אמרי שפר ו' אב ה'תשע"ו

" הבו לכם אנשים" (א, יג) - בדרך הלצה אפשר לומר: ישנם רבנים ומנהיגים אשר נשותיהם מחוות דעה בענייניהם כיצד להנהיג את העם, ומתערבות בעבודת הציבור שלהם ונמצא שהציבור מונהג על ידי הרבנית ולא על ידי הרב. לפיכך אומר הכתוב: ״הבו לכם אנשים״, שיהיו האנשים מנהיגים ולא הנשים. (כתב סופר(

הברכה הגדולה ביותר לאדם היא שיכיר בטובה שנתנה לו ויברך לא-לקיו" על הארץ הטבה אשר נתן לך", שכן פעמים רבות זוכה האדם לכל טוב, אולם מאחר והוא אינו נותן לב לכך, הריהו כמי שלא קבל מאומה.

השפה הטובה ביותר היכולה להשפיע - היא שפת הלב, ואל לו למוכיח לחשוב שאם יצעק וירבה במילים, התוכחה תועיל לו יותר, אלא אדרבה, עליו לרדת לעומק נפשו של זה שבא להוכיחו ולדבר עמו בדברי נועם, ואז תתקבל תוכחתו.

"בקַנְאוֹ אֶּת קִּנְאָתִּי" - [ע"פ שיחת השבוע[

התלונה שהתקבלה בתחנת המשטרה ברומניה הייתה מוזרה; "שלום, אני בעל המאפייה בעיירת המרפא בורסק" , הציג הדובר את עצמו. "בעת האחרונה מבקר במאפייה מדי לילה אדם זר, ניגש אל התנור ומשליך לתוכו דבר מה" .יומנאי המשטרה רשם את הדברים, תוהה אם אינו נופל קרבן לתרמית, אולם המשך דבריו של המתלונן, עורר את חושיו: "האיש יהודי, ונראה כרב מכובד. גם לאחר שחשפנו את מעשיו והזהרנו אותו כי נתלונן במשטרה, לא נבהל והוא מוסיף לבוא".

הכפר בורסק שברומניה, הוא כפר מרפא ונופש ידוע, שופע מעיינות מים מינרליים, בעלי סגולות רפואיות, ומושך אליו בימי הקיץ מבקרים רבים, ובהם יהודים שומרי מצוות.  הגאון הרב נפתלי הלפרט, שימש רבה של העיר סאטמר במשך עשרים שנה. בניסי-ניסים שרד את השואה, לאחר שאיבד באושוויץ את אשתו ושבעת ילדיו. אחר השואה,  הגיע לעיר סאטמר, נישא שנית לבתו של הרב שמואל פלדמן, מתלמידי-החכמים שבעיר, ונולדה לו בת יחידה.  ברבות הימים, מונה לרב העיר וכל מחוז טרנסילבניה והרי הקרפטים. את כל כוחותיו השקיע בשיקום היהדות;  בתחומי הכשרות, השבת, מקוואות, עירובין ועוד.

כדי להבטיח שהלחם המקומי לא יהיה בגדר 'פת נכרי', טרח הרב ללכת מדי לילה בלילה אל המאפייה המקומית, והיה משליך לתנור קיסם עץ. פעולה זו, הופכת את היהודי שותף לאפייה ומוציאה את הלחם מגדר 'פת נכרי'. זו לא הייתה משימה קלה ובכל זאת הקפיד הרב הלפרט, ללכת מדי לילה בלילה בתקופת הנופש, אל המאפייה המקומית.  בימים ההם שלט הקומוניזם והסתבכות עם רשויות החוק גבלה בסכנה ממשית, במיוחד ליהודים.  לילה אחד, כשהרב בא אל המאפיה, כדרכו, והשליך את קיסם העץ אל תוך האש הבוערת בתנור, נשמעה לפתע קריאה מאחוריו: "עצור"! הוא נפנה בבהלה אחורה וראה לפניו קצין משטרה רומני ובידו אקדח. "מה מעשיך כאן!? האם אתה מכשף"!? שאג הקצין. בלי להמתין לתשובה המשיך: "את התשובות כבר תספר לחוקר, אתה עצור"! הוא פקד על הרב להתלוות אליו. בלי אומר ודברים, התקדמו יחד לעבר מכונית המשטרה, ובינתיים נרגע הרב מעט וסידר את מחשבותיו. לפתע פנה אליו הקצין בטון שקט: "שמע נא, אני מבין שאתה רב. אם תיתן לי הסבר מתקבל על הדעת למעשיך, אולי אשחרר אותך". מוחו של הרב עבד בקדחתנות, כיצד יסביר לקצין הרומני את הבעיה באכילת 'פת נכרי', ובס"ד נצנץ במוחו רעיון.

הרב פנה אל הקצין בחביבות ואמר: "כלל חשוב נאמר בתורה,  אנו מאמינים כי על אדם לעמול כדי להשיג את לחמו - 'בזיעת אפיך תאכל לחם', דהיינו, יהודי אינו מורשה לאכול לחם חינם, אם לא עשה מלאכה כלשהי, ולו קלה ביותר ,למען השגת לחמו. מכיוון שהיהודים המבקרים בעיירה הם בתקופת נופש ואינם עוסקים מלאכה, נאסרה עליהם אכילת לחם. לשם כך מינו אותי הנופשים, שאהיה נציגם לעשות מלאכה קלה, כהשתתפות בהכנת הלחם. לכן אני בא לכאן מדי יום, לזרוק אל התנור את קיסם העץ" . דבריו של הרב הרשימו את הקצין, והוא ראה אותם עולים בקנה אחד עם ערכי העמל והעבודה של הקומוניזם... הוא היה מרוצה לגלות, כי הרב הנכבד טורח כל-כך מתוך נאמנות לעקרונות שהם מיסודות המדינה...  יחסו של הקצין אל הרב השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא נפרד מהרב בלבביות ואף הצהיר בחגיגיות: "מהיום והלאה לא תצעד לבד בלילה. שוטרים מטעמי, ילוו אותך עד למאפיה וחזור, ואף אתן בידך אישור רשמי המתיר לך להיכנס למאפיה בכל עת". הרב הלפרט עלה בערוב ימיו לארץ ישראל, ונפטר בשם טוב בכ"ג בתמוז תשמ"ח. יהי זכרו ברוך.