אני בטוח כמעט במאת האחוזים שאם היו אומרים לחלוצים הראשונים שהתיישבו בגיא אוני, הידוע בשמו המודרני "ראש פינה", שפרנסת תושביו בשנות ה-2000 תהיה מבוססת בחלקה על תיירות, צימרים, מסעדנות ואירוח כאחד – הם היו צוחקים עליכם בפנים ואומרים "אצלנו – רק חקלאות!" אבל רצה הגורל, והעיתות השתנו.
אנחנו כבר לא במאה ה-19 כי אם בפתחה של ה-21, ויזמים זריזים רבים הבינו את הפוטנציאל הגדול שטמון במושבה היפהפייה שהוקמה על צלע ההר.
כך או כך, ראש פינה היא אחת מהמקומות האהובים עלי בארץ. ראשית האהבה שלי אליה הייתה כשהכרתי את אהובתי, שמגיעה מהאזור. ההליכה בסמטאות העתיקות שלה שבתה אותי מהרגע הראשון בו חזיתי בהם, עד כדי שהרגשתי שהבתים הציוריים שניצבו מימיני ומשמאלי לאורך ההליכה כאילו קראו לי לבוא להיכנס.
עברו כמה שנים טובות עד שבאמת נכנסתי לאחד מהם לבסוף, וכאשר נכנסתי היה זה צימר נופש נוף כנרת. זה אמנם לא היה אחