מושלי משלים מסרו סימן לצומות כולם: סימן לצומות השחור והלבן, הקצר והארוך, האיש והאישה: תשעה באב - השחור. ביום הכיפורים - הולכים עם בגדים לבנים. עשרה בטבת הוא צום קצר. י"ז בתמוז, שהוא בשיאו של הקיץ - ארוך. צום גדליה - קרוי על שם איש, ותענית אסתר - על שם אישה.
מזל אינו זכייה בלוטו, מזל זה החירות לחיות את החיים בצורה נכונה.
מזל הוא המפגש בין הכנה מתאימה לבין הזדמנות שמגיעה...
מחג הפסח עד ל"ג בעומר יש 32 ימים בגימטריה "לב", ומל"ג בעומר עד חג השבועות יש 17 ימים בגימטריה "טוב", ביחד לב טוב, מרמז שצריכם להתחזק במידות והנהגות טובות, כהכנה לקבלת התורה.
הבושה שבסעודה תכפר עוון (פניני בית לוי, עלון 339)
" שעפטיל, שעפטיל!" שמעו כולם את הקול המוכר, בוקע מן הבקתה שבקצה העיירה. שום דבר חדש לא היה בקריאות הללו, ובכל זאת, משהו שונה היה בהם: "ראש השנה היום!" התחנן הקול המיוסר. " שע-פ-ט-יל", נשמע הקול נואש, "תקיעות שופר מה תהא עליה"... "שופר!" זינק שעפטיל ממיטתו והסתער לעבר הדלת... מה עניין תקיעת שופר אצל בין המצרים? הסכיתו ושמעו. כך סיפר הצדיק הגדול הרה"ק רבי יששכר בער מראדושיץ זיע"א, מגדולי תלמידי רבנו ה"חוזה" מלובלין זיע"א.
ידוע כי הרבה צדיקים נהגו לערוך את שולחנם הטהור לסעודת מצווה, בתשעת הימים שבין ראש חודש מנחם אב לתשעה בו. בסעודות אלו היו אוכלים בשר ושותים יין, אע"פ שנפסק להלכה שבימים אלו אין עושין כן, מכל מקום סעודת מצווה שאני, ואלו סעודות של סיום מסכתא היו. הרה"ק רבי יששכר בער נוהג היה לערוך את שולחנו הטהור ביום החמישי לחודש מנחם אב, הוא יומא דהילולא דרבנו הקדוש הארי ז"ל ובעיצומה של סעודה, היה מספר לפני המסובים סיפור כלשהו, וכך היה מיישב את התמיהה שתמה העולם על המנהג לערוך סעודות דווקא בימי האבל. " וכי אין ראוי הוא, בית אלוקינו" שאל הרה"ק רבי יששכר בער, "שנתנזר בעבורו מאכילת בשר רק תשעה ימים בשנה? אתמהה". "עוד קשה", המשיך ר' יששכר בער ושאל, "ושבעתיים קשה, וכי צדיקים שבכל ימות החול של השנה אינם טועמים טעם בשר, אלא לעיתים רחוקות לרגל סעודת מצווה, תאבים וחפצים בבשר ויין דוקא, ובדיוק באותם תשעה ימים שכל בית ישראל נאנח בשברון לב, אבל ונכה רוח על השרפה אשר שרף ה'" ... "אלא, מעשה שהיה"
שעפטיל, שעפטיל!" נשמעו תדיר צעקותיה - תחינותיה של זוגתו מרת הנפש. יושבי החצרות הסמוכים, כבר התרגלו לקולות שבקעו תמיד מן הבקתה הקטנטנה המטה לפול. פשוט שבפשוטים היה שעפטיל, מדלת העם, בקושי ידע להתפלל. בנערותו, לאחר שקלט, בקושי רב, את הקריאה, שלחו אביו, אף הוא היה עם הארץ, לעבודה, כדי שיסייע בפרנסת הבית. שוליה של נגר היה. כך גדל שעפטיל ללא תורה, ובהגיעו לפרק "האיש המקדש", שידך לו אביו "זיווג הגון"-בת גילו, בת עם הארץ כמותו. גם היא לא ידעה הרבה, אך יראת שמים, בכל זאת היתה בה. צנועה הייתה ותמימה, וכדרכן של נשים פשוטות באותם ימים, הייתה יראתה קודמת לחכמתה. סבל רב סבלה אותה עלובה. שעפטיל חולני היה אך לא חס וחלילה בדבר הטעון רפואת הנפש או רפואת הגוף, אלא סתם כך משהו מוזר, מחלת השינה, כל חפצו של שעפטיל היה לישון. מאומה לא ידע כי אם את המזרן עליו ישן ואת השמיכה שכיסתה את גופו. ישן וישן היה רוב שעות היממה, ורק לעיתים קצרות נעור היה, חוטף תפילה, לוגם משקה, אוכל קמעא, מתמתח, מפהק ושוב נופל אין אונים ונרדם. מדי בוקר היתה זוגתו מנסה להקיצו, אך לשווא. מתהפך היה מצד לצד, ולא היה מסוגל לפקוח עניים. כך נמשכה תרדמתו עד לשעות הצהרים, מהצהרים עד הערב, מהערב עד הבוקר וחוזר חלילה. מובן מאליו שבבית אשר כזה, שראש המשפחה מבלה כל ימיו בשינה, פרנסה לא הייתה. בני הבית רעבו ללחם, ואשתו האומללה נאלצה לעמול בעשר אצבעותיה להביא טרף לעולליה. כל העיירה הכירה את שעפטיל. כולם ידעו מה מעשיו בשעת התפילה ובשעה שהשוק הומה אדם. ובכל זאת ארע לעיתים נדירות שגם שעפטיל נאלץ לצאת מפתח ביתו, לצורך גדול ודחוף. או אז היו ליצני העיירה מקדמים את פניו בקריאות: "שעפטיל, כבר התעוררת ?!" שעפטיל עצמו, חפץ היה בכל מאודו להיגמל מהתמכרותו לשינה. אך שום דבר לא הועיל. וכל אימת שגמר אומר בנפשו שישכים קום, יתייצב לתפילת שחרית ככל אחיו בית ישראל - נחשל כשלון צורב. פשוט לא היה באפשרותו לפתוח את אשמורות עיניו בטרם צהרי יום.
שנים חלפו, ושעפטיל נכנע למצבו. במר ייאושו לא ניסה אפילו להיגמל ממחלתו. אך לא כך רעייתו, מסכנה זו לא רצתה להשלים עם העובדה שבעלה אינו מתפלל עם הציבור, לא בימות החול ולא בשבתות. הלכה לא ידעה, אבל רצתה בכל מאודה שבעלה יהיה ככל הגברים היהודים, הפוקדים את המקדש מעט יום יום. על כך הצטערה יותר אפילו מכך ששעפטיל שלה לא דואג להחיות נפש ילדיה העטופים ברעב. ימים רבים מררה בבכי לפני שעפטיל שינסה בכל מאמצי רוחו להתגבר על תאוות השינה שלו, אך הוא באמצע השיחה עמה, היה מתעייף ונרדם. דפי התהילים שלה צהובים היו מן הדמעות שהוזילה בהתחננה לפני בורא עולם שימציא מזור למחלתו של בעלה. אם בכל ימות השנה היתה ענייה תמימה זו מצרה על שאין בעלה ככל האנשים, על אחת כמה וכמה שבחודש הרחמים, עם השמע קול השופר. " כבר תוקעים בשופר", יללה באוזניו. אך הוא בשלו. קורי השינה כאילו סגרו על עיניו, והוא ישן שנת ישרים. " אינני אשם", השיב להאשמות זוגתו, "וכי מסוגל אני לשלוט על המלאך המפיל חבלי שינה על עיני? אנוס, רחמנא פטריה", הפטיר ברוב עם ארצותו.
