בזמננו כבר בגיל הרך חושבים על 'תכלית'. עיקר שאיפתו ומבוקשו של נער צעיר היא להגיע למשרה נכבדה שיש עמה משכורת גבוהה ומובטחת. גישה זו בטעות יסודה. בראש ובראשונה חייב כל נער יהודי לקבל חינוך תורני עשיר, ורק אחר-כך יתחיל לחשוב על 'תכלית', והקב"ה, הזן והמפרנס את הכול, ודאי ימציא גם לו את פרנסתו בשפע. (הרבי מליובאוויטש)
' במקום שיש אחדות יש ברכה'. והיינו רמז לא' ב' - א': אחדות. ב': ברכה. ("נפש החיים" א' לרבינו חיים פאלאג'י)
"הנני ממטיר לכם לחם... למען אנסנו היֵלך בתורתי" (שמות טז,ד). כשהעני הוא ירא שמים אין בכך רבותא; כל העניים הם מטבעם יראי שמים. הניסיון האמיתי יהיה בשעה ש"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; רק אז אוכל לדעת אם אמנם יראים אתם באמת. (בן פורת יוסף)
הרה"ק רבי זוסיא מאניפולי אומר: מה א-לוהים היה זה אילו הייתי אני צריך ללמדו כיצד ובמה לעזור?
''הרסנו את העולם הישן מתוך רצון לבנות עולם חדש, אבל לא השכלנו להבין שמחורבות יש פרנסה רק לארכאולוגים".
"ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה'" (שמות טז,יד). לאכול לחם לשובע ובכל-זאת לזכור את ה' - זו רבותא! (רבי נפתלי מרופשיץ)
''ויאמרו לאמור" בקשתם של ישראל הייתה שיזכו לומר שירה זו תמיד, באותה התלהבות שאמרוה בעת קריעת ים-סוף.
חסיד אחד התלונן לפני הרבי מהר"ש מליובאוויטש על מצבו הקשה בפרנסת ביתו, וסיים במילים "מאין יבוא עזרי" (תהילים קכא,יא). השיב לו הרבי: הלוא בהמשך נאמר "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". הוא הזן והמפרנס את צבא השמים וצבא הארץ, לכל בריה ובריה לפי צרכיה, בעתה ובזמנה.
טלפון בהשגחה (ברינה יקצורו, עלון 180)
כתוב בתורה הקדושה: "כִי מִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱֹ-לקִים קְרֹבִים אֵּלָיו כה' אֱֹ-לקֵּינּו בְכָל קָרְאֵּנּו אֵּלָיו" (דברים ד'). כמה מאושר צריך להיות כל יהודי היודע שבורא כל העולמות הוא אביו, המנהל את חייו בכל רגע, וכל מקרה ודבר בחייו הוא חסד ה' הנעשה לטובתו! יהודי כזה שמח בכל מצב ובוטח בה'.
לפנינו מעשה מדהים המראה שהכל מושגח: מלון 'גלי צאנז' בעיר נתניה. בשבת זו, אמורים להתארח כאן במלון קרוב למאה ילדים מיוחדים, הבאים מטעם ארגון החסד "רפואה וחיים" של חסידות ויז'ניץ. מאה ילדים שברא אותם הקב"ה מיוחדים במינם. ילדים מיוחדים אלו יוצאים הישר ממקום לימודיהם ביום שישי, ונוסעים לשבת של הנאה ושל שמחה בנתניה. כל ילד מקבל מתנדבת אחת, יקרה ומסורה, שמטפלת רק בו במשך השבת.
יום שישי בצהרים. בלובי המלון יושב רכז הארגון, הרב נפתלי ויינברגר שליט"א, מוטרד במחשבות. מארגן נוסף של השבת נגש אליו ושואלו: "הרב ויינברגר, קרה משהו? אתה נראה מטרד ביותר", הרב ויינברגר נאנח עמוקות. "אמו של אחד התקשרה וספרה שבנה חלה בחזרת ואינו יכול יבוא לשבת", חזרת? זו לא מחלה מסוכנת", אומר המתנדב. "נכון" מסכים הרב ויינברגר, אני רק חושב את מי להביא במקומו". "מה פרוש את מי? תבחר את המקרה הקשה ביותר", מייעץ המתנדב, 'המקרה הקשה ביותר'? תוהה הרב ויינברגר, "איך אני יכול לדעת מה הכי קשה כאן..."?
