תולדות האופרה האיטלקית - הרפתקאות באיטלקית

היווצרות האופרה

מהי? אופרה היא תרבות אחרת שנוסדה מניסיון הרפתקני ומדוברת בשפה האיטלקית (איטלקית- השפה המרכזית עד המאה ה -19)

טענות- לעיתים קרובות לעיתים טענו כי אי אפשר להגדיר אותן כיצירות אוניברסאליות.לעיתים קרובות נשמעים קולות לבטל לחלוטין כל מימון ממשלתי לאופרה.טוענים שמדובר באומנות אליטיסטית, מיושנת שדורשת המון כסף ולא אומרת הרבה ופונה רק לקהל מצומצם.

שלושה אלמנטים מרכזיים באופרה:

1. הדרמה והמשחק- בדומה למחזה רגיל מדובר במתחים והאופי של הדמויות, המטרות שהן רוצות להשיג וסיפור העלילה.
2. השימוש במילים וטקסט-  המבנה המילולי אשר מקדם את העלילה ומאפיין את הדמויות.
3. המוסיקה - גם השירה וגם הלחן אשר מגבשות את הדרמה.

מה שמייחד את האופרה זה המבנה השלישי - המוסיקה .

המוסיקה היא הרבה יותר מזה - זה מבנה כולל שמאפיין בדרכיו את הדמויות. ראשית כל על ידי בחירה בסוג הקול - גבוה, נמוך וכד'.

בנוסף כל היחסים המוסיקליים.

מעבר לזה כל מלחין בכל עת בוחרים באמצעים מוסיקליים כדי לבחור יחסים של צורה ואבחון מוסיקלי.

המוסיקה קובעת את המשך הזמני של כל ארוע וארוע ושל כל מאפיין מוסיקלי.

את המצב הדרמאטי שלולא המוסיקה היו מאוד קצרים ואילו בתוך אופרה יכולים לתפוס זמן רב יותר או למשל צלילים מסוימים שאנו שומעים בתזמורת ופתאום חוזרים ומגשרים בחלקים שונים של אותה דרמה,של אותה האופרה.

זה למעשה מאוד חשוב ולכן ראינו את הציטוט בשלמותו.

זה נכון לגבי האופרה כג'אנר מוסיקאלי. זה נכון לאופרה כיצירה. כאשר אנחנו מתייחסים לאופרה כמו אל טקסט או מחזה אנו מחפשים את המבנה הדרמאטי וגיבושו דרך המוסיקה.

האופרה היא תופעה חברתית.

באותו זמן היא הייתה החל מראשיתה האובייקט התרבותי \ אומנותי הכי מורכב בתרבות המערבית.

לכן אומניות רבות ושונות זו מזו משתתפות באירוע אחד כוללני.

היא הייתה תופעה תרבותית מלכתחילה. היא נולדה פעמיים בהפרש של 30 שנה בהקשרים תרבותיים חברתיים,כלכליים,פוליטיים ופילוסופיים שונים אלה מאלה.

היות והיא הייתה לאובייקט הכי מורכב ועשיר וכן הכי מוצלח. הצליחה למשוך קהל שהשתקף באופרה.

החל מדברים מאוד בסיסיים - כיצד מודדים את החשיבות הכלכלית והתרבותית של מישהו בעיר? - באישה מקום הוא באופרה, תא שלם או לא, עם מי הוא בא?

יש לו תפקיד פוליטי - אם אני שליט של עיר ואני רוצה להראות לו שאני משכיל, עשיר וכל יכול אני מארגן לו מופעים אופראיים לכבודו  - בעיקר במאה ה - 17.

אם אני רוצה להראות לכל העיר והאזור שלי, אני ממלא חלק מסווים מהאופרות.

זה ג'אנר שמשך את הקהל לשם שעשוע גם כן.

אופרה תופסת 4-5 שעות כל פעם.

לכל אמרגן ששכר את האופרה לשנה שלמה , היה אחוז קבוע של רווח מכל משחקי הקלפים שהתרחשו באותו התיאטרון.

תפיסה רומנטית - חידוש שהיא מביאה.

כמה שהיא יותר מהפכנית כך היא יותר מוערכת על ידנו.

עד סוף המאה ה - 18 כל העניין הזה לא היה חשוב.

כמה שהלכת בדרך של חיקוי הדגמים מן העבר , כך היית נחשב לאומן יותר טוב.

לכן בהקדשות של אוספים מוזיקליים שכל אומן שמכניס חידוש כלשהו ביצירותיו מרגיש צורך להתנצל על מה שהוא עושה.הוא אומר שהרעיונות מאוד יפים אך לא שלו אלא של אבותיו.