הימים חולפים, רוב חודש אלול כבר מאחור, וימי הסליחות הגיעו, ובעיירה, באשמורת הבוקר, שהיקום שרוי עדין באפילה, עובר ר' שמשון השמש ומכה בפטישו על חלונות העיירה: "יהודים, קומו לעבודת הבורא!" גם על חלונו של שעפטיל היכה בפטישו. "מדוע לא?" אמר לעצמו, "אולי הזיק היהודי עדין בוער בקרבו, אולי בימים אלה של חשבון הנפש יתגבר על יצר השינה" ... אך לדידו של שעפטיל, שום דבר לא ארע. לא הקשות הפטיש, לא בכיותיה של אשתו, שם דבר. שעפטיל נשאר בשלו, במיטתו, ישן עדי עד. יום הדין הגיע. אשת ר' שעפטיל משכימה קום, כמנהג נשים צדקניות. "בשעה כה מוקדמת, אין טעם לנסות להעיר את בעלי", הרהרה לעצמה האומללה. היא יצאה לבית הכנסת, והחליטה לשוב להעיר את בעלה באמצע התפילה. בעיצומה של תפילת שחרית, נעתקה ממקומה ברוב כאב. שוב לא יכלה לשאת את הבושה הנוראה: "כולם כאן בוכים ורועדים מאימת הדין, רק השלופער שלי במיטתו.." היא אצה לביתה, ובחמת זעם קראה: :שעפטיל!" " שע-פ-טי-ל!" שעפטיל המשיך לישון כדרכו, ורעייתו שבה ביאוש לבית הכנסת. בעת קריאת התורה ניסתה שוב את מזלה, אך שבה לעזרת הנשים בבושת פנים. לפני תקיעת שופר החליטה שלא תוותר עוד. היא נכנסה הביתה וצרחה מלא גרונה. " שע-פ-טי-ל", תקיעת שופר מה תהא עליה?"... "שופר!" זינק שעפטיל ממיטתו והסתער לעבר הדלת... בחיפזון רב רץ שעפטיל לבית הכנסת, ומרוב בהלה שכח להחליף בגדים. כך נכנס "דער שלופער" לבית הכנסת, רגע לפני תקיעת שופר, קורי שינה מכסים את עיניו, והוא לבוש בבגדי שינה, מלאים נוצות... ברגע הראשון התקשו המתפללים להבין את פשר המראה שעיניהם רואות. אולם כחלוף רגעים אחדים מלאו קולות שחוק את חלל בית הכנסת. "דער שלופער הגיע לתקיעות עם בגדי השינה", כמובן שזאטוטי העיירה לא יכלו לעמוד מנגד, ואף הם קראו לעברו: " שלופער! שלופער! וכי לא היה לו פנאי להחליף בגדים ?!" אין לשער אלו חרפות וביזיונות עבר שעפטיל המסכן באותם רגעים. לבו נצבט בקרבו, מרוב בושה וכלימה, פניו האדימו, מצחו התכסה זיעה . ולמעלה, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שיבטו. והנה, גם תורו של שעפטיל הגיע. מימינים ומשמילים. אלו לזכותו ואילו לחובתו. אבל.... העוונות גברו. הזכויות כלו מצקלונו, מלאכי חבלה עדין מביאים חבילות של זדונות ואשמות. ואז, קם הסנגור וקרא : "הס קטגור! וכי לא ראית אלו חרפות ובזיונות סבל שעפטיל היום?!" ואמנם, הכף הוכרעה לטובה, הכלימות הנוראות שסבל היום גדשו את שאת ייסוריו, ובית הדין פסק: "לאלתר לחיים טובים!!!" עוונותיו של ה"שלופער" מחוקים, בשל הצער שסבל לפני תקיעת שופר. " עתה ראו" , באר הרה"ק רבי יששכר בער מראדושיץ זי"ע את הלקח מסיפורו, כשפרץ דמעות שוטף את עיניו. " הלא זוהי בושה וכלימה, שעתה בעצם ימי החשכות, ימי חורבן בית אלוקינו, חמדת מעוזנו, כאשר שכינתא בגלותא, אנו יושבים בסעודה, מתענגים על בשר ומרווים גרוננו בתירוש. " ברם כדאית היא החרפה הזאת לכפר עוונות ישראל, ולהחיש פעמי משיח בן דוד שיגאלנו גאולת עולם. יקבץ נידחי ישראל ויבנה בית עולמים במהרה בימינו אמן".
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/