שני המארגנים שקעו במחשבות. את מי באמת יבחרו להביא לשבת במקום הילד שלא מגיע? רשימת הילדים מונחת לִפְנֵּיהם. כל ילד וסיפורו הכואב, כל משפחה והקושי שלה. לבסוף הרב החליט על אחד השמות. דוקא לא בין המקרים הקשים ביותר, אבל ליבם אמר שהילד הזה זקוק לעזרה. הם מתקשרים לביתו של הילד. אין תשובה. איש אינו עונה בבית. מתנדבי האגודה מנסים לאתר את מספר הפלאפון של האב ומתקשרים אליו. הרב ויינברגר מחייג ושומע את אב המשפחה מדבר בקול שקט ושבור. "שלום, מדבר נפתלי ויינברגר 'מרפואה וחיים'. תגיד, אולי אתה רוצה לשלוח את הבן שלך לקיטנה היום. סליחה שאנו מודיעים לך ככה מהרגע להרגע. אבל בדיוק עכשיו ביטל מישהו את ההגעה שלו לשבת, אז רציתי להזמין את הבן שלך כאורח הכבוד לשבת".
שקט בקו. האב המום לגמרי, מתקשה להאמין שהטלפון הזה מגיע אליו. "אתה מתקשר אליי לבקש ממני שאשלח את הילד המיוחד שלי לקיטנה שלכם"? צועק האבא בקול. הרב ויינברגר נבהל מעט. אולי נעלב האב, אולי ההזמנה אינה מוצאת חן בעיניו? ואז מספר אביו של הילד המיוחד: "אני נמצא פה בתחנת דלק עם המשפחה", מספר היהודי, "אנחנו בדרך למירון לעשות חלאקה, לאחד הילדים שלנו. את ילדנו המיוחד, השארנו אצל חברה של אשתי, אותה הילד אוהב. למרבה הצער, נפטר חמיה של החברה. היא ובעלה נוסעים עתה מהבית ואמרו שהבן שלנו לא יוכל להיות אצלם בשבת. החלטתי לחזור הביתה. הילדים אמנם מתמרמרים כאן, אבל אין לנו ברירה. וככה, דקה לפני שאני מתניע את הרכב להסתובב ולחזור הביתה, אתם מתקשרים לבקש לארח את הילד שלנו לשבת! יש השגחה יותר פרטית מהשגחה פרטית כזו? אדם רק צריך משהו, וכבר הקב"ה שולח לו את הישועה פעמים, אפילו לפני שביקש ממש "טרם יקראו ואני אענה"! "אין לכם משג איזה חסד עצום אתם עושים איתנו, הילדים הבריאים שלנו, בקושי זוכים לשבתות שבהן אנחנו מתייחסים אליהם. כל כך התכוננו לשבת זו, וכמה הצטערנו מביטולה, ועכשיו אנחנו שמחים כל כך בזכותכם!
ההורים הביאו את הילד למלון והשמחה היתה מרוממת ומלווה בדמעות של אושר. השבת נכנסה והיתה מלאה בחוויות לילד המיוחד במלון ואף למשפחתו. מיד כשיצאה השבת, אביו של הילד מחייג לרב ויינברגר שמח ומאושר, ומבקש לשלם על האירוח. הרב ויינברגר מסרב בכל אופן, ומודה לאב על שנתן לו את הזכות להיות עם הבן שלו... "תבינו", אומר האב, "מישהו נתן לי לשלם לכם על האירוח בשבת זו". הסתבר, כי באותה שבת שהה במירון עשיר גדול מאנגליה. האיש, בעל לב חם נפגש עם אביו של הילד. בין היתר, סיפר האברך לעשיר, על ההשגחה הפרטית שליוותה אותם בנסיעתם למירון, והחסד הגדול שעשו אגודת 'רפואה וחיים'. "כמה עולה לך שבת כזו"? התעניין העשיר... "לי, השבת לא עולה כלום, האגודה היא שמשלמת, אך אינני יודע מניין להם הכסף". העשיר היה מופתע וביקש שאברר לו זאת. "איך זה שיבואו אנשים, יקחו את הבן שלך, יטפלו בו, ירחצו אותו, ישמרו עליו, יארחוהו במלון על חשבונם בלי לבקש ממך כסף..."? "עשיתי ברורים אחדים", מספר האב לרב נפתלי ויינברגר, "וגליתי פתאום שאתם אוספים פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום שיכסה את הוצאות השבת הזו. גם אני עצמי הייתי מופתע. תמיד אני טרוד כל כך ולא זוכר בדיוק לחשב זאת... אז הנה, הוא (העשיר) כל כך התפעל, שהשאיר לי בעבורכם סכום נכבד בעבור הוצאות השבת לבני ולילדים נוספים".
