מעלת השכחה
אחדשה"ט!
רבינו הקדוש ז"ל אמר: אצל העולם ה"שכחה" היא חסרון גדול בעיניהם, אבל בעיני יש בשכחה מעלה גדולה, כי אם לא היתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה', כי אם הי' זוכר תמיד כל מה שעבר עליו - לא הי' אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו (ע' בשיחות הר"ן סי' כו), כי אם הי' זוכר ומתבונן אפילו חלקית בפגמיו ועוונותיו המרובים, וגודל הצער בכל העלמות וההשלכות הנובעות מהן הי' מיד נכנס לדכאון ומוחין דקטנות, וחלישות הדעת, ולב נשבר מאד, ועצבות רחמנא ליצלן שע"י הי' נופל למשכב או יושב מאובן כאבן כבדה וגדולה המונחת על הלב ולא נותנת לזוז. וגם לא הי' רוצה לזוז כלל מרוב התגברות המרה שחורה. והרי כל ההנהגה הנ"ל היא היפך רצונו יתברך, היפך דרך התורה ורצונו ית' בבריאה, ודבר טוב לא יוצא מתוך מוחין דקטנות, ואמנם צריך לדעת את האמת ולהרגיש באמת כאב חטאיו, אבל זה רק שעה אחת ביום, ושאר כל היום חייבים להיות בשמחה וכמ"ש רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב סי' כה), כי יש אנשים שרודפים את עצמן כל הזמן ע"י שעושים והולכים בתר היפכא, ומזכירים את עצמן מגודל פגמם וזה משתק אותם מעבודתו יתברך, ואפי' כשמתגברים מאד לעסוק בעבודת ה' הכל הוא בלי רצון ובלי חֵשק ובלי לֵב כאילו כפאו שד. והעצה היא להסיח את הדעת במשך היום מכל הנ"ל ממילא יסתלקו מחשבותיו הנ"ל, כי כך הטביע השי"ת בחסדו הנהגת העולם "לשכוח" מה שעבר, אא"כ האדם מתעורר מאד לזכור מה שלא צריך, כי אזי הרגל נעשה טבע, ומחשבות הרדיפה הנ"ל יעלו אצלו ממילא ירדפוהו כל הזמן, אבל ברגע שיחליט להסיח דעתו ולהנצל מהנ"ל אזי הי' כלא הי'. ואצל רבינו ז"ל דרך הנהגתו היתה שכל מה שעבר והלך - נגמר ונפסק ומסתלק והולך לחלוטין, ואינו חוזר בדעתו עוד כלל, ולא היה מבלבל א"ע כלל, במה שעבר. וכמ"ש מוהרנ"ת ז"ל תלמידו של רבי נחמן מברסלב (שם) שענין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאד בעבודת ה', כי על פי רוב יש להאדם בילבולים רבים ועירבוב הדעת מאד ממה שחלף ועבר ע"ש, כי לא רק עוונותיו מבלבלים אותו, אלא גם טירדות הפרנסה, וסיכסוכי שכנים וכו', ובעיות בריאות, וחינוך הילדים, ויחסיו עם אשתו וקרובותיה, ועגמת נפש לדאגות מהחדשות המגיעות לאזניו וכו' וכו', שכל אחד מהנושאים האלו לבד, מספיק לבלבל אותו בשעת תורה ותפילה, וגם לפני התפילה ועסק התורה, עד שלא יוכל להתפלל וללמוד כלל כרצונו ית' וכדבעי. וע"כ אשרי המשתמש עם זכות השכחה.
ואיתא בספר חסידים (סי' תתרח) שאחד שאל מחכם ואמר, עכברים אכלו מלחמי, אם אוכל לאכול מן הלחם? ]ושאלו החכם[ ולמה לא תוכל? א"ל "פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול כל מה שמשכח התלמוד, ואני רעב". אמר לו החכם "אינך חייב עד שתשב ותסירם מלבך. ואני רואה שאינך עוסק בתורה, ואתה פנוי, והיית יכול לעסוק, וכל היום אתה בטל מדברי תורה, והולך אתה עם עמי הארץ לשמוע דברים בטלים, מוטב היה לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים, כדי שהיית שוכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם" ע"כ. הרי שרבי יהודה החסיד ראה מעלה בשכחה מצד זה ששוכח ריבוי דברים ושטויות המסתובבים בלבו ובמוחו. וכידוע שדברים בטלים והבלים קל לקנותם וקשה לאבדם, וטמטומיהם מסתובבים שוב ושוב בלבו ומעקמים אותו ומבלבלים מוחו ודעתו, וכמו שרואים בחוש, וע"כ אין להצטער על השכחה וכנ"ל.
ואמרו חז"ל (קהלת רבה א, יג) שבשביל זה ניתן השכחה, כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה ראשונה, כי ע"י השכחה כשחוזר ובא ולומד אפי' מה שכבר למד הוא אצלו כחדשות וחביב עליו. וצריכים להתפלל שנזכה שתיהי' עבודתו יתברך אצלנו חדשה בכל יום ויום, ונתחיל בכל פעם מחדש כאילו לא התחלנו עדיין מעולם לעבדו, ובפרט קטני ערך כמונו אשר באמת עדיין לא התחלנו עדיין שום התחלה אמיתית. ואפי' במעט דברים שאנו זוכים לעבדו כראוי צריכים להתחדש תמיד כנשר ולא ניפול ח"ו לזקנה ותשות כח. וכמ"ש רבינו ז"ל אַלט ט0אר מען נישט זיין, נ0אר יונג און פְריש.
ויהי רצון שנזכה לחדש כנשר נעורינו ולעבדו בלבב שלם בהתלהבות והתחדשות.
בברכת התורה וכטו"ס
שמעון יוסף הכהן ויזנפלד