צלצלתי לפרי. "למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי. "הרי אתה יודע היטב שלא עשיתי את הדברים האלה. לא גנבתי רשימות, לא התחריתי בך," פרי עמד בתוקף על גרסתו ולא רצה לשמוע את מה שהיה לי להגיד. הצעתי לו להיבדק במכונת אמת, אך הוא השיב בקרירות: "לא."
התחלתי להבין שצו המניעה הוא רק קצה הקרחון. פרי החליט לחסל אותי והוא ישתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו. ואכן, כעבור כמה ימים הפרסום השלילי החל לתת את אותותיו: אנשים רבים שהייתי עימם במגעים עסקיים נעלמו באופן פתאומי, והעסק הצעיר שהקמתי החל להתמוטט.
יותר מהכול, דאגתי לשמי הטוב, שנהרס באחת. חשבתי שאחרי פרשת הבנק אשוב להיות אדם רגיל, שעוסק בענייניו הפרטיים, והנה פתאום כל המדינה קוראת את ההשמצות נגדי. זו היתה טראומה קשה. קשה מדי להתמודדות עבורי. הייתי בלחץ אימים. חשתי חרדה איומה ובושה. דמיינתי את ילדי קוראים בעיתון, ואת מה שאומרים כל אלה שאינם יודעים מדוע עזבתי את הבנק: "הנה, זו אותה אחת שעבדה בבנק. הנה, תסתכלו, צדקנו." זו היתה שעתן הגדולה של כל הנשמות הטובות.
הדיון בצו המניעה נקבע למועד קרוב ביותר ועדיין לא היה לי עורך דין, וודאי שלא היה לי כסף לשלם לייצוג נאות. החלטתי שאייצג את עצמי והגעתי לבית המשפט לבד. השופט לא הסתיר את תדהמתו מהחלטתי, במיוחד לנוכח הייצוג ששכר פרי – עו"ד נחמן גולדברג. השופט שאל אותי אם אני בטוחה בהחלטה לייצג את עצמי. "צו המניעה הוא נגד השימוש ברשימת הלקוחות," השבתי, "ומאחר שאני לא משתמשת בשום רשימה שכזו, מן הסתם אין לי דבר נגד צו המניעה, ואני בעצמי מקבלת אותו." פסיקת השופט תאמה את טענתי.
מה שהטריד אותי יותר מכול לא היה העניין המשפטי, אלא הציבורי. היה לי ברור לחלוטין שפרי הגיש את הצו אך ורק כדי להכפיש את שמי, ולהפוך אותי לנוכלת בעיני הציבור. הוא ידע היטב שאם הדברים ייכתבו במסמך משפטי, העיתונאים יוכלו לפרסם את ההשמצות, חסרות שחר ככל שיהיו, מבלי להיות חשופים לתביעה בגין הוצאת לשון הרע.
יפה גולן היא אשת עסקים בעלת חברת ההשקעות "יפה גולן השקעות בע"מ", יפה גולן היא בעלת ניסיון רב בתחום הפנסיה הסוציאלית, הביטוח הלאומי, פיצויים מחו"ל ופיצויים לניצולי שואה.
יפה גולן משמשת מזה שנים כעמוד התווך למען השבת זכויותיהם של ניצולי השואה, מתוך הכרה והבנה שמישהו חייב לעשות זאת למענם.