אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ו

בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מפרש בדרך הלצה "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" הייתכן דבר כזה? אלא שהסיבה היא כי האיש הזה, שיש לו בן סורר ומורה הוא עצמו "איננו שומע בקול אביו" איננו שומע בקול אביו שבשמים, ועל כן יש לו בן כזה.

בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

״והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו״ (דברים כא,טז). איזהו רכוש בר-קיימא שאדם מנחיל לבניו? - ״את אשר יהיה לו״, הרכוש שעמל עליו בעצמו, ובא לו מיגיע כפיו. לעומת זה, רכוש שנצבר בדרכים לא כשרות, עליו נאמר (ירמיה ז,יא) ״עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו״.(כלי חמדה)

התפילה של הדוב (מעיין השבוע).

באחד הכפרים התגורר יהודי, שחכר מהפריץ את הפונדק. פעם, בבוקר השכם, הלך הפריץ לשוח בכפרו וראה את היהודי מבעד לחלון, עטוף בטליתו ועומד בתפילה. מצא המחזה חן בעיניו. המתין לו עד שסיים תפילתו, ואמר לו : "שמע נא, מושקה. הנה רכשתי מהצוענים דוב מלומד. הוא יודע לפזז ולכרכר ולרקוד, אך כל זה אינו משביע את רצוני. אין בכך כל חידוש. בחודש הבא עורך אני מסיבה לחבריי הפריצים, ולכל אחד מהם יש בחצרו דוב היודע לרקוד ולמחוא כף. חפץ אני להתפאר בפניהם שהדוב שלי הוא מיוחד ומלומד, רצוני שהדוב יידע להתפלל כמותך!"  חשכו עיניו של היהודי: "ריבונו של עולם, מי שמע כזאת? דוב, מתפלל?!"  והפריץ באחת: "אם תוך שבועיים ימים לא ילמד ממך להתפלל כהלכה, תגורשו אתה וכל בני ביתך ממעונכם בחוסר כל, לאחר שתספגו מכות נאמנות!"  לא הייתה ליהודי ברירה. הלך עם הפריץ לאחוזתו וחזר עם דוב קשור בשלשלת...  חשב וחשב, ומצא עצה.

נטל ספר ענק שדפיו עבים, ומשח את הדפים בדבש. הדוב, לקקן מטבעו. ליקק את הדבש עד תום, והפך בכפו את הדף. ליקק שוב, והפך עוד דף. כך דפדף בכל הספר, מכריכה לכריכה . חזר על כך היהודי גם ביום השני והשלישי, והדוב שש ועלז. בכל יום חיכה למנת הדבש, והיה מלקק ומלחך דפי "הסידור" ברעבתנות.  כך עברו שבועיים ימים, והיהודי הוזמן לטירת הפריץ. אחז בשרשרת הדוב בידו האחת, ובאמתחתו ביד השנייה.  התייצב בטרקלין הפריץ, והוציא מהאמתחת סדין במקום טלית. עטה בה את הדוב, והפריץ מתמוגג. הוציא את הספר הענק במקום סידור, אבל הפעם לא היה בו דבש.  מיהר הדוב ופתח את ה"סידור" בלהיטות, קרב אליו ראשו, ונהם באכזבה. דפדף לדף הבא, אבל גם הוא יבש היה כעץ. נהם בשנית, מאוכזב, ודיפדפף לדף השלישי. כך היה מדפדף ונוהם, מדפדף ונוהם, ובתוך רגע קט הגיע לכריכה השנייה. נהם נהימה גדולה וסגר את הספר בטפיחה. הפנה גבו באכזבה גלויה. זרחו פניו של היהודי: "ובכן, מה תאמר לדוב המתפלל, אדוני?"  קדרו פני הפריץ, ואמר: "אבל הוא רק נהם, ודפדף בכזו מהירות, אין זו תפילה!" " מה תאמר, אדוני!" מחה היהודי, "יכול אני להעיד שפעם הזדמנתי לבית הכנסת בעיר הגדולה, וראיתי שהכול באים בשעריו, נוהמים קצרות ומסיימים תפילתם כהרף עין"... ואם כך נראית התפילה, אפשר לשער מה מידת יראת השמים... הבה נתעלה, הן ביראת השמים - והן בתפילה!...

http://h-y1.coi.co.il/

ביעור הרע,הטפת מוסר,הלצה,בן סורר ומורה,שומע,אביו שבשמים,הרהורי עבירה,רכוש בר קיימא,