"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"..., (הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד)
בני האדם מתפללים "והערב נא ה' א-לוקינו את דברי תורתך בפינו... והאר עינינו בתורתך" ומיד הם פונים לעסקיהם ... ונשאלת השאלה: ואיך יעריב ה' לך את תורתו אם אתה בכלל אינך לומד? ויאיר את עיניך?
העיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון.
חז"ל אומרים: "טוב אחת בצער - ממאה שלא בצער". כלומר טובה מצווה אחת, לימוד תורה אחד, שאדם מצטער בו - יותר ממאה אחרים קלים יותר. מי שטרח והתייגע בעמל המצוות בוודאי יהיה שכרו רב עצום לפי הצער שחווה בקיומן...
יום צום באמצע השנה (הרב יחזקאל שובקס)
ראשון הוא התעורר, לאחריו התעוררה רעייתו. הם התבוננו בבהלה מסביבם. הכל היה מוצף באור חזק. מבחוץ נשמעה המולת ילדים. האם השמש זרחה היום מוקדם מאשר בכל יום? קשה לחשוב כך. האפשרות השנייה מפחידה הרבה יותר. האם ייתכן שהתעוררו היום מאוחר? אוי ואבוי, עשרים שנה לא קרה להם דבר כזה. מלבד ביום השבת, שישה ימים בשבוע הם מתעוררים מוקדם בבוקר עוד לפני עליית כוכב השחר. לאחר ההלם התיישבו שניהם ליד השולחן לדיון רציני בעל משקל.
ילד בן אחד עשר היה אליאב כאשר ביקש מאביו שיקנה לו בגד דומה לשמלתו של הילד השכן המצרי. אביו נבהל לשמע הבקשה. " הלא תדע - הגיב האב בחרדה - אנו היהודים איננו מתלבשים כמו הגויים. זה דבר חמור מאוד!" אבל אליאב היה עקשן, הוא המשיך להפציר באביו בכל עת מצוא. אביו שהיה חלש אופי יותר ממנו, נעתר לו בסוף, אבל בתנאי קודם למעשה, לאמר: "מותר לך ללבוש את הבגד בבית, גם בחצר האחורית, אבל בתנאי שאף אחד מבין אחינו היהודים לא יראה אותך הולך עם הבגד הגויי הזה" . באחד הימים שמע אביו כיצד אליאב מדבר עם שכנו בשפה המקומית. הוא נחרד. "מה קורה איתך, אליאב? זו שפת הגויים! אנו שומרים על טוהר הלשון". אליאב פחות נבהל מאשר אביו. " אבא! אף אחד לא שומע אותנו מדברים". האב לא היה שבע רצון, אבל בסוף פלט משפט בסגנון: "היזהר היטב שאף אחד מבין אחינו היהודים לא ישמע אותך משוחח בידידות עם חברך המצרי" . כאשר גדל והיה לבן עשרים נשא אישה צעירה וכשרה. בחודשיים הראשונים לא הכירה אותו כלל. כלפי חוץ נראה ירא וחרד על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה במעמד הר סיני, אבל באחד הימים ראתה אותו אוכל חתיכת בשר שלא הופרש ממנה גיד הנשה. היא נחרדה מן המראה. אבל הוא הרגיעה מיד: "אלו דברים שלעולם לא אעשה אותם בחוץ". היא לא הבינה את הדבר. אין 'בחוץ' ואין 'בפנים', הרי מלוא כל הארץ כבודו. היא לא הבינה, אבל השנים עשו את שלהן.
באחד הימים יצא קול במחנה: מחפשים דיינים אשר ישבו על מדין לימינו של משה וישפטו את העם. אליאב הציע את עצמו. לפי דעתו ולפי דעת שכניו וחבריו הוא בהחלט עונה על כל הקריטריונים הנדרשים: "אנשי חיל, יראי א-לוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". בדינים ובמשפטים שלט היטב, וגם יראתו קודמת לחוכמתו. במהרה נבחר לשמש כאחד מ 'שרי המאות' - תפקיד מכובד למדי. רק שני אנשים בעולם, הוא ורעייתו, הכירו את הסוד.
