אל תאמר בעיותך לאחרים, 20% לא מעניין אותם ו80% שמחים שזו בעיה שלך ולא שלהם.
בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.
הגאון רבי דוד מזאבלוטוב זצ''ל שהיה חתן הרה''ק ר' משה לייב מסאסוב זי''ע היי נחלה קשות מאוד, אולם אשתו לא אבדה את התקווה, ולא עזבה את מיטת החולי שם התפללה לילות וימים על בריאות בעלה, עד שנעתר לה ד' וחזרה בעלה הקדוש לאיתנו כמקודם. לאחר זמן אמר לה ר' דוד לאשתו, שעכשיו מובן לו המדרש הנ''ל, שנדב ואביהוא מתו מחמת שלא נשאו נשים, שאם היה להם נשים, כבר היו הם מתפללים וקורעים גזר דינם בתפילותיהם החמות שבעליהם יישארו בחיים...
רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים - הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.
חציל מטוגן - על נתינה אמיתית של ילד קטן) רונית כפיר)
"אחרי שתגמרי את הכדורים האלה, תעשי את הבדיקות ביום החמישי, וגם ביום העשירי, ואת אלה ביום העשרים. ואל תשכחי גם בדיקת הריון..."
"דוקטור", אזרתי סוף סוף מספיק אומץ לשאול לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, בדיקות חוזרות ובדיקות עוד יותר חוזרות (שלמרות בורותי ברפואה הבנתי שאין בהן שום תועלת), "לפי התוצאות שיש לך, אני בכלל יכולה להיכנס להריון?"
"לא!" הוא ענה בפסקנות, ואז נבהל מהטון שבו יצאה לו המלה, "לפי הבדיקות את לא יכולה להיכנס להריון בלי טיפולים אינטנסיביים", אמר בטון מעט מרוכך יותר, "אבל את צעירה, ולא הייתי רוצה להתחיל בטיפולים כאלה שיכולים לגרום לכל מיני תוצאות לא נעימות, לפני שאני מוודא עוד כמה דברים, ולפני שגם בן זוגך יעבור כמה בדיקות...".
בכוח עצרתי את הדמעות, כשהוא לקח את כל ההפניות הקודמות שרשם, יחד עם המרשם לכדורים המיותרים, והשליך אותם לפח. הצלחתי להתגבר גם במשך כל הזמן שבו הוא הסביר לי מהם השלבים הבאים שבהם עלי לנקוט - בדיקות והכנות לטיפול עתידי.
יצאתי מהחדר וצעדתי בעיוורון אל השירותים. שם פשוט התפרקתי. בכיתי בהיסטריה (ובשקט, שלא ישמעו) על קריסת החלומות שלי, היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים, במקום להציע לי לנוח בבית עד שאהיה מספיק בשלה לטעמו, בכיתי מתוך אכזבה וחוסר אונים...
היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים
בכוחות על אנושיים הצלחתי להפסיק את הבכי, לעלות על האוטובוס ולצאת לדרך הארוכה. למרות שהבכי וההתייפחויות היו מאחורי, הדמעות המשיכו לזלוג, ונאלצתי להודות בניע ראש לאישה שהתעניינה בשלומי, ושאלה אם יש משהו שהיא אולי יכולה לעזור. 'לא', רמזתי לה, 'אין מה לעשות'.
לאן? שאלתי את עצמי. לבית? להישאר שם לבד עד שבעלי יחזור בערב? או לעבודה, שם אני לפחות לא אהיה לבד?
החלטתי לנסוע למעון שבו עבדתי.
הנסיעה הממושכת עזרה לי לכלוא את הדמעות, ולעטות על פני מבט סתמי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים מדודים, והתנהלתי לאיטי לכיוון המעון.
ליד שולחן האוכל ישבו הגננת והמטפלת השנייה - שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי באותה התקופה. ויחד איתן ישב דניאל ואכל לאיטו את המנה החביבה עליו ביותר - חציל מטוגן. כל שאר הילדים כבר נרדמו במיטותיהם.
דניאל
נישקתי את דניאל, הוא היה ה"ילד שלי". פעוט חמוד בן שנתיים, שיש לו מתסמונת דאון. כל ילדי המעון היו ילדים מיוחדים, אבל דניאל היה לדעתי הילד המיוחד מכולם, באופן חיובי כמובן. לעיתים קרובות סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון ממגוון רחב של בעיות נוספות על הפגם המוכר לכולם. גם דניאל סבל ממום מסוים בלב. לאחר לידתו לא הצליח לינוק, מה שאילץ בסופו של דבר את ההורים להאכיל אותו מבקבוק. אך כאן הסתבר שהגוף שלו לא היה מסוגל לעכל את תחליפי החלב השונים שהיו אז בשוק, והוא הואכל בנוטרימגן - תחליף חלב מיוחד שאמור להתעכל בקלות יתרה, ובו בזמן לכלות גם כל אגורה מחשבון הבנק של הוריו. הזמן חלף, דניאל גדל, אך לא הסכים לאכול שום דבר להוציא מי מרק זכים "יַק" בשפתו הילדותית.