רואים במשך שנים רבות שהסיפורים - ליברטו (טקסט של האופרה) היו אותם הליברטים. האופרה האחרונה של מוצארט שנכתבה כהזמנה של הקיסר לפני הכתרתו לקיסר הרומי - גרמני. היא נכתבה בסוף המאה ה- 18 שמבוסס על ליברטו אחר שנכתב 100 שנים לפני כן.

10 שנים אחרי שוויואלדי מת לא זכרו מי הוא אך חזרו על היצירות.

כל הדיאלקטיקה הזאת בין שמרנות לחידוש היא חשובה מאוד באופרה.

אנו חיים בעידן של זכויות היוצר.

אז לא היה בדיוק כך. עד המאה ה- 19 הדבר לא היה קיים. זה מחדש חידוש גדול מאוד שחל בחברה. של הסטנדיזציה ושל תהליכי ייצור. למשל במאה ה - 17 המלחין מכל אלה שהיו מעורבים ביצירת האופרה היה האיש שקיבל הכי פחות כסף.

כפי שרואים מדובר פה בשילוב של תנאים שונים לחלוטין זה מזה. לכל אחד יש משקל רב באופרה וזה משתנה מעת לעת, תקופה לתקופה וזה רק מחזק את מה שנאמר - את המרכזיות של האופרה כאובייקט תרבותי מוכר ומסובך במשך מאות רבות.

הסיבה שאנו מדברים על אופרה איטלקית היא שעד תחילת המאה ה - 19 האופרה הייתה בשפה איטלקית. הייתה גם אופרה צרפתית של המלכים בצרפת, אופרת חצר ולא הייתה נפוצה כלל מחוץ לצרפת.

תופעה זאת הופכת לתופעה כללת אירופית ומלחינים גרמנים כותבים אופרה בשפה האיטלקית.

יש שני תאריכי לידה לאופרה -

1. פירנצה בשנת 1600 בדיוק. זאת פעם ראשונה שמשהו שקרוב למה שאנו מכירים היום כאופרה עולה על הבמה.
2. וונציה - 1637 - הפרש של 37 שנים. בתיאטרון ציבורי.

היו הרבה אופרות שהוצגו במשך 37 השנים הללו, רק שהיה מדובר בסוג מאוד מסוים של אופרה אך היה מדובר באופרה אריסטוקרטית ובשנת 1637 הפך לאופרה מסחרית.

זה מתרחש באיטליה שהייתה שונה מאוד מיימינו - הייתה מחולקת למספר מדינות רב ביותר והיה שליט בכל מדינה פרט לשתי מדינות חשובות מאוד -

1. ג'נובה - חשובה כלכלית.
2. ונציה - חשובה לאופרה.

שאר המדינות היו חשובות למלכויות באירופה כמו בפרד בעיקר וזה נכון לגבי מילאנו ולגבי דרום איטליה כולה או שייכים לאפיפיור כמו מרכז איטליה או שייכים לאחד מהמשפחות האריסטוקרטיה שמחזיקות שלטון מקומי ומדובר במדינות עשירות מאוד כגון הדוכסות של טוסקנה - עשירות בזמינות כספית, מזומן יותר ממדינות אחרות גדולות כמו צרפת.

איטליה נמצאת בתהליך של שקיעה כלכלית ופוליטית גדולה אך עדין חשובה באירופה ולראיה רואים שחצרות אחרות באירופה מחקים אותם ואנו רואים שיש חיקוי של תרבות איטלקית או ייצוא של תרבות איטלקית.

ג'נובה וונציה שונות מאחרות כי מדובר ברפובליקות ולא במובן הדמוקראטי של המילה אלא רפובליקות אריסטוקרטיות - עליתה של סוחרים , ראשי צבא במשך דורות אך כל המוסדות הם רפובליקנים - יש פרלמנט, אין שליט שמחזיק בשלטון יותר ממספר מצומצם של שנים ומדובר בעיקר במקומות מאוד משגשגים מבחינה כלכלית הודות למסחר הימי ברחבי העולם.

חשיבותם של מדינות אלו שוקעת החל מאז שגילו את אמריקה כי דרכי המסחר עוקפים את הים התיכון.

מבחינה תרבותית - היה אינטרס לשליט להוכיח לנתיניו ולשלטים אחרים כמה הוא נדיב,פיקח ומתקדם בתחום התרבותי וזאת על ידי טקסטים ושירה. ברוב המקרים מדובר רק על אקט של פטרוניות - איזון של מופעים ויצירות אומנות וכו'.

היוזמות היו רבות במיוחד סביב לביקורים של שליטים אחרים - כאשר מגיע מלך צרפת לפירנצה לדוגמה..מזמינים את מיטב האומנים בכל התחומים על מנת שיהיו דברים עוצרי נשימה והשליט יוכל לחזור לצרפת ולדבר על זה.

