תודה לאלוהים גם לאדם

תודה לאלוהים גם לאדם / מוטי לקסמן, תש"ע.

בפרשת השבוע, פרשת לך-לך [1] מונע אברם ללכת לארץ כנען על ידי צו ישיר שמלווה בברכות. אברם מציית ונע לכנען [2]. הדבר הראשון שאברם עושה לאחר הגיעו לאיזור שכם: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" [3], פעילות שהוא חוזר עליה פעמיים נוספות [4]. שלוש פעמים בזמן די קצר פונה אברם אל ה'. האם זה מפליא?

כן ולא.

מפליא, כי מצוות המזבח והלכותיו עדיין לא נקבעו.

אין זה מפליא כי כבר קדמו לאברם במעשה זה קין, אנוש, גם נח [5].

ברוב המקרים מטרת הזבח היא – הבעת תודה לאלוהים. אכן, במקרא מופיעים אזכורים רבים לפולחן תודה על מזבח לא רק בתורה, גם בספרי הנביאים [6]. תודה לה' מופיעה גם בדרכים אחרות. משה ובני ישראל מודים לאחר יציאת מצרים לה' בשירה [7], חנה מודה לאלוהים על הולדת שמואל בתפילה [8]. המקרא עושה שימוש גם במלים תודה, אודה ונודה לציון הודיה לה' [9].

אבל, פליאה בכל זאת יש.

כל הדוגמאות שהבאנו למעלה עוסקות בתודה לה', לא הבאנו אפילו דוגמא אחת של תודה לבני-אדם. לא הבאנו, כי אין כמעט דוגמאות של הבעת תודה לאיש או לאישה, וודאי לא בשימוש במילה "תודה" או "אודה".

המצרים מודים ליוסף שארגן את ממלכת מצריים לאספקת מזון גם בשבע שנות הרזון: "וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" [10]. יואב, שר צבאו של דוד מודה למלך שהסכים לעצתו ולהחזיר את אבשלום, בן המלך, מן הגלות: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ" [11]. דוד רוצה לגמול חסד, שהוא סוג של תודה לבנו הפיסח של יונתן: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם" [12]. בעז מודה לרות על אשר דבקה בנעמי: "וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" [13].

לעומת דוגמאות אלה ישנם תיאורים על נסיבות בהם מתבקשת תודה והיא אינה מבוטאת.

לבן אינו מודה ליעקב על תרומתו בעבודתו ועוד יותר מכך הוא מחליף את רחל המיועדת ליעקב בלאה הבכירה [14]. אחי יוסף אינם מודים לו על כך, שבסופו של דבר הוא הצילם מקשיי הבצורת [15]. מיכל, בת שאול, מפרה את צו אביה ומצילה את דוד. דוד אינו מודה ואף אינו מספר על כך לאחר [16].

אם-כן, הפליאה היא: מול ריבוי התיאורים וההנחיות לתהליך תודה לאלהים יש מעט מאוד תיאורים להודיה של אדם לאדם.

איך ניתן להבין זאת?

הרי המילה תודה נשמעת רבות בשיח היומיומי, ברחוב, בתור, גם במרכול.

האם בימי המקרא לא אמרו תודה?

איני יודע, אבל "תודה" המושמעת יום-יום היא בעיקר מילה. בהרבה מקרים מילה שמבטאת אופן של התנהגות תקינה, לשון נימוס בלבד [17]. עם-זאת, לא כל בני האדם נוהגים כך, ויש נסיבות שאי-אמירת תודה מעוררת תחושה שאינה נעימה. מכאן יש בהחלט חשיבות רבה לאמירת המילה "תודה".

אבל, האם אמירת המילה תודה, מבטאת תמיד תודה?

אלא מה? תשאלוני וודאי.