הפעם היה תורו של הרב ויינברגר להתרגש עד דמעות... באמת לא ידעתי איך אני 'מכסה' את השבת הזו..." - הוא אמר. "סמכתי ובטחתי בה' שיעזור לי להגיע לסכום הנדרש. והנה, הקב"ה ברוב רחמיו, ידע את המצוקה של ההורים, את השמחה וההנאה של הילדים, את הרצון שלנו להיטיב לברואיו באמת, אז ה' דאג לנו גם לפרט הזה. ללמדנו, שהעולם מנוהל כל רגע ורגע בהשגחה ובדיוק מופלא ע"י הבורא חי העולמים, כל דבר נעשה ברגע המתאים. אין טעויות! הכל נעשה בשלמות ע"י בורא כל העולמות, וה' חפץ להיטיב לעושה רצונו...! כי אין עוד מלבדו.
טעות בזיהוי [חיים ולדר]
פעם, כששדכן קבע פגישה, הוא היה נותן לבני הזוג סימן זיהוי, כמו עיתון מסוים. אבל זה היה פעם. לא בימינו. וכשאין סימן זיהוי, עלולה להתרחש... טעות בזיהוי! סיפור מדהים, עם מוסר השכל בלתי צפוי
..
הסיפור שלנו התרחש לפני כעשר שנים. הייתי בחור בן 22 בתקופת השידוכים. למדתי בישיבה ידועה וטובה, ונחשבתי לבחור למדן ומקובל מאד בחברה. קיבלתי הצעות טובות, ב"ה, כולל כאלו שהציעו לי לדאוג לפרנסתי בשנים שלאחר מכן על מנת שאוכל להמשיך ללמוד תורה. בקיצור, רק צריך הייתי להחליט. בעניין הזה די התקשיתי, אולי בגלל שהמבחר היה כל כך גדול. וכאן הסיפור שלי מתחיל.
הוצע לנו שידוך. ביררנו, והמידע שהתקבל היה מצוין. הכל מסביב התאים, קבעו לנו פגישה בלובי של מלון. הגעתי לשם, והיא כבר ישבה ליד אחד השולחנות. שאלתי אם היא רבקה (שם בדוי), והיא השיבה בחיוב. התחלנו לדבר. שיחה קולחת. התאמה מלאה. בתחילה היינו שקועים בשיחה, ולא שמנו לב למה שמתרחש מסביב, אולם לאחר זמן מה ראינו שבשולחן לידינו יושב בחור וממתין. הבנו שהוא מחכה לפגישה, אלא שהוא חיכה יותר מדיי זמן. הזמין לעצמו קולה, וכל הזמן הביט מסביב. היה ברור שהוא מחכה. וזה עוד לא הכל: בצד המרוחק של הלובי, ישבה בת חרדית בגיל השידוכים, גם היא המתינה בעצבנות לפגישה. בשלב מסוים הבחור קם ונעלם. היא נשארה עוד כחצי שעה, ולאחר מכן התייאשה ונעלמה אף היא. ושנינו משכנו בכתפינו. זה בהחלט היה מוזר.
* * *
כשסיימנו את הפגישה, קבענו שאת הפגישה הבאה - תתאם בינינו השדכנית. ליוויתי אותה למונית ולאחר מכן נסעתי לביתי. ברגע שאני פותח את דלת הבית, ההורים שלי מסתערים עליי: "מה קרה? איפה היית??? דאגנו לך!!!" לא הבנתי מה הם מדברים. "הייתי בפגישה במקום שקבענו." ההורים שלי הביטו בי בתדהמה. שמתי לב לכך שאמי היסטרית. אבי אמר לי: "אז למה הבחורה חזרה הביתה ואמרה שלא הגעת לפגישה?" כעת היה תורי להיות המום. "מה??? ככה היא אמרה??? היא נורמלית? הרי שוחחתי איתה שלוש וחצי שעות! על מה היא מדברת?" ההורים שלי לא האמינו לי בתחילה, אך כשראו את ההלם שעל פניי, מיהרו והתקשרו לשדכנית, מסרו לה את דבריי, וזו חזרה לאחר כמה דקות וטענה: "הבחורה טוענת שהיא המתינה בלובי והבחור לא הגיע." עמדתי על כך שהוריי יתקשרו לבית הבחורה, כדי שאוכל לדבר איתה, והם עשו זאת. מייד כשהוריי מסרו לי את השפופרת, הבנתי מה קרה. זה היה קול אחר. הבחורה שפגשתי, לא היתה הבחורה אותה הייתי אמור לפגוש. סיפרתי לה מה קרה. התנצלתי בפניה ואמרתי שאשוחח עם הוריי ונראה מה לעשות. סיימתי את השיחה וסיפרתי להוריי על הטעות הנוראה. נפגשתי עם בחורה אחרת, וזו שהוצעה לי נותרה בודדה. ההורים שלי התחילו לצחוק על הטעות המשונה, ולאחר שהתאוששו, שאלו מתי אני רוצה לפגוש בזו שהציעו לי. אמרתי להם שיש עוד בעיה. הבחורה שנפגשתי איתה מאד מתאימה לי. ההורים שלי לא ידעו מה לומר. אמא שלי שאלה: "מי היא, מה השם שלה?" "רבקה," אמרתי. "ממש כמו זו שהייתי צריך להיפגש איתה." "רבקה מה?" לא ידעתי את שם המשפחה. "איפה היא לומדת?" ירתה אמי. "בסמינר," עניתי. לפתע ירד לי האסימון. התחלתי לשחזר את כל השיחה שלנו, והתברר לי כי על אף ששוחחנו שלוש וחצי שעות - אני לא יודע על הבחורה הזו שום כלום. לא שם משפחה, לא שם סמינר, ואפילו לא את העיר שהיא גרה בה. שום דבר.
אמרתי להורים שלי (ההמומים): "אני חייב להיזכר במשהו שהיא אמרה, שיעזור לי לדעת מי היא." הסתגרתי בחדר והתחלתי לשחזר. היא אמרה שיש לה אחים בישיבות, ולא אמרה כמה ואיפה. היא אמרה שיש לה שני אחים בתלמוד תורה, ולא אמרה איזה. היא דיברה על שאיפות, על מחשבות ודעות - אבל שום דבר על הרחוב בו היא גרה, או העיר או בית הספר או הגן. ידעתי רק את השם הפרטי שלה, ואתם יודעים מה, גם בזה כבר לא הייתי בטוח...
* * *
במהלך הימים שלאחר מכן, החלה משפחתי במסע בלשי שמטרתו למצוא איזו רבקה שנפגשה בטעות עם מישהו אחר. צלצלנו לכל השדכנים והשדכניות שאנחנו מכירים - וכלום. אחרי כמה שבועות של חיפושים, התחילו ההורים שלי להעלות שוב את ההצעה המקורית. אמרתי להם שבינתיים אני לא שומע הצעות שידוכים נוספות. לא היה לי ספק שאם אפיץ זאת בין השדכנים - בסוף הם יצליבו מידע.
לאחר כמה חודשים, התחלתי לחשוב שאולי השדכנית שלה היתה איזו חברה או קרובת משפחה, ולא שדכנית מקצועית. אבל עדיין חשבתי לעצמי: "מה, היא לא מבינה שהיא צריכה לחפש אצל שדכנים?" שנה עברה ועוד שנה ועוד אחת. הגעתי לגיל 27. ועדיין לא הצלחתי למצוא שידוך.
* * *
יום אחד, מטלפנת שדכנית חדשה שלא היכרנו. היא מתחילה לדבר על בחורה שמאד מתאימה לי, ויש לה מעלות כאלה וכאלה. אמי שאלה לשמה של הבחורה, והשדכנית ענתה. אמי השיבה לה שזה לא בא בחשבון. השדכנית שאלה מדוע, ואמי ענתה לה בנימוס, שהבחור מעדיף להינשא לבת אותה עדה שלו. השדכנית שאלה: "אבל בגיל כזה אין מקום להתפשר?" אמי ענתה לה שגם אם יש מקום להתפשר - זה רצונו של הבחור כרגע. השדכנית ניסתה עוד כמה פעמים להתקשר, הציעה עוד הצעות, אבל כולן מעדות אחרות. אמי הודיעה לה שאין על מה לדבר. התפלאתי מדוע היא עוד מדברת איתה, אבל מהר מאד התברר לי שהשדכנית ההיא אישה חמה ולבבית, ואמי, שהיא אישה מאד סגורה וגאה, נפתחה אליה, דווקא בשל לבביותה. אמי היתה מדברת איתה שעות ובוכה עלי - וכמובן בין השאר סיפרה לה את הסיפור ההוא מלפני חמש שנים. השדכנית החלה לתת לה עצות כדי למצוא את הבחורה, אך אמי הודיעה לה שכבר עשינו הכל: פנינו לשדכנים, לסמינרים, לספרי טלפונים - ושום דבר. הקשר ביניהן נמשך כחצי שנה, ויום אחד היא מתקשרת לאמי, נרגשת כולה. "מצאתי את הבחורה שאתם מחפשים!"