ואז חל המפנה. דניאל גילה שלאחר שכל הילדים שוכבים לישון, הוא יכול לזכות במנת תשומת לב אישית מאוד ממני. וכך, הוא היה ממתין עד שנתיישב לאכול, ומתחנן שאוציא אותו מהלול. הוא היה יושב על כיסא לידי, ומסתכל איך אני אוכלת. באחד הימים הוא ביקש לטעום משהו שאכלתי. נתתי לו, והוא אכל בהנאה. הדבר חזר על עצמו, עד שבעיית האכילה נמוגה אט-אט, בתנאי ששנינו היינו אוכלים מאותה צלחת!
באחד הימים אמא של דניאל הקדימה להגיע, ומצאה אותו יושב על ברכי, ואוכל ארוחת צהריים עשירה מהצלחת שלי, כשהוא אוחז בכפית בעצמו. היא עמדה מאחורינו בשקט, ולא הצליחה לעצור את דמעות ההתרגשות שזלגו מעיניה. "סוף סוף אני רואה אותו אוכל", היא ניסתה להסביר לי אחר כך. אני כבר כמעט שכחתי שהיו איתו אי פעם בעיות.
במשך הזמן, דניאל כבר אכל הכול, גם בבית וגם במעון, ומתוך הצלחת האישית שלו. וכמו שאמרתי, המאכל האהוב עליו ביותר היה, כמה שזה נשמע מוזר לגבי ילד בגילו, חציל מטוגן.
חציל מטוגן
באותו הצהריים עם חזרתי מהבדיקה אצל הרופא... התיישבתי בכבדות על כיסא קטן ליד השולחן. אתי ודינה הבחינו מייד שמשהו אצלי לא בסדר, ואני לא התאפקתי וסיפרתי להן בשקט על אירועי אותו היום. הבכי הגדול כבר היה מאחורי, ורק שפת הפנים והגוף שידרו עד כמה אני מרגישה שבורה באותו רגע.
"למה באת לעבודה?" שאלה אתי בפליאה.
"לאן אני אלך, לבית? להיות לבד?" עניתי בשאלה.
המשכנו לשוחח בשקט, ולא שמנו לב שדניאל הפסיק לנגוס במעדן האהוב עליו. הוא ישב, ותלה בי שתי עיניים חכמות, של ילד חריג. ואז, לרגע הבטתי בו ומבטינו הצטלבו. הוא נעץ את המזלג בחציל, הרים אותו אט אט, והושיט לעברי את המתנה הכי גדולה שהייתה בידו באותו רגע. את המאכל שהוא הכי אהב, ובמקרה דווקא היום הוא גם קיבל - חציל מטוגן.
נתינה
לפעמים כיום, שנים רבות לאחר אותו מקרה, כשאני חושבת על כוחה של הנתינה, אני נזכרת בדניאל. איזו תחושה נפלאה של הכרת הטוב הייתה בי באותו רגע. כמה אהבה זרמה אלי מאותו תינוק מתוק שהיה מוכן לוותר למעני על הדבר היקר לו יותר מכל, וממני אליו בחזרה. וכמה נחמה הייתה טמונה באותה מחווה ילדותית שלו.
נכון שכאשר מעניקים מתנה חשוב מאוד להשתדל לקלוע לטעמו של המקבל. חשוב מאוד גם לנסות להבין מהו הדבר הנחוץ לו באמת. שמחת המקבל לא תמיד תעמוד ביחס ישר להשקעה הכספית של המעניק, אם הנתינה תפספס את הצורך האמיתי שלו. אבל, לעיתים קרובות, הצורך הכי אמיתי שלנו הוא ההרגשה שלמישהו איכפת מאיתנו. כל מתנה תהיה שולית למסר שהיא נושאת בחובה - "אני רואה שקשה לך. אני רואה שאת עוברת התמודדות לא קלה. אני רואה שאת מרגישה בודדה בדרך החתחתים שלך... אבל רק רציתי להזכיר לך, שאני אוהב/ת אותך, שאיכפת לי ממך, ושאת באמת לא לבד!"
תודה דניאל. את החציל תוכל לאכול לבד, אבל את האהבה שלך, לא אחליף בשום דבר אחר!!!
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/