למרות האופטימיות שהפיחה בי הרווחה הפתאומית, טרם ידעתי שלוות נפש. המשפטים העיבו עלי, ופרי, כך נראה, לא התכוון לוותר בקלות. מדי יום, כשהייתי מגיעה בבוקר לעבודה, הייתי מוצאת כתובות נאצה שרוססו בצבע על קירות המסדרון שהוביל למשרד. "יפה גנבה, יפה רמאית, יפה נוכלת." החזקתי באופן קבוע פח צבע, וכל בוקר, לפני שהלקוחות היו מגיעים, הייתי מוחקת את הכתובות. באחד הבקרים הבחנתי שכל מערכת החשמל הוצאה ממקומה. הלכתי להגיש תלונה במשטרה, ושם צחקו עלי: "אם השאירו את הקיר עומד, אז זה בסדר." מדי פעם היו מגיעים למשרד בחורים צעירים, נכנסים לחדר, מקימים צעקות אימים ונעלמים.
פרי נהג לשלוח למשרדי מתחזים ולצייד אותם במסמכים מקוריים ובסיפורים אותנטיים. למעשה, מעולם לא יכולתי לדעת אם מי שעומד לפני הוא אכן קשיש נזקק, או מרגל של פרי. יום אחד הגיעה למשרד אשה שהזדהתה כאחת מלקוחותיו של פרי. היא סיפרה לי שבעלה הנכה, משה גוטליב, קיבל פנסיה דרך פרי, אולם הארגון מסרב לשחרר מידע בנוגע לתיקו. גוטליב טענה שמעלימים ממנה מידע, וביקשה ממני לכתוב מכתב עבורה לביטוח הגרמני שישלח לה פירוט על מצב הפנסיה, נוסף על מה שכבר נשלח בעברית.
בדומה למאות מקרים אחרים, הכנתי מכתב בגרמנית. הגברת גוטליב אמורה היתה להחתים את בעלה, משה גוטליב, על המכתב ולשלוח אותו לגרמניה בעצמה. המכתב היה מוכן, אולם גוטליב לא באה לקחת אותו ימים ארוכים. חתמתי על המכתב בשוגג, כפי שחתמתי על מאות מכתבים אחרים ביום שנשלחו לגרמניה. לאחר כמה ימים הופיעה הגברת גוטליב. כאשר לא מצאתי את המכתב, ואמרתי לה שכנראה הוא נשלח בטעות לגרמניה, היא שמחה מאוד.
במהלך אחת התביעות מול פרי התברר שגברת גוטליב נשלחה על ידי פרי במטרה להפיל אותי בפח. בכל פעם שהגיעה למשרד נשאה מכשירי הקלטה על גופה. המכתב היה עילה להגשת תביעה נוספת נגדי, והפעם על "התחזות לאחר," כלומר לבעלה של גוטליב. טיעונו של פרי היה מופרך מיסודו: אם הייתי רוצה לזייף, מן הסתם לא הייתי משרבטת את חתימתי הרגילה במכתב. אבל העובדות, כאמור, מעולם לא הפריעו לפרי להגיש נגדי תביעות.
יפה גולן היא אשת עסקים בעלת חברת ההשקעות "יפה גולן השקעות בע"מ", יפה גולן היא בעלת ניסיון רב בתחום הפנסיה הסוציאלית, הביטוח הלאומי, פיצויים מחו"ל ופיצויים לניצולי שואה.
יפה גולן משמשת מזה שנים כעמוד התווך למען השבת זכויותיהם של ניצולי השואה, מתוך הכרה והבנה שמישהו חייב לעשות זאת למענם.