* * *
אמי כמעט התעלפה. השדכנית סיפרה שהיא התחילה לדבר עם כל מיני שדכניות שהיא מכירה, ושהיום אחת מהן התקשרה אליה, שהיא שמעה סיפור כזה על בחורה שפגשה בחור בטעות ואיבדה אותו. היא לא ידעה מה קרה בסוף הסיפור, והפנתה אותה אל אחת שהפנתה אותה אל אחרת, ולאחר עשר נשים, הגיעה לאם הבחורה, שאישרה לה את הסיפור.
אני הייתי בבית, וכמובן הצטרפתי לשיחה מהקו השני. הייתי נרגש מאד. "אבל יש בעיה גדולה," אמרה השדכנית. "היא התחתנה," אמרתי. "לא. דווקא לא. אבל היא לא מהעדה שלך." "ונראה לך שמעניין אותי מאיזו עדה היא?" שאלתי בחיוך. תוך שבוע נפגשנו. זו היתה היא. הפגישה הראשונה, כלומר השנייה, הוקדשה למסע החיפושים שערכנו כל השנים, ובכלל לטעות המוזרה שקרתה לנו.
במהלך אותה שיחה תפסתי איך זה קרה שלא מצאתי אותה. פשוט לא לקחתי בחשבון שאולי היא מעדה אחרת. המוח שלי היה כל כך צר אופק ומרובע, שאפילו לא העליתי אפשרות כזו בדעתי. במהלך החיפוש הבלשי שלי, לא פניתי אפילו להצעה אחת מעדות אחרות, ובגלל זה סבלתי כל כך הרבה שנים.
מובן שהתארסנו ונישאנו בעזרת ה', ומעניין, אחרי ששמעו את הסיפור שלנו - איש לא הרים גבה. כולם הבינו. אני לא מפסיק לחשוב על צרות המוחין של אנשים - ובעצם גם שלי.
* * *
אני נשוי כבר כמה שנים טובות ומאושר, ובמכתב הזה אני רוצה להביע קצת מהרגשות שלי בנושא הכאוב הזה. אני שואל על עצמי, אבל השאלה מופנית אל כולם. מי יודע כמה אושר אנו מונעים מעצמנו בכך שאנו הולכים אחרי דעות קדומות וגזענות? הרי בדרך טבעית היה בלתי אפשרי שאמצא את הזיווג שלי. רק משום שכאשר הכרתי אותה לראשונה, הראש שלי היה נקי מכל הדעות הקדומות שחונכתי בהן כל ימיי, מצאתי בה את האישה המתאימה - מה שהיה חסר סיכוי, אילו ידעתי את מוצאה.
אני בהחלט מבין את הנטייה הראשונית לחפש בן זוג מאותו מוצא. ברור שקל יותר כאשר ההורים והמשפחה מתאימים וגם המנהגים דומים. אך כאשר יש לאדם קשיים למצוא בן זוג, לא ברור מדוע שימנע מעצמו לבדוק בעדות אחרות, הלא אנשים אחים אנחנו.
מה אנחנו עושים לעצמנו? מדוע אנחנו מצמצמים את מרחב המחיה של האושר שלנו? אני חושב שמאות ואולי אלפי אנשים יושבים ללא בני זוג, רק מפני שסגרו מראש את שער הכניסה אל האושר בשער ברזל חלוד ומנוכר, שאין לו שום היגיון וזכות קיום.
תראו איך חילקנו את עצמנו לספרדים ואשכנזים, תימנים ומרוקאים, ועוד חילוקים מחילוקים שונים. ורק היושב בשמיים מביט ויודע מה אנחנו מפסידים. בעצם, לא רק הקב"ה. כשאני מסתכל על הילדים החמודים שלי, שישנים עכשיו שנת ישרים - גם אני יודע.
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/