כמובן שגם סוג יצירות האומנות שהשליטים הזמינו אצל האומנים לא היה מקרי - הוא היה שונה מהאומנות הויזואלית של היום. המקרה היה שונה לחלוטין ברנסאנס ובמאה - 17 כי האינטרס של השליט היה שכל מה שהוא יוזם במישרין או עקיפין יהפוך לשיר הלל לכבודו. מדובר פה במערכות מורכבות מהספרות הרומית יוונית וכן מתרבות הנצרות.

ככל שמה שהשליט יוזן ומזמין יותר קצר מבחינת הטווח הזמני שלו כמו למשל אירוע תיאטרוני, כך יכול להראות את הגבולות הכספיות שלו.

חיי החצר - התקיימו על פי כללי שנכתבו בספר המתורגם ביותר,איטלקי מהמאה ה - 16 של הוראות בכותרת "איש החצר".

הטקסט הזה הופך לתיאור של חיי החצר האידיאלים ופורסם לראשונה ב - 1508 ותורגם לרוב השפות האירופאיות. שרואים סרט על אליזבט הראשונה, מלכת אנגליה, זה פרי ישר של הספר הזה.

בחיי החצר, חשיבות רבה לקריאת שירה, לזמרת השירה על פי מוזיקות מאולתרות. לאט לאט במהלך המאה ה - 16 אנו רואים התרבות של טקסטים של ספרי שירה שהם לא אוספים של קטעים שונים לא כל כך קשורים זה בזה - טקסטים שמתארים על פי רוב את החיים האידיאלים של רואי צאן ביוון העתיקה ובעיקר באזור ארקדיה, כל זה מסתמך על מקורות קלאסיים יוונים ולטיניים ומסופר על סיפורי האהבה בין רואים לנימפות ואין חידוש רב בסיפורים אלו.

אנשים שדקלמו את הטקסטים הרגישו בצורך לצעוד עוד צעד קדימה - להביא אותם אל הבמה. התיאטרון במובן שלנו לא היה קיים אז.

אנו רואים שהשירה שבתוך הטקסטים האלה הופכת ליותר סידרה ורגילה בהתאמה של סוג השורות שהטיפול המוזיקאלי יהיה יותר קל.

במאנטובה הייתה הקהילה היהודית החשובה ביותר אחרי ונציה. השליט היה גונזאגה שאהב ספר שהתפרסם ב - 1685 ושמו "הרועה הנאמן" וראה לנכון ששמו ייזכר בהיסטוריה אם יצליח להזמין מספר יצירות שיוכלו לראשונה בתרבות המערבית לחדש את המסורת של התרבות היוונית שנחשב לתיאטרון ומוזיקה גם יחד.

עד המאה ה - 19 חשבו כך.

השליט הזה ניהל מספר ניסיונות להעלות לבמה מספר ניסיונות של "הרועה הנאמן".

מה היה מצבה של המוסיקה באותם הימים?

התפקיד של המוסיקה קשור בשני דברים -

1.מוסיקה כנסייתית. רוצה השליט להראות שהוא חי בפאר גדול וכמה שלטונו מיוחד משלטונם של אחרים עד כדי כך שאחד מאבותיו של וינצנסו כתב לעמו ליטרגיקה מסוימת, נוסח משלו ועל פיו הזמין יצירות. יש סדרה של מיסות של פלסטרינה - אחד מגדולי המלחינים באותה התקופה.

הטיפול הרב קולי בטקסט אינו פשוט. כשם שהיו טקסים דתיים, היו גם אירועים חילוניים של קריאת שירה ושירת שירה.

כל הטקסטים הידועים של השירה החילונית קיבלו טיפול של כתיבה רב קולית - מקבל מנגינה עצמאית שלא תתנגש עם מנגינות אחרות ובאותו הזמן לשמור על המילים והתאמה של הטקסט.

שומעים יצירה -

משורר בשם פאסקולינו מדבר על "פנינות של אהבה" - זאת קינה על האהוב הנטוש והמסכן.

כל הטקסטים של תקופה זאת מלאי רחמים עצמיים.

גם דובר איטלקית שיודע היטב את שפת משוררי התקופה - קשה לו מאוד לעקוב אחרי הטקסט ולתפוס את כל המילים.

במהלך המאה ה- 16 אנו רואים התפתחויות מאוד חשובות - גם מבחינת השירה וגם מבחינה אסטטית, מוזיקלית וחברתית בקרב חיי החצר של החצרות הקטנות של איטליה.

•א.      רואים התפתחות של אקדמיות שזאת תופעה מעניינת. היום חושבים על חוג של מלומדים שדנים על נושאים מסויימים ומקבלים החלטות כמו אקדמיה ללשון העברית.

