אדם צריך לדעת שכל פעולה שהוא עושה לא משנה גדלה משפיע על כל העולם. (שמואל אייזיקוביץ)
אל תיתן לאתמול לנדוף ברוח מבלי משים. הצלחת העתיד תלויה בלמידת העבר.
אמר האדמו"ר רבי שלמה מזויעהל זצ"ל: המקפיד לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב - גורם שיזכה שבניו יהיו יראי ה'.
''האדם מתכנן וא-לוקים צוחק"
ההבדל בין עשיר לעני: העני רואה את השגחת הקב"ה עליו בכל יום ויום ואילו העשיר הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל החייל אשר לו רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים... (רבי חיים מוואלוז'ין)
" המברך ברכת המזון מתוך שמחה יזכה לעשירות, שנאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", וזאת כתנאי שיברך: "ולא יוסיף עצב עמה". (ה'חת"ם סופר')
הרוצה להציל את בניו שלא ימותו בקטנותם, יקפיד לברך ברכת המזון במתינות ובכוונה ומתוך הכתב, ואז 'ונס יגון ואנחה'. (המהרי"ל דיסקין זצ"ל)
התקשרה אישה לאחד מבתי הדין בבני ברק. נוסעת היא עתה והתעוררה לה "הארה" - שאלה בהלכות צניעות. בדרך כלל, כשהיא נוסעת באוטובוס, כדי לא לבטל את זמנה, היא סורגת. אולם עתה חוששת שהדבר אינו כה צנוע, זה בולט. מסתכלים עליה... שואלת היא - האם אכן יש בזה חוסר צניעות? השיבה אחד מהדיינים החשובים בב"ב: "יש בזה משהו, אולם לדבר באוטובוס בסלולרי זה יותר גרוע..." ("נר לשולחן שבת")
זהירות, כלי נשק בידיך! ) סיון רהב מאיר)
כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם - היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. א-לוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור - ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו - יַעֲשֶׂה".
רבי נחמן מברסלב כותב על תחילת הפרשה כי ממנה "רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור". הרי כשאומרים "הרי את מקודשת לי" - יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" - יוצרים מציאות חדשה, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שאם אתה רוצה לדעת מיהו האדם, בדוק איך הוא מדבר. האדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף את אישיותו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".
בפרשה גם רואים שאלעזר נאלץ ללמד את העם פרט כלשהו בהלכה, במקום משה: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". רגע, משה עדיין כאן. מדוע אלעזר הוא שמזכיר לעם כיצד לנהוג? מה קרה למשה? הוא הרי יודע את ההלכה היטב. הסיבה, לפי חז"ל: "משה בא לכלל כעס, ולכן בא לכלל טעות".
פעמים רבות קובעים חז"ל שכעס הוא לא סתם מידה רעה. כעס ממש גורם לך לאבד את מה שכבר יש לך מבחינה רוחנית: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים). וגם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מסכת שבת).
הרב חיים פרידלנדר, שנמנה על תנועת המוסר, בתוך עולם התורה המגוון, מסביר את הנקודה הזו. לדבריו, הסתלקות החכמה היא לא עונש על הכעס, אלא פשוט תוצאה טבעית. התורה לא יכולה להיות בתוך "כלי קיבול" שיש בו מידות רעות: "כלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו - הרי בשעה זו, חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה".
ומה המסקנה של הרב פרידלנדר לגבינו? אם זה קורה למשה רבינו, והכעס מביא אותו עד כדי טעות, מה המסקנה ביחס לכל אחד ואחד? כך הוא כותב: "כמה אנו צריכים להישמר מכל נגיעה של כעס... לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה כעס בפועל, שעל ידי זה מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש".
חכמה, בינה ודעת של רבי (קול ברמה, גליון 248)
ידוע שלרבנים יש בכל מרכז של חסידים, כל עירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב - כספי מעמד )מעמד געלט). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שזו זכות לתרום אליה, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו - זה כמו הפרנסה של הרבי וביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל זה שייך לו - כסף שהוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לזה 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. בכל שנה בכל קהילה כל החסידים היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים, ואותו זקן היה נוסע לרבי ומכין רשימה של כל התורמים עם שמות המשפחה וכמה שתרמו והיה מביא את הרשימה לרבי מדי שנה. כך היה נהוג.
שנה אחת בא הגבאי עם רשימת התורמים לאדמו"ר הזקן- ר' שניאור זלמן זצ"ל. הרבי היה זוכר את הכל, הוא הסתכל ואמר שיש אחד שחסר ברשימה. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זכר כל אחד בפני עצמו כמובן, ואמר שחסר ברשימה מישהו - ושאל מה אתו? לא היה נעים לגבאי לומר, אבל הוא השיב לרבי - צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, לכן, אחרי שהיהודי הזה התקלקל, אנחנו הרחקנו אותו מהמניין הפנימי - מהחברים הפנימיים - לכן הוא גם לא מתפלל יותר במניין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, בגלל שהוא בחוץ. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני. אותו גבאי לא היה אדום פשוט, הוא היה אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן - הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. הרבי נעשה רציני ואמר לאותו חסיד נכבד - אתה לא יכול לשער לעצמך מה זה עושה לנשמה שהיא נמצא ב-ד אמות של שטיבל של חסידים.-אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. האדמו"ר לא אמר תחזיר אותו בתשובה, אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועשה עבירות, אבל אם ישאר במניין יש סיכוי שיעשה עבירה אחת פחות, ואין דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות,
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/