מתחשק לך לצאת לנופש באיזור ירושלים?
מה לא נאמר על הארץ שלנו, בכל הנוגע לדו הקיום המתמשך שמתקיים בין תושביה היהודים מחד והערבים מאידך? אלפי מאמרים כבר נכתבו על הנושא, חציים מהלל השני מקלל ורובם ככולם כבר הבינו שבסופו של דבר, המציאות היא זו שמכתיבה את מה שנעשה בשטח. הרי, אם לשים לרגע את הפוליטיקה והאידיאולוגיה בצד, בסופו של דבר כולנו רוצים לחיות.
אז למה לריב אם אפשר לשתף פעולה? למה להלחם אם אפשר לצאת לחופשה? למה להרוס עם אפשר לבנות צימרים?
אז נכון, קשה להתעלם מהעובדה שמעבר לפוליטיקה, יש כאן עניין גם של הבדלים תרבותיים. וכשתרבויות נפגשות, בדרך כלל, ולא צריך להיות למדן בקיא ברזי ההיסטוריה אלא מספיק להסתכל על מה שקרה בארצות הברית, אחת כופה עצמה על השנייה. אך הדבר לא חייב להיות ככה. או לפחות, לא בהכרח. כי כמו שאמרתי, אנחנו לא חיות, אלא בני אדם.
יש כמה בני אדם שכבר הבינו שהם כאלה. למען האמת יש 50 משפחות כאלו, והן מתגוררות בישוב המקסים נווה שלום, שבאזור לטרון. אפשר לקרוא להם נאיביים, אפשר להגיד שהם מתכחשים למציאות, אבל בשורה התחתונה, אי אפשר להתווכח עם העובדה שחיות שם משפחות ערביות-פלסטיניות לצד משפחות יהודיות, ברוח שכולה נתינה ואהבה.
תושבי הישוב, שנהנים לא פחות ולא יותר מהנוף המרהיב של הרי יהודה שנשקף מבעד לחלון, אמנם מנסים לקדם את השלום וההבנה שבין שני העמים, כדבריהם, אבל הם לרגע, כאמור, לא שוכחים שכל זה נובע מהיותם אנשים, בעלי זהויות. וככאלה, הם בחרו להקים את הקהילה הקטנה והמקסימה שלהם באופן שיאפשר לאחרון האנשים, בין אם הוא פלסטיני או יהודי, לבטא את הזהות האינדיבידואלית שלו. חזון אחרית הימים? ממש לא.
כדי להפיץ את האידיאולוגיה של "האהבה עדיפה על פני האיבה", כמאמר מייסד הישוב, הנזיר ברונו הוסאר, בנווה שלום הוקם מרכז "רוחני פלורליסטי" שמשלב אלמנטים מכל הדתות, לא רק מהיהדות ומהאסלאם, אלא גם מהנצרות ומהבודהיזם. במרכז נערכים לא מעט כנסים והרצאות בנושא הדו-קיום, שמיועדות עבור כל אלה שעדיין משפשפים את עיניהם בתדהמה למקרא שורות אלו. זה יכול להיות כל דבר החל מהרצאה קצרה שמסבירה את האידיאולוגיה באופן הכי פשוט ועד לכדי סדנה יומית, שמאפשרת גם היכרות עם המיזמים השונים שמפעיל היישוב, לרבות המפעל החינוכי המרשים ששיאו הוא "בית הספר לשלום".
חופשה טיולים ונופש באזור השפלה
ואם כבר קפצתם לבקר או אתם עושים טיולים באיזור, אתם הרבה יותר ממוזמנים להשתכן במלון שבמקום, על 39 חדריו והמסעדה שמציעה מאכלים אותנטיים מהמטבח הלבנוני, כגון המקלובה, הסינייה והחוביזה. הם אמנם לא שיא הפאר, אבל מכבדים את בעליהם ובתכל'ס, משמשים בעיקר ללינה ולמנוחה.
כמובן שסביב יש גם מבחר צימרים שמגיע עד ירושלים
לספקנים שבטח מצקצקים בלשונם, וגם למתנשאים שבטוחים שכל המיזם הזה עומד לקרוס בכל רגע יש לי רק דבר אחד לומר: לא רק שהוא קיים כבר למעלה מ-40 שנים, אני די משוכנע שהוא עתיד להמשיך להתקיים גם בטווח הרחוק. אז במקום לפקפק, תפתחו את האוזניים ואת העיניים ותקשיבו רגע. אולי יש משהו, ולו הקטן ביותר, בדבריהם.