אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ו

''אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות''

אמר רבי נחמן מברסלב: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת". כך צריך לנהוג אדם הרוצה לזכות במידת השמחה - בתחילה יעשה עצמו שמח וידחק את העצבות לצד, ודומה הדבר למצב של משתה...

יש סידורים של יהודי מרכז אירופה בהם רשום: "כאן בוכים". ברור שיש לבכות, אבל לא כל הזמן, אלא רק כאן.

חכמת הרב - (האמנתי ואדברה(.

בספר 'עושה פלא' מובא מעשה בשני בחורים צעירים שעבדו יחד בעבודות קשות, ואת כל חסכונותיהם אגרו במשותף. כעבור זמן רב הצטבר בידיהם סכום נכבד בסך עשרת אלפים זלוטס, ואחד מהם הציע: 'הבה ניסע לערים הגדולות ונקנה מן הסוחרים סחורות במחירים סיטונאים, שהם זולים מאלו שאנו קונים בעירנו, נמכור אותם כאן במחיר הרגיל - ורוח נאה יהיה בידינו'. הצעתו התקבלה על ליבו של חברו, ושני הבחורים החלו בהכנות לקראת המסע,

ראשית היה עליהם לחשוב על נשיאת הכסף בדרך הבטוחה ביותר, שכן הרכבות היו מלאות בכייסים. החליטו, לתפור את הכסף בתוך שקית ולתפור את השקית לחגורה של אחד מהם, כשהשני יפקח עין שלא יגנבו אותה, עלו השניים לרכבת, ומדי כמה דקות מששו את החגורה ווידאו ששקיק הכסף במקומו מונח. הרכבת אספה עוד ועוד נוסעים שביקשו להגיע לעיר הגדולה, ובכל תחנה נדחסו הבחורים יותר ויותר בתוך ההמון, והנה, באחת מן הבדיקות שערכו כדי לוודא את הימצאותו של השקיק, גילו לחרדתם שכולו נעלם, מבלי להותיר שום עקבות! מיהרו שני האומללים אל שוטרי הרכבת, הודיעו על דבר הגניבה, והתחננו לעזרה, השוטרים עצרו את הרכבת, מששו בכיסיהם של כל הנוסעים, ומשלא מצאו דבר, הורו לקטר להמשיך בדרכו. בתחנה הראשונה שלאחר מכן ירדו שני הבחורים כשהם ממררים בבכי. שנים של עבודה ירדו לטמיון , ובמקום עשרת אלפי הזלוטס והתקוות שנוצרו בשקיק, הרי הם כאן, כשאפילו פרוטה לשוב הביתה אין בידם . לבסוף ניגשו למישהו ושאלו אם יש אי-אלו יהודים המתגוררים בעיירה, הלה סיפר כי יש כאן שכונה גדולה של יהודים, והבחורים שמו פעמיהם לשם, ומיד בהגיעם חיפשו את בית הרב וביקשו להכנס אליו. הביט הרב בעיניהם הנפוחות מבכי, וביקש לשמוע את קורותיהם.

הוא הקשיב בתשומת לב מלאה לסיפור הכואב, ואחר הזמינם לישון בביתו והבטיח להרהר בדבריהם במשך הלילה ולחשוב על דרך לפתרון מצוקתם. עם בוקר ניגש והורה לבחורים לפרסם את דברי הגניבה בעיתונים הגדולים במדינה, רק שבמקום עשרת אלפים זלוטס,  יכתבו עשרים אלף זלוטס. 'למה לשנות'? תהו הבחורים, 'ובכלל, הרי המשטרה כבר מעודכנת, ולה דיווחנו שנגנבו עשרת אלפים?!'. 'עשו כדברי', אמר הרב, 'ואם תבוא המשטרה ותחקור אתכם, נסו לדבוק בעמדה שמדובר בעשרים אלף, ורק כאשר ילחצו אתכם מאוד תודו שמדובר בעשרת אלפים, ושיניתם בעקבות הוראה שלי'. הבחורים אשר כיבדו את דברו, עשו כפי שאמר להם, על אף שלא הבינו את סיבתו הכמוסה עמו. תוך יום פורסם בעיתונות כולה ששני יהודים נשדדו ברכבת בסכום של עשרים אלף זלוטס, והמשטרה לא הצליחה להניח ידה על הגנבים. עד מהרה קשרו השוטרים בין הסיפור המפורסם ובין הבחורים שהודיעו קודם שהם נשדדו במחצית מן הסכום. "עשרים אלף"? - קימטו החוקרים את פרצופיהם - 'העניין מריח לא ממש טוב... יש לברר את העניין', לא חלף זמן רב ושני הבחורים נעצרו לחקירה. בתחילה השתדלו השנים לדבוק בסכום החדש, אך כשהחלו לחקור כל אחד בפני עצמו, נשברו תחת לחץ החקירה, והודו שנגנבו להם עשרת אלפים,  כפי שדיווחו קודם, וכי הרב יעץ להם לומר מה שאמרו. מיהרו חוקרי המשטרה לבית הרב וביקשו להבין: 'רבי,  אתה אמרת להם לומר עשרים אלף במקום עשרת אלפים?' "אכן כן" - אמר הרב בניע ראש, 'למה?'. 'בעוד שעתיים יוצאת מהדורת עיתונים נוספת' - השיב הרב, כאילו שלא ממין העניין - "אם תואילו להמתין לי את משך הזמן הזה, נקרא ביחד את הדברים שיפרסמו שם'.

גיליונות העיתון הבא היו עדיין חמים כשראשיהם של החוקרים נרכנו מעליהם בסקרנות. הכותרת הראשית פרסמה על מריבה קטלנית בין חברי כנופיה, שהותירה אחריה הרוגים ופצועים. העיתונים דיווחו כי קרב הדמים החל בוויכוח עם ששה גנבים שיצאו ל'תורנות' ברכבת והצליחו לחזור עם שלל נכבד - צרור של עשרת אלפים זלוטס. עוד השודדים שמחים בהצלחתם, והנה נודע להם שבעיתונות פורסם שהיה שוד של עשרים אלף. מיד נפל חשד על מבצעי השוד שנטלו לעצמם מחצית מן הסכום ודיווחו רק על מחציתו. הללו הכחישו את הדברים מכל וכל, אולם חברי הכנופיה לא נתנה להם להתחמק ועד מהרה הדרדר המצב והפך למריבה אלימה. המשטרה שהוזעקה למקום כדי לעצור את הסכסוך,  כיתרה את האזור כולו ושמחה על שהצליחה לגלות את אחת הכנופיות שהטילה את אימתה על האזור כולו,  ובפרט על נוסעי הרכבת... כך, בזכות עצת הרב הפיקח, הוחזר כספם של היהודים הנשדדים!