אמר הגנרל הקשיש לעמיתו הצעיר, הוא קרא לאחד החיילים ופקד עליו לנקות את הערימה, הלה ניגש, שלף את הכידון שלו ונעץ אותו לתוך ערימת השמות, אולם לא חלפה שנייה והחייל השמיע קול זעקה מרה, הוא שמט את ידית הכידון ונפל לאחוריו כשהוא מזדעזע בכל גופו, לאחר מכן הוא נשאר שוכב חסר חיים. שני הגנרלים נראו מזועזעים ומפוחדים ממראה עיניהם, הם עזבו את המקום בבהלה ובמהירות, שני חיילים נשאו את גופת חבריהם ואף הם הסתלקו במהירות כלעומת שבאו, לאחר מקרה זה שוב לא העזו הגרמנים להציג את רגלם בעליה של בית הכנסת . סיים השומר הזקן את סיפורו.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/