אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ו

הגאון רבי יונה מרצבך, מראשי ישיבת "קול תורה", כשהגיע יום ט' באב לבש בגדים פחותי ערך, והתהלך אפוף צער על צרות חורבן המקדש - "עיניך יונים". ("עלה יונה") 'אנו תלמידיו סברנו שהסיבה שרבנו לבש חליפה קצרה ולא את הפראק היא בגלל האבלות על החורבן. אך רבי יונה הסביר לנו כי בט' באב אנו יושבים על כסא נמוך וכך הפראק יתלכלך...' ("נר לשולחן שבת" מהרר"פ(

הצלחה לא נמדדת רק במה שהשגת בחיים, היא נמדדת גם בהשראה שנתת לאחרים.

"     העיר רבתי עם הייתה כאלמנה" - גם העיר מרגישה חורבן, כל הבריאה מרגישה צער ואבלות, ואנו צריכים להשתתף בזה גם בלב, ולא רק במעשים, שלא לאכול בשר וכדומה. הפסוק אומר "דרכי ציון אבלות" - אפילו הדרכים מרגישים אבלות. )לקט רשימות בענייני בהמ"ק(

ה'חלה הלבנה' (עשה פלא על פי פלא יועץ(.

במקביל למלחמת העולם הראשונה ששטפה את אירופה וחלקים נוספים בעולם, הייתה ברוסיה מלחמת אזרחים. מצד אחד היו "הלבנים" - אנשי הצאר הרוסי, ומצד שני היו הקומוניסטים "האדומים". שניהם היו אכזריים במידה שווה, אלא ש"הלבנים" לא התביישו להודות בכך, בעוד ש"האדומים"- הקומוניסטים העמידו פנים שכל מגמתם היא להיטיב עם הפועלים העניים.

בעיר ז'יטומיר, נפתחה שלוחה של ישיבת נובהרדוק.  דרכו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל הייתה, שהיה שולח קבוצת בחורים מבוגרים, הם היו נכנסים לבית המדרש המקומי ולומדים, אט אט, התאספו סביבם צעירים צמאי דעת, והצטרפו לישיבה.  בזמן מלחמת האזרחים היה רבי קלמן גולדברג זצ"ל הבחור המבוגר שהנהיג את החבורה.  בתחילת המהומות היו "האדומים" בעיר ז'יטומיר. האווירה הייתה נוחה, באופן יחסי, ויכלו לשבת וללמוד. אך בתוך זמן קצר השתלטו "הלבנים" על העיר, פחד ואימה נפל על כל התושבים. הם נעלו את עצמם בביתם,  ואיש לא ההין לצאת החוצה, אין לדעת באיזו עילה ימצא את מותו.

הלבנים נכנסו בשבת בבקר לעיר. הבחורים שהו באותה שבת בבית המדרש. אכלו את סעודות השבת בצוותא, ולמדו בחברותות. לאחר תפלת המנחה נפלה תרדמה קלה על רבי קלמן, והוא ראה בחלומו 'חלה לבנה'. כשהתעורר לא הבין את פשר חלומו. במוצאי שבת, התעורר ויכוח בין הבחורים, האם עליהם להדליק נרות בכדי שיוכלו לשבת וללמוד, או להישאר בחשכה,  שכן מדבר בסכנת נפשות של ממש. המצדדים בהדלקת הנרות טענו כי בין כה וכה הם בסכנה. "הלבנים'' יעברו בית אחר בית, וגם לכאן הם יגיעו. א"כ עדיף ללמוד תורה, וזכותה יכולה לסייע להם להישאר בחיים. החליטו הבחורים לערוך הצבעה, וברוב של קול אחד הוחלט להדליק נרות ולשבת ללמוד.

בחצות הלילה כשסיימו תלמודם ונערכו לסעודת מלווה מלכה, פרצו החיילים "הלבנים" את הדלתות, ובראותם את הבחורים סביב לשולחן, הכריזו: "הנה הם הקומוניסטים, לבטח התאספו להיוועד נגדנו, על כך יש להרוג את כולם". "רבי קלמן פנה למפקד "הלבנים" והסביר שכל מטרתם כאן היא רק ללמוד, אך המפקד לא שעה לדבריו. שוב התחנן רבי קלמן, ומאומה לא השתנה ביחסו של המפקד -"אם הקב"ה רוצה שלא תירה בנו, לא תוכל לירות ''-זעק רבי קלמן לעברו. המפקד זעם על דברי רבי קלמן, והחליט לקחת את כל הבחורים ליער ושם להרגם.  הבחורים לקחו את ספריהם ותפיליהם, ובביטחון בבורא העולם שיעניק להם חיים, יצאו עם החיילים. החיילים לא הכירו את האזור, ובטעות לקחום לקצה העיר, מקום בו גר מפקדם העליון של "הלבנים". המפקד ישב במרפסת ביתו וראה שחייליו מובילים ארבעים ותשעה בחורי ישיבה. הוא שאל את חייליו לאן פניהם מועדות, והם השיבו שהם לוקחים את ה"קומוניסטים" שהעלו ברשתם, להריגה. המפקד ראה שלפניו בחורי ישיבה ולא מתנגדים לרעיונותיו, וצווה לשחררם בטענה שהוא יעשה את מלאכתם, ובינתיים יסגרום במרתף ביתו.  כשהלכו החיילים, ירד המפקד לבחורי הישיבה, ואמר להם: "אני רואה שהנכם אנשי דת ולא קומוניסטים, וע"כ אני אשאיר אתכם כאן כדי שתוכלו לעסק בלימודיכם, מפני שאם תחזרו לעיר, עלולים לתפוס אתכם שוב, ומי יודע מה יהיה באחריתכם?!" הבחורים, שנדהמו מיד ההשגחה, ישבו במרתף מספר ימים, התפללו ולמדו בדבקות, תוך שהם מודים לה' על שהגן עליהם בזכות לימוד תורתו לשמה. כשחלפו ימים ספורים, ומעט האכל שברשותם נגמר, החל הרעב להציק להם. הם פנו בתחינה לקב"ה שימשיך להושיעם. לא חלפו דקות רבות והמפקד הביא להם 'חלה לבנה גדולה'. הם הורשו לצאת לאחר זמן, והמפקד צייד אותם בכרטיסים ירוקים המורים על תנועה חופשית ללא שייעצרו, וכך נצלו חייהם. רבים מהיהודים בני העיר מצאו את מותם בידי "הלבנים", וכשיצאו בחורי הישיבה, התגייסו לסעוד את הפצועים ולקבור את המתים, והסתובבו בעיר באורח חפשי בלא שאף אחד יפריע להם.