לאקדמיה של אז לא היה כוח להשפיע. מי היו אנשי האקדמיה - היה תמיד פטרון עשיר שהיה לו עניין בדברים מסויימים באותה תקופה והוא הזמין משוררים, פילוסופים, אומנים למיניהם, והם ערכו דיונים רבים על סוגיות מסויימות והאומנים ניסו ליצור יצירות ברוח דיונים אלו. הדיונים היו על נושאים אומנותיים - כיצד להביא לידי ביטוי מה שמוצאים בדברי פילוסופים כאלה או אחרים.

•ב.       עלה הצורך בקרב כמה אנשי ספרות ותיארתיקנים של המוסיקה שהטיפול בטקסט יהיה שונה לחלוטין - יהיה טיפול ששומר על הצורה של הטקסט, מביא לידי ביטוי נכון את הטקסט ולא מבחינה אלגורית בלבד. לא תיאור ויזואלי של הטקסט אלא מעבר - לחשוב מחדש על מה שאפלטו כתב על המוסיקה שמסוגלת להניע את כל המערכת הרגשית שלנו.

הטקסט מדבר על רגשות והמוסיקה צריכה להגדיל את האפקט הרגשי אך הטקסט צריך להיות במרכז ההתעניינות של האומנים.

המערכת המילולית חייבת להיות הבעל של כל הביטוי המוסיקלי. המוסיקה חייבת לבוא בעקבות הטקסט - לשמור על הטקסט. להגדיל את הפניה למערכת הרגשית שבתוך הטקסט בדרכים שלה. היא חייבת לא לעלות על הטקסט. המוסיקה חייבת ללכת בעקבות הטקסט.

ביטוי מרכזי נוסף הוא להניע את תשוקות הבינה. זאת חזרה לכתבי אפלאטו.

מה הפירוש המוזיקלי של זה?

בשלהי המאה ה- 16 בפירנצה יש רוזן בשם ג'ובאני דה בארדי שמזמין בבית שלו מספר אנשים - משורר,מוזיקאי - לדון על מה אפשר לעשות כדי לממש את התפישה האפלטונית לגבי המוסיקה ובאותה מידה לחדש את התיאטרון העתיק.

רוצים לשחזר את התיאטרון היווני. בתקופה זאת באו לשחזר את הפאר של יוון ורומא העתיקה.

כל חידוש שהם הכניסו היה רק על מנת לשחזר.

מה הביטוי של כל זה?

היו שולחים תאורתיקן לרומא ובודרים מה חשבו היוונים על תיאטרון ודברים רבים. מי שולח אינספור מכתבים לאקדמיה שנקראה קאמראטה בפירנצה.

גלילי כותב דו שיח של המוסיקה העתיקה והמודרנית והם מציאם -

1. די עם הרב קוליות. זאת התייחסות פרטנית לטקסט ולא כוללנית.
2. לא מבינים - אם יש 5 מדינות בבת אחת על אותו הטקסט לא בהכרח מבינים.

היוונים דיברו על כך שיש מנגינה אחת ויחידה על כל טקסט שהקצב וההתאמה המוזיקליים חייבים לבוא בעבקות הקצב של הטקסט ולהגדיל אותו.

מתחילים להופיע אוספים שלמים של מוסיקה חד קולית. כעבור עשרות שנים מספר האוספים שהודפסו הולכים וקטנים ומספר של אוספים של מוסיקה חד קולית הולכים וגדלים.

יש סוגי כתיבה שמשלבים את שני סוגי המוסיקה. יש לפתע חשיבות למוסיקה כלית. יש לפתע קטעים קריאים בתוך שירה שלמה, קטעי סולו, קטעי מקהלה, קטעים עם מספר קולות על פי סוגי כתיבה ישנים יותר וזה יוצר גוון גדול של אפשרויות מוסיקאליות - סולו כלי, מוסיקה למקהלה, קטעים המיועדים לריקוד וכו'.

קלאודיו מונטוורדי בשנת 1605 בספרו החמישי היה איש החצר במנטואה.

שומעים אופרה -

יש אפשרות של טיפול מגוון בטקסטים ומכאן נוצר מוצר מיוחד. בפירנצה ב - 1600 לקראת החתונה של הנרי הרביעי מלך צרפת עם מרי דה מדיסי זלימים הייתה מלכת צרפת, חלק מן הקאמראטה יחד עם קרוב משפחה של מרי דה מדיסי מחליטים לעלות אופרה - דרמה שמההתחלה עד הסוף יש מוסיקה וכל הדמויות מתבטאות בשירה. עד אז היו נסיונות כמו של גונזאדה אך לא היה רצף מוזיקלי אחיד מתחילת הדראמה עד סופה וזה מתרחש לראשונה ברמה שנקראת - אירודיצ'ה - euridice

פרטיטורה זה הטקסט המוזיקלי.

אורפאוס מנסה לשכנע את אל השאול להחיות את ארווידיצ'ה ונראה זה באופרה אורפאוס של מונטוורדי של איך הוא מצליח לעבור את המכלשולים.