מה שהעיב עליהן כל השנים הייתה פרשת המן. לא הפרשה בתורה אלא הפרשה הקשה התלויה במן. אותו לחם מן השמים הרי נשלח לכל אחד מעם ישראל לפי דרגתו הרוחנית. יראי הא-לוקים והצדיקים הנשגבים זכו שהמן נפל קרוב לפתח אוהלם מבלי שיצטרכו לטרוח כלל. האנשים הפשוטים בעם, אשר הקפידו ודקדקו על כל תג ותג בתורה, זכו שהמן נפל מן השמים במרחק כמה אמות, בטרחה קלה יצאו ולקטו את המן. אבל הרשעים ופושעי ישראל לא זכו, ואצלם היה המן נופל במרחק רב מאוד, כדי שיצטרכו לשרך רגליהם מדי בוקר בבוקרו ללקט את המן ולהביאו הביתה. אליאב היה שייך לקבוצה האחרונה. זה יכול לכאורה להיות תחילת הסוף שלו, אבל הוא התחכם על כך. מדי בוקר היה מתעורר מוקדם בטרם עלות השחר, מתלבש ומתארגן ויוצא לדרך. מסביב שררה דממה, המחנה כולו שקוע היה בתרדמה עמוקה. שום זיז לא נשמע. בצעדים שקטים היה צועד צעד אחר צעד עד למרחק רב מביתו. שם היה יושב וממתין לנפילת המן. לאחר מכן היה מלקט הכל לתוך תרמיל גדול של עור. וכך נשרך בדרכו חזרה לביתו עם התרמיל על שכמו. במרחק קצר ממש מן הבית היה שופך את תכולת התרמיל כולו. בבוקר כאשר השכנים קמו ללקט את המן הבחינו כיצד המן מונח קרוב מאוד לפתח ביתו של אליאב, והיו מרכינים ראשם ביראת הכבוד. הם חשו זכות גדולה שזכו להתגורר סמוך ונראה לביתו של צדיק נשגב כל כך. באמצע היום אף היו מגיעים ליטול עצתו ולקבל ברכתו, והיו בטוחים שכל מילה ומילה אשר יוצאת מפיו, הרי הוא בבחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו '. במהלך עשרים השנה שחלפו היו כמה תקריות קשות. כמו, למשל, כאשר תוך כדי צעידת במחנה ותרמיל המן על שכמו, הבחין לפתע כיצד עמוד הענן מתרומם כלפי מעלה. היה ברור שתוך שעה קלה יישמעו החצוצרות במחנה ואלו יעירו את כל תושביו. במהרה פתח במרוצה מהירה כאשר תרמילו מוסתר מתחת לשמלתו. כמה משכניו ראוהו רץ במהירות במחנה, ואלו נטו לחשוב שהוא חוזר כעת מלימוד לילי עם משה רבנו בעצמו. אבל מה שקרה היום, עוד לא קרה להם מעולם. הם התעוררו מאוחר. כל השכנים כבר מסתובבים בחוץ, והמן שלו עדיין מחכה במקום נפילתו מן השמים . מה עושים כעת? הרי ברגע שייצא ללקט את המן יראוהו כולם בבושתו. אוי לאותה חרפה ואוי לאותה כלימה. בסופו של דבר נפלה ההחלטה המשותפת: היום לא מלקטים את המן! המשמעות של ההחלטה, כמוה כהכרזה על צום. אם אין מן אין אוכל, כי הרי לעולם אי אפשר היה לשמר את המן של יום האתמול. היה שווה להם לצום, אבל העיקר לשמור על הכבוד המדומה.
נאמר בפרשתנו: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" . שואלים המפרשים, אם האכילך את המן אם כך לא הרעיבך? הכיצד מסתדר המשך הפסוק עם תחילתו? מליצי המליצות היו מפרשים אותו כך: כן, כן, גם אוכלי המן נאלצו לפעמים לצום, בעיקר אלו מן הסוג של אליאב.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/