...למרות שלא הכרתי את ראש פינה מבפנים, אלא רק את המתחם המסחרי הצמוד לה כאמור, צעדתי לי עם אהובתי בנוחיות במעלה הרחוב הראשי בין בתים יפים שלא הייתי מתנגד לגור באחד מהם, כל אחד מהם.
היופי שלהם מבחוץ פיתה אותי לדעת כיצד הם נראים מבפנים, ואולי בעצם חלק מהם זה צימרים בהיחבא?
רשמתי לעצמי לבחון את הסוגיה בפעם הבאה שנתכנן חופשה. שניה לפני שכלו כוחותי אהובתי הצביעה לכיוון שמאל, וראשי, שהיה מופנה באופן כמעט מוחלט לבתים שמימין פנה אל כיוון ההצבעה וגילה גן ענק משתרע מולו.
"זהו הגן של הברון רוטשילד" היא סיפרה לי, בזמן שצעדנו אל תוך עולם ירוק קסום שנדמה כאילו יצא מאיזה סיפור פנטזיה משלו. הימים היו ימי הסתיו המאוחרים ומזג האוויר היה קריר אך לא מדי, מספיק בשביל לרצות להתיישב על אחד מהטרסות או הספסלים הרבים ולהתחמם האחד בזרועות השנייה.
החימום החזיק מעמד בדיוק כמה דקות, כשאמרתי לאהובתי שעם כל הכבוד לגן המופלא, הגענו לכאן בשביל השוקו, והצינה ששוררת רק מחזקת את הרצון לאחוז בכוס מהבילה.
חיש קל טיפסנו במעלה הטרסות אל עבר הסימטאות העתיקות של ראש פינה, הולכים בין היסטוריה לבין המודרנה. "אני לא ממש זוכרת איפה זה" היא התוודתה בפני כשהתקרבנו אל מבנה עתיק, שהיה פעם שייך למשפחה וכיום נראה שומם והרוס.
אני הבטתי בו וכל מה שחשבתי זה איזה פוטנציאל תיירותי מדהים יש לו, מבחינת מיקום, בקרבת בית הכנסת העתיק, בקצה הסמטה שבאתר השחזור. הוא היה יכול להיות צימר מושלם.
לפתע צדה עיני את השלט של "שוקולטה" – הקפה שוקולטריה שככל הנראה אליו התכוונה אהובתי בדבריה. לקחתי את ידה בידי והתחלנו לפסוע במורד גרם מדרגות האבן שהנחית אותנו בפתחו של קפה המצוי בתוך אולם עתיק ורחב ידיים שממש לא מזכיר אף בית קפה תל אביבי מצוי. גם לא ירושלמי, לצורך העניין.
בין המרצפות היפות ותחת קשתות הענק הזמנו בשקיקה את המשקה המיוחל ועוד פרוסת עוגה. ביס מהעוגה שהורד עם שלוק מהמשקה הוביל אותי לפלוט "הו, ראש פינה. כמה אני שמח שזכיתי להכיר אותך מחדש"...