אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ה

פעמים ימצא זאב מכוסה בעור כבש.

לפעמים נס זה רק סוג של קפה.

לקשישים יש חוכמה רבה יותר - משום שבעזרת הפרספקטיבה שצברו משך השנים, הם מבינים כיצד אירועים שהיו נראים כמנותקים זה מזה, מתחברים פתאום והופכים לתהליך אחד בעל רצף והגיון פנימי משלו.

לרה"ק יחיאל מיכל מזלוצ'וב זי"ע, יצא מוניטין של בקי בחוכמת הפרצוף, הרואה על מצחו של אדם את כל פגמי נפשו. פעם בא רבי מיכל לעיר אחת, והיו רבים באים אליו משפילים את שולי כובעיהם על למטה ממצחם מחשש מפניו...נענה ואמר להם: "מדוע אתם טורחים לעשות כך ? העין הרואה את הפנימיות מבעד לגרמי הגוף, מן הסתם חודרת היא גם מבעד לכובע" ! ... (סיפורי צדיקים)

אור של שבת

השעה היתה שעת הדמדומים של כניסת השבת. אווירת החולין פינתה את מקומה, ושבת המלכה עמדה לפרוש את כנפיה על העולם ויושביו. בבית הכנסת של החוזה מלובלין עמדו הכל בתפילת מנחה חרישית. תפילה זו, האחרונה לתפילות החולין של השבוע החולף, מעלה היא בכנפיה את כל תפילות השבוע ש'נתקעו' בדרך. הציבור כבר סיים את תפילתו ורק הצדיק עודנו עומד ועיניו עצומות. ולפתע, חיוך דק עולה על שפתיו - כאילו מצא פתרון לבעיה סבוכה. תלמידיו של החוזה הבחינו, כמובן, בחיוך המסתורי, וגם גמרו אומר למצוא הזדמנות ולברר את פשרו. ואכן, עם סיום התפילה, ניגשו התלמידים לרבם, ובסקרנות מהולה ביראה ביקשו לדעת "לשמחה מה זו עושה". החוזה פתח בסיפור: בשעה שעמדתי בתפילת המנחה, ראיתי והנה מלאכי מרום באים כלפי בתלונות. "ניחא", טענו המלאכים, "כבודו מברך אנשים ומבטיח הבטחות לברכת שמים בגשמיות וברוחניות, ועלינו מוטל לקיימן, שהרי צדיק גדול הוא ובפניו פתוחים השערים כולם. אך האם גם לזוגתו הרבנית מחויבים אנו להישמע? כיצד יתכן כי מפזרת היא הבטחות מופרזות ואנו נאלץ למלאותן?"

התענינתי לשמוע במה המדובר, ונודע לי כי אשתי הרבנית עמדה היום במצב קשה מנשוא. המחסור בביתנו הגיע למצב כה חמור עד שאפילו נרות שבת לא היו לה לאשתי להדליק, שכן חסרו לה שתי פרוטות לרכישת הנרות. יצאה הרבנית אל הרחוב הראשי וקוותה להשם, שתמצא מישהו שיעבור בשעה בלתי-שגרתית זו, ויואיל לתרום לה את הפרוטות הדרושות. מובן כי בשעה קדושה זו לא עברה אף עגלה ברחוב היהודים של לובלין, והיא כמעט אמרה נואש. אך לפתע הגיעה כרכרה מהודרת, רתומה לסוסים מובחרים וחסונים. למראה הרבנית הניצבת בצד הדרך נצטווה הרכב לעצור את הכרכרה. מבעד לחלון נשקפו פניו של האדון - פניו יהודיות ללא ספק, אך הופעתו כולה: הלבוש, התסרוקת וצורת הדיבור, העידו כאלף [ואחד] עדים על יהודי ששכח זה מכבר ששיך הוא לעם ישראל. ודאי נוסע הוא כעת להתהולל עם חבריו הנכרים ולהתרחק צעד נוסף מעמו וא-לוקיו. "גבירתי, במה אפשר לסייע בידך"? שאל האדון - "שתי פרוטות אדוני, עבור נרות שבת, אנא..." צלצול המטבעות הנופלים על המדרכה ערב לאוזני הרבנית כשירי השבת המתקרבת לבוא. היא הרעיפה ברכות על ראש הנוסע הנדיב, שכבר היה רחוק משם. "יהי רצון..." מלמלה הרבנית "שבזכות הנרות הללו יאיר לך אור השבת. שתזכה לאור של שבת קודש..." "כלום יתכן?" המשיכו המלאכים להתרעם "להאיר את אור השבת לאדם גס כל כך, שמימיו לא שמר אפילו שבת אחת? מנין לאשתך העוז והחוצפה לברך ברכה שכזו?"

כל העיניים הביטו בצדיק בדריכות, והוא המשיך: "אף אני לא הסתרתי את טענותי והשבתי כנגדם: כלום מאמינים הנכם בנפשותיהם של ישראל עם קדושים? האם יודעים אתם מדוע אדם זה הפנה עורף לעמו ולבוראו? אין זאת אלא מפני שלא טעם מעולם טעמה של שבת קודש! נסו נא ותראו, כי אך יטעם טעם של שבת, יהפוך ליבו ויהיה לאיש אחר".

באותו ליל שבת, עת ישבו החוזה ותלמידיו בסעודת שבת רוויה בשירי דבקות ובדברי תורה, נכנס לפתע אורח זר והתיישב בקצה השולחן. איש לא ייחס חשיבות לבגדיו ששידרו חולין וניכור. הכל התרכזו אך ורק בפניו, שקרנו באור של שבת קודש.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/