בסופו של דבר מה שמונטוורדי עושה - אל השאול מתרגש ומשתכנע להשיבם לעולם החיים אבל אומר להם לא להפנות את פניהם אחורה וארווידיצ'ה מסתובבת וזה סופה אך ב - euridice זה מצליח כי זה לנישואין ורוצים סוף שמח.

אם מסתכלים מה קורה בין 1600-1607 יש מספר אופרות נוספות בפירנצה ורומא בעיקר - מדובר באותה קבוצה של זמרים ומלחינים. זה כתוצאה ממצב אובייקטיבי מהתפתחויות שחלו בהתפתחות של התיאטרון והמוסיקה. הכל בתוך מעבדה אינטלקטואלית של אנשים מסויימים.

ב - 1607, לפני 400 שנה יש לנו הופעה ראשונה של האופרה הכי מוצלחת  - אורפאו מאת קלאדיו מונוורדי. ההזדמנות פחות מפוארת ובעלת חשיבות. פה היה מדובר בקרנבל. על פי התפיסה והלוח הנוצרי - בין חג המולד, החג של הקדוש סטפאנוס - 26 בדצמבר - ועד תחילת ה לנט  - ימי אבל לנוצרים, שהם כמובן משתנים משנה לשנה, כי פסחא לא קבוע. בעונה זאת יש מספר חודשים  קרנבל והשתחררות של יצרים ומותר גם לצפות בתיאטרון ולשמוע מוזיקה קולית חילונית. בארמון הדוכסי של מאנטובה, אקדמיה מאנטובאנית נוספת שמוביל אותה הוא בנו של השליט גונזאדה, פרנצ'סקו והיא תיהיה אורפאוס.

נשמע היצירה-

מוסיקה שמיועדת לומר לקהל שהגיע לארמון הדוכס שהמופע מתחיל וגם נותנת את הטון של כל הסיפור.

זאת עדיין מוסיקה אריסטוקראטית ולא ציבורית.

האופרה הראשונה, אירודיצ'ה עלתה באולם רגיל בפירנצה ואופרה זאת עלתה בחדר כזה בארמון הדוכסי. מה שחסר הוא התיאטרון.

1610 - מונטוורדי מוציא לאור אוסף של מוסיקות לתפילת הערבית הנוצרית - שגם בקרב הנוצרים זאת התפילה הראשונה שפותחת את היום בדומה לערבית שלנו.

תפילת הוספרי - לוקחת את המנגינה הגרגוריאנית מימי הביניים ומלחין על זה מוסיקה מאוד מעניינת.

בין 1607 ו 1637 יש לנו מספר רב של אופרות שמעלים על בירות שונות. אמנם פרט למקרה של תיאטרון בפאלמה, אין לנו בניה של תיאטראות ממש אבל יש לנו ניסיון מאוד מעניין ברומא שיש מספר אופרות מעניינות.

האופרות ברומא גם היו אופרות אריסטוקראטיות וגם ברומא - עיר בירה מאוד משונה, יש חיי חצר, דרך הקרדינאלים והבישופים. כל אחד רוצה להראות כמה שהוא משכיל, מיוחס וכו' ויש כל מיני עלילות. זה עניין גם של קינה הדדית בין כל הגורמים האלה - מי גונה לשני את המוזיקאים הכי מוכשרים. מי מצליח לבצע אופרה בתפאורה יפה יותר.

כמובן שסוג הסיפורים שעולים על הבמה מאוד שונה - לא מדובר במיתוסים יווניים אלא בסיפורים של קדושים נוצרים שמאוד מתאימים לעלילה תיאטראלית וכיוצא בזה.

מה קורה בוונציה - בשנת 1637 מלחין אחד ומשורר אחד מחליטים לשכור בנין שלם, ששיך לאחת מהמשפחות הגדולות של וונציה. הבניין עומד ריק , היה שם תיאטרון של קומדיה דל ארטה והם מחליטים לשלם שכירות מ - 26,12 עד תחילת ה לנט של הכנסייה ונארגן עונה של אופרות. זה היה רעיון לחלוטין חדש. אמנם אופרות היו אך הם רצו לארגן את זה באופן מסחרי - לארגן עונה של אופרה.

הם מכרו כרטיסים, תאים וכן שכירת הכיסאות - הם פונים למישהו שייתן להם את הכיסאות ומשכירים למי שנכנס ל - 3 שעות.

כותב הטקסטים - הדראמות התפרנס ממשהו אחר - הוא כתב את הסיפור - הליברטו. מי שכתב זאת היה אחראי להדפסה על חשבונו ולמכור.

זמרים, המלחין והמוזיקאים היו בדרך כלל עובדים על חוזה לעונה שלמה. התחייבות לכמה יצירות חדשות וקיבלו סכום מזערי של כסף ולכן להרבה מלחינים הייתה תשוקה גדולה להפוך למלחינים ואמרגנים באותו הזמן.