נחזור רגע לעיון בתודה לה', ישנם כללים, ההנחיות כתובות. אפשר להתנגד או לתמוך בתהליך הזבח [18]. אבל בתהליך הזבח או "זֶבַח הַתּוֹדָה" יש יסוד מרכזי וחשוב ביותר. הבא להביע תודה, אינו מסתפק במילה או אפילו במלים אחדות. המודה חייב להביא עמו משהו משלו, משהו מרכושו, משהו מעצמו. אין תודה רק על ידי אמירת המילה "תודה".

ואולי זה אחד הדברים החכמים שחכמי המקרא העבירו לדורות הבאים.

תודה כנה, תודה עם כוונה תודה שהיא משמעותית אינה מתמצית בהתנהגות תקינה על-פי כללי הנימוס. תודה מלאה כזו היא תהליך שמלווה בנתינה. נתינה ללא חשבון וללא כוונה להחזר.

הנתינה אינה חייבת להיות לכלול משהו יקר, העיקר שאמירת המילה תודה תלווה בהעברה נוספת למיועד לקבל את התודה.

אז, גם תהיה קבלה משמעותית של התודה.

המקבל או המקבלת יבינו, ובעיקר יחושו שאכן לא רק מילת נימוס בוטאה, אלא תודה ממש הועברה. וייתכן מאוד שכך אפשר לבטא תודה כנה גם ללא הגיית המילה "תודה", אבל בהודיה משמעותית. אכן, זה אפשרי.

הארות ומראה מקום

[1] לאחר שלוש שנים של עיון בפרשות השבוע הגיעה תחושה של צורך באתנחתא. אבל העיון ימשך, אלא שפרשת השבוע תעמוד ברקע. לעתים היא לא תוזכר, ולעתים היא תהיה מוקד עיקרי.

בכל אופן, למעוניינים בעיון בפרשת השבוע, בכל פרסום יובאו הקישורים לעיונים הקודמים.

הקישורים לפרשת לך-לך: אברם מסביר איך ללכת, תשס"ז: http://www.notes.co.il/moti/24599.asp

אברם הוא המאמין רצוי, תשס"ח: http://www.notes.co.il/moti/37432.asp

תמימות ושלמות, תשס"ט: http://www.notes.co.il/moti/49284.asp

[2] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (בראשית יב, א–ד).

[3] בראשית יב, ז₂.

[4] "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" (בראשית יג, ד); "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (שם, יח).

[5] "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'" (בראשית ד, ג). גם האחיין של קין נוהג כך, למרות שאין אזכור למילה מזבח: "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (שם, כו). ולאחר שוך מי המבול גם נח נוהג כך: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח, כ).

[6] אחת הדוגמאות הקשות של מזבח תודה לאלוהים, היא כוונת יפתח להעלות את היוצא מדלת ביתו לזבח כתודה על עזרת ה' במלחמה: "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא, ל–לא).

[7] "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" שמות טו, א; ועד פסוק יט).

[8] "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" שמ"א ב, א; ועד פסוק י).

[9] מצויות דוגמאות רבות, למשל: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ז, יב);  "ה' אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" (ישעיהו כה, א); "בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה" (תהלים מד, ט).

[10] בראשית מז, כה. לתשומת-לבך, התודה כוללת הסכמה להיפך לצמיתים לבית המלוכה.

[11] שמ"ב יד, כב.

[12] שמ"ב ט, ג.

[13] רות ב, יא–יב.

[14] בראשית כט , כ–כד.

[15] בראשית מה, טו.

[16] שמ"א יט, יא–יח.

[17] דוגמא נפוצה לכך היא במצב בו אחד "הגדולים" נותן משהו לינוקא ושואל: "נו, מה אומרים?" והינוקא מפטיר כלאחר לשון: "ת ו ד ה", לוקח את ה"משהו" וממשיך הלאה.

[18] רוצה לקרוא דיון על הקרבת קרבנות? הנה קישורים לשני מאמרים: "פרשת ויקרא: במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם", תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/42059.asp] וגם "פרשת ויקרא: חפץ מול כוונת הלב", תשס"ז [http://www.notes.co.il/moti/30186.asp].