אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ו

וכתוב מפורש הוא, בפרשתנו (דברים ט"ו, י): "נתון תיתן לו [לעני] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". קודם כל, "נתון תיתן לו", ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון. ואם עשית כן, אזי "כי בגלל הדבר הזה", "דבר" לשון דיבור, אם בנוסף גם חיזקת אותו בדברים, "אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה" (רש"י) ובנוסף: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך", ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים. אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בביטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!

טעם שקוראים בשם "לוח" לחשבון השנים וראש חודש ומולדות וקביעות,  לפי שבימים הראשונים טרם שנתפשט הדפוס בעולם היו קובעים חשבון הקביעות והמולדות וכו׳ על לוח גדול של קלף , והיה תלוי על כותל בית הכנסת ולכן ידעו רבים מתי חל ראש חודש ויום טוב ותקופות והשאלה , ומאז ועד עתה נשאר השם הזה : (ספר מטעמים החדש(

יד בגימטריה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד זה יוצא 28 , ובגימטריה 28 זה כוח.

המתנות (דברים טובים - פרשת דברים)

אלה הדברים אשר דבר משה. אל"ה ראשי תיבות ה'ודאה ל'ד' א'לוקיך, זהו היו הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל והסביר להם במדבר בערבה וכל המקומות שהיה שם אך ורק השגחה פרטית וניסית מעבר לטבע, וצריכים להודות לד' אלוקיך. ונסביר זאת במשל:

לדוד שהחיים לא האירו פנים. בגיל 8 כבר היה יתום מאב ומאם,  לאחר ששניהם נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לו אחים ולא כל קרובי משפחה ידועים, שלחו אותו למוסד פנימייתי שהיה מיועד ליתומים אמיתיים וגם ליתומים שהוריהם עדיין בחיים, אך העדיפו שהילד ישהה כמה שיותר מחוץ לבית... דוד שהיה עד אז בן יחיד ומפונק להורים אוהבים,  נקלע לחברה שלילית של ילדי מצוקה, ועד מהרה למד מהם כמה וכמה תעלולים מרושעים.  הוא היה כפי הנראה ממשיך להידרדר אילולא נודע ביום בהיר אחד להנהלת המוסד שיש לו דוד רחוק, שהוא גם אדם אמיד ובעל אמצעים.  מנהל המוסד הזמין את הדוד לפגישה. 'הילד פשוט לא מתאים לסוג מוסד כזה', אמר המנהל שהיה אדם בעל לב חם. 'אני מבין שאתה רק קרוב משפחה רחוק, אבל חבל עליו, אם הילד יישאר עם בני הנוער החוסים כאן הוא ייצא מפה פושע לבסוף. אם יש לך אפשרויות, אני מפציר בך להוציא אותו מפה ולהכניס אותו למוסד פרטי שבו יוכל להתחנך כיאות'.

הדוד קיבל את העצה. הוא העביר את דוד למוסד אחר ואכן שם הוא החל לפרוח ולהיטיב את דרכיו. הדוד המבוגר החל להיקשר אל הילד שהגיע לביתו לחופשות ולחגים, והתייחס אליו כמו לשאר בניו.  הוא ערך לו חגיגת בר מצווה מפוארת, ולאחר מכן המשיך לממן את לימודיו. הוא תמך בו כספית כדי שיוכל לצאת עם חברים ולחיות זה היה כבר ממש טבעי שהדוד מממן לו קצבת קיום, כשם שנהג עם ילדיו האחרים. דוד אכן עשה חיל בלימודיו, וסיים בהצלחה. הוא התכונן להירשם ללימודים הלאה, וגם כאן פתח הדוד הנדיב והאמיד את ארנקו ושילם את עלות הלימודים כדי שדוד יוכל להגיע להישגים בחיים,  ולרכוש מקצוע שיעזור לו לבסס את עתידו. ביום בו החל דוד את התואר השני שלו, הודיע לו הדוד כי ממתינה לו מתנה צנועה בכתובת מסוימת. ' מה המתנה?' הסתקרן דוד, אבל הדוד לא הסכים לתת יותר פרטים ואמר שעליו לגשת לאותה כתובת כדי לקבל את המתנה. דוד לא היה מסוגל לכבוש את סקרנותו. הוא לקח אוטובוס לכתובת שהייתה, אך כשהגיע למקום הוא התבלבל. את כל הבניין תפסה סוכנות מכוניות ולא היו בו שום חנויות נוספות שבהן תוכל להמתין לו מתנתו של הדוד. במשך דקות ארוכות הסתובב דוד מכל צדי הבניין, מחפש בית עסק נוסף, ולבסוף החליט להיכנס לסוכנות המכוניות ולשאול. אחד מאנשי המכירות נגש אליו ושאל: 'אתה דוד?' 'כן', השיב דוד, מופתע מכך שמישהו זיהה אותו. 'מחכה לך פה מכונית ', בישר לו איש המכירות, ורק אז התברר לדוד הנדהם כי המתנה של הדוד היא לא פחות ולא יותר מאשר מכונית חדשה ישר מהניילונים! דוד היה נרגש וליבו הוצף רגשי תודה. הוא החליט ששום דבר לא יוכל להביע את רגשותיו כמו מכתב תודה שהוא ישלח לדוד בצירוף זר פרחים גדול. 'אין לי מילים להביע את תודתי על המתנה הנפלאה שנתת לי. המכונית היא פשוט דבר שלא חשבתי שאי פעם יהיה לי, ואני פשוט  מאושר ומלא שמחה. תודה רבה על המתנה הגדולה, ואני מקווה שאוכל אי פעם להשיב לך כגמולך על נדיבות הלב שלך'.

דוד לא קיבל תשובה על מכתבו, אך לא ייחס לכך משמעות רבה וממילא היה עסוק כל כך בהכנות לתחילת הלימודים עד שלא חשב על שום דבר אחר. את ההפתעה הבלתי נעימה הוא קיבל בראשית החודש הבא. פקיד הבנק התקשר אליו והודיע לו שעליו לכסות את החריגה בחשבונו, משום שכמה צ'קים נפדו ואילו הקצבה החודשית שלו לא נכנסה. 'איך זה יכול להיות?' תמה דוד.  ההקצבה של הדוד הייתה נכנסת לחשבון הבנק כמו שעון, ומעולם לא איחרה. לא היה לו נעים להתקשר ולשאול, אך הוא אמר לפקיד שללא ספק הכסף ייכנס מחר והחריגה תכוסה. גם למחרת הכסף לא נכנס, וכך גם ביום השלישי.  לדוד כבר לא נותרה ברירה, והוא החליט להתקשר לדודו כדי לברר את העניין. 'אתה כפוי טובה', אמר לו דודו בנוקשות, 'וזה לא נותן לי חשק להמשיך לממן אותך'. 'אני כפוי טובה?' נדהם דוד. 'האם קיבלת את זר הפרחים ואת מכתב התודה שלי על המכונית?' 'קיבלתי גם קיבלתי', השיב הדוד, 'ודווקא משום כך אני חושב שאתה כפוי טובה'. 'למה?' 'תשמע, דוד. אני נותן ומעניק לך כבר שנים רבות. כל חודש נכנסת לחשבונך ההקצבה הקבועה שמאפשרת לך לחיות, ללמוד ולהתפתח בלי דאגות. לזה כבר התרגלת. אתה מרגיש שאני חייב לך את זה. כבר אינך רואה צורך להודות על כך. רק כאשר יצאתי מגדרי ונתתי לך מכונית, חשת צורך לשלוח לי זר פרחים ומכתב תודה. אני אכניס לך את הכסף לחשבון הבנק כבר היום, אבל רציתי רק להזכיר לך שצריך להיות אסיר תודה לא רק על הדברים יוצאי הדופן, אלא גם על הדברים שאתה מקבל יום יום....'

בפרשת דברים משה רבנו נושא דברים בפני עם ישראל ומזכיר להם את כל הטובות והניסים שהקב"ה עשה עמם מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. כי ברגע שאדם אינו זוכר להכיר טובה, זה מראה שחסר לו את היסוד והבסיס בהנהגתו של יהודי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב ביותר לזכור להודות ולחוש את רגשי התודה על כל מה שאנו מקבלים, גם מהורים ומהמורים, וכמובן מהקב"ה שידו פתוחה ורחבה ואנו נהנים ממתנות החינם שלו בכל יום ויום.