כל המלחינים האלה היו גם מלחינים במשרה מלאה במקום אחר.

בסיכומו של דבר ההבדל בין האופרה האצולה לציבורית היה שהאצולה לא נולדה לשם רווח, רק מי שמוזמן אליה, באה לממש רעיון אסטטי ורק ליודעי דבר.

האופרה המסחרית פתוחה לכל מי שמוכן לשלם - ומה שמוזר הוא שכל הפרטיטורות מהמאה ה - 17 הם של האריסטקרטיה ולא ציבור. המוסיקה יצאה לאור להנציח את הזיכרון של מקרה חד פעמי  זה והאופרה המסחרי נולדה כדי שאם תהיה מוצלחת יחזרו עליה כמה פעמים ולא היה אינטרס להדפיס מחדש את הפרטיטורה. לא מעניין אותם להנציח את הזיכרון אלא להרוויח.

בכל מה שנוגע לתהליך ההיווצרות של האופרה זה נוגע להיתפתחויות מתחום השירה והחצר האיטלקית במאה ה- 17. מתחיל ביוון העתיקה בין רועי צאן ואלילים - דראמות שלמות שכתובות כשירה אשר כביכול ביקשו השלכה, הגדלה או הרחבה לתיאטרון או משחק.

היו דראמות מלאות שיחות,דואטים בין הדמויות,קטעי ריקוד וכו'.

באותו זמן השליטים היו מעוניינים בתיאור בולט ומפואר יותר של בידור בתוך תחומי החצר ולא הסתפקו רק בדרגה נמוכה או קטעי משחק קצרים.

ההתעניינות התחילה, וזאת תופעה שמתפתחת באמצע המאה ה -16 והיו מעוניינים בסוגים שונים של השתלבות.

משחק תיאטרוני דרך שירה,ריקוד, מחול וכו'.

גורם שלישי היא התעניינות של אינטלקטואלים והוגי דעות מאז - אומנים ואנשי מפתח בממשל המקומי בתחום הדראמה והמוזיקה.

הם הקימו אקדמיות. בכל אחת מהמדינות הקטנות אז הייתה אקדמיה אחת.

במה דנו?מי היה בהם?

היו הוגי דעות, בדרך כלל אנשים כמו המזגיר האישי ישל השליט או מי שהיה ממונה על אנשי החצר הפרטית של השליט ובניהם גם אנשי אצולה שהיו מעוניינים בדיונים תיאורטיים יותר ואומנים רבים.

באקדמיות אלו, אל פי תפיסת הרנסנס , דיון תיאורטי היה שווה יצירה אומנותית - כלומר שיצירה אומנותית לא הייתה פחות חושבה מטרקטט שלם - כלומר שהיצירה האומנותית והדיון התיאורטי היה שווה והתקדם זה לצד זה.

במה דנו?

בכל מה שנוגע לאופרה במיוחד הם דנו על שתי סוגיות -

1. כיצד יכולים לשחזר את כוחה של המוסיקה כפי שהייתה בימי יוון העתיקה - יחסים בין מלל ומוסיקה - איך לחזור למצב שהמוסיקה משפיעה על הרגשות.
2. איך משחזרים את התיאטרון והדראמה של יוון העתיקה.

טרקטטים - ספרים - אפלטו,אריסטו וכו'.

במיוחד , מוקד ההתעניינות בימי הרנסנס עובר מהתעסקות מכתבי אריסטו לכתבי אפלטו.

הם יצרו דגל, כל האנשים שבאקדמיות הללו על פיו היחס בין מוסיקה ומילים, מוסיקה,דראמה,מילים, משחק - היה דגם אידיאלי.

ניתן לומרשבמדרגלים,  שבזמן ימי הביניים הייתה התייחסות רבה בין מוסיקה לטקסט אבל ההתעניינות הייתה רק לחלקי הטקסט והם רצו שתהיה התייחסות לטקסט בשלמותו, לכל המורכבות שלו - לתת מילים ופירוש צורני ולא רק למילים - דרך חזרות והרחבה על קטעים מסויימים, התייחסות רטורית - המוסיקה כסוג של רטוריקה - אומנות הנאום.

באותו זמן גם התרחשו שינויים מוסיקליים רבים - בשלהי המאה ה- 16 נולדה מוסיקה קולית שלא הייתה קיימת בימי הרנסאנס - מוסיקה חד קולית - רק קול אחד ששר במרום - 4-6 קולות.

המוסיקה החד קולית היא הכי טבעית בכלל התרבויות האנושיות.

הם רצו מוסיקה חד קולית לא כמו שאני שר באמבטיה אלא במובן של מוסיקה אומנותית מדרגה גבוהה שמחינת איכות לא נופלת ממגוון של קולות. כי בארבע קולות זה יוצר מוסיקה הרמונית ורוצים להגיע לאותו אפקט, קול אחד, ליווי להרמוניה בסיסית ולהגיע לאותה עוצמה,שלמות ואושר מוסיקלי ולכן מוסיקה חד קולית בליווי כלי.

הייתה מוסיקה חד קולית מאולתרת במאה ה - 15.

ששמענו ממונטוורדי - יש התחלפות בין קטעי סולו ממוסיקה חד קולית לרב קולית עם ובלי ליווי קולי.

ברגע שיש דמות לאורך כל הדראמה היא צריכה לשיר לבד.

מכל זה נוצר רצף של מופעים תיאטרוניים חד פעמיים. כולם מבוססים על אותם דראמות פסטוראליות, אבל היה מדובר בטיפול תיאטרלי מאוד מוגבל. לקחו מערכה,סצנה וחילקו חלק לריקוד,מקהלה וכו' ויותר מזה לא יכלו לעשות.

דברים אלו עלו על הבמה בהזדמנויות חגיגיות חשובות - חתונה של שליט, ביקור של מלך פלוני וכו'.

בכל האקדמיות היו משוכנעים שהטרגיות של התיאטרון היווני וגם הקומדיות, היו סוגים של תיאטרון שבו שרו מההתחלה עד הסוף.

לא היה שום קטע של משחק דרך דיבור או דקלום רגיל. הכל דרך זמרה.

אנו יודעים היום שזה לא נכון אבל אז היו משוכנעים שכך זה היה.

כנראה שהם השתמשו ובסוג של דרלום שהוא לא הדיבור הרגיל של שחקן מימינו אבל בוודאי לא דיבור שהוא חלק מזמרה מסוימת.

דבר נוסף חשוב מאוד מבחינתם - לשמור על אחדות פעולה,זמן ומקום.

חלק מתיאוריית אריסטו - שבתוך התיאטרון הפעולה צריכה להיות אחידה, ברצף זמן אחיד - אותו יום, ובאותו מקום.

היה משהו שהם חידשו לגמרי בין שהיו מודעים או לא מודעים לכך.

אנו יודעים בוודאות שבתיאטרון העתיק היווני והרומי את רוב הפעולה היה דבר שהתרחש לא מול העיניים של הקהל - הדמות X הרגה את  Y או התאהבה זה לא על הבמה - יש דמות שנכנסת לבמה ומספרת.

היה קל יותר להביא את זה מבחינה ספרותית גבוהה כך ומול הדמוית ראו את הרגשות.

אחד מן העקרונות שכל אנשי האקדמיות וגם כל המלחינים וכותבי הליברטים שמרו עליהם במהלך כל המאה ה - 17, היה שלא קורה דבר רלוונטי חשוב להתגלגלות הסיפור שאינו מתרחש מול העיניים של הקהל.

אם זה לא מתרחש מולי זה לא קיים ולכן זה מאוד חשוב.

במאה ה - 18 מתרחש דבר הפוך לחלוטין - את רוב הפעולה לא רואים אלא שומעים דרך סיפורים שחלקם מספרים תוך שימוש בצורה מוסיקאלית מסוימת וכל דמות מביעה את הרגשות שלה דרך זמרה.

יש קטע מאורפאוס שנראה בשבוע הבא - מערכה שנייה, ושם נראה שיש דמות המספרת את הדבר המרכזי ביותר בכל הדראמה - שאווידיצ'ה נפטרה והיא מתה.

למעשה נראה שמונטוורדי ובמיוחד כותב הליברטו משלבים זאת בתוך הפעולה - יש חגיגות של אורפאוס עם חבריו על כך שהוא הולך להתחתן והיא באה ומסבירה מה שקורה תוך כי אינטראקציה שהופכת למסע של אבל טוטאלי אבל אין דמות חיצונית שמספרת על משהו.

הדמות נכנסת לתוך הפעולה וגם הסיפור עצמו חתוך עם דברים שקורים.

זאת הדוגמא היחידה מכל האופרות מהמחצית הראש/ונה של המאה - 17 של סיפור כמעט חיצוני של העלילה אבל תוך שליוב במה שמתרחש על הבמה לעיני הקהל.

אורפאוס מאת מונטוורדי - משנת 1607 , כעבור כמה שנים עובר מונטוורדי לוונציה, מפרסם שני ספרים נוספים ב - 1638 מפרסם את הספר השמיני - של מדריגאלים - סוג של שירה שמקבלת טיפול מוסיקאלי רב קולי.

בניהם יש דבר מאוד מעניין - יצירת אומנות מאוד מעניינת - לחימה בין טרקלני וקלורינדה על פי משורר מהמאה ה - 16.

הפואמה הזאת נקראת "ירושלים המשוחררת"  - מספרת על כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים.

קלורינדה היא אישה מוסלמית לוחמת וטרקלני היא לוחם צלבני, שניהם לא יודעים אחד על השני. הם לא יודעים, הם נפגשים באופן מקרי מחוץ לחומות ירושלים, אף אחד לא מודע לכך שהשני הוא אחד מראשי הצבא האויב ומתאהבים, נפגשים שוב בלילה באופן מקרי ומיד מגיעים לקרב חסר רחמים. מזה מבינים את הנושא.

הנושא הוא נושא כללי - משורש מאוד בתרבות המערבית ובכל תרבות של היחס בין ארוס ופאניקוס - תשוקה מינית ומוות.

טנקרידי הורג את קלורינדה והיא מתנצרת על סף המוות.

מונטוורדי כותב שהוא יוצא דופן והלחין אותו בשביל איש אצולה בשנת 1624 או 1625לכבוד קרניבאל - בוונציה.

ב - 1607 הוא מלחין את אחת מהאופרות הראשונות ובשנת 1624 יש צורך בניסוי תיאטרוני חדש - הוא היה רוצה להביא לידי ביטוי כל מיני תיאוריות על היחס האידיאלי הין מוסיקה וטקסט - להבין את הרגשות שבתוך הטקסט,להגדיל ולהשפיע ובאותו הזמן כנראה רוצה להבין עד כמה אשפר לספר סיפור דרך התיאטרון העתיק שדמות,היסטוריון מספרת הכל.

כאן הציגו בתוך חדר חדר פרטי בבית פרטי.

שתי הדמויות המרכזיות, שרות אולי ארבע שורות סך הכל  - לא יותר מ - 20 מילים בין ה - 2.

הכל בא דרך הסיפור של הדמות שהיא לא דמות - זה קול המשורר שמספר את הסיפור ה-דרך המסורתית של התיאטרון היווני. הוא רוצה שכל הדראמה תגיע לאוזני הקהל דרך המספר כמו בתיאטרון היווני.

המשחק מתנהל כהדגמה שהטקסט מספר - שונה לחלוטין במה שעשה באופרה הקודמת - קלורינדה שואלת את טנקרדימה הוא רוצה והוא אומר גם מלחמה וגם מוות והיא אומרת שיקבל את שניהם ואז לא נשמע כלום משתי הדמויות עד הסוף.

כעבור כמה שנים הוא שוב חוזר לאופרה בוונציה. זה לתת לנו להבין שהמצב לא היה כל כך יציב.

אין לנו שום דבר שיכולים להתייחס אליו כאל אופרה במובן של ימינו.

1607 מגיעים לאורפאוס.

בין זה לזה יש לנו כל מיני אופרות אחרות שמגיעות אל הבמה במקומות שונים והמרכזים של כל הפעילות התיאטרונית היא פירנציה, וונציה,  מאנטובה, פארמה. האופרה מגיעה לרומא ומדובר באופרה אריסטוקראטית - פרי יוזמה.

סוג העלילות והסיפורים הוא שונה - לא מדובר באלילים יווניים, סיפורי קדושים נוצריים.

ב - 1637 מגיעים לוונציה להיוולדות שניה של האופרה - האופרה המסחרית  - סלע אנדרומדה.

פרנצסקו מאנלי כותב המוסיקה.

בוונציה יש בנינים בשביל קומדיה דל ארטה - משחק עם מסיכות - ולבעלי הבניינים היה רצון שיהיה שימוש גם מעבר לזה.

למוסיקאים היה אינטרס להמשיך לעבוד.

רפובליקה של אצולה מסוימת - בוחרים בשליט והשלטון מתחלף כל שנתיים על פי התקופות השונות.

עיר מסחרית מובהקת - הכל סחר בוונציה.

המבה הכלכלי מאוד מעניין - יש יוזם, בדרך כלל מדובר במוסיקאי בזמר וכותב ליברטו ביחד או מישהו שהוא רק אמרגן שסוחר את הבניין מן הבעלים, מארגן ומסדר את כל עבודות הפנים שהם נחוצות להפיכתו לתיאטרון אופראי ובמיוחד דואג לכך שיהיו יציאים - תאים וזה חשוב כי רצו להשכיר את התאים לכל העונה. האופרה יכולה להיות כישלון מוחלט כי מוכרים כרטיסים יכול להיות שלא יבואו אבל אם אני משכיר לכל העונה כבר אני מקבל את הכסף.

היה עניין חברתי - שיכול להרשות לעצמך וכן להזמין אנשים וגם לפעמים הייתה אופרה טובה.

מספר המוזיקאים היה מאוד מצומצם - אנדרומדה - היו רק 6 מוסיקאים וקבוצת הזמרים הייתה קבועה לאורך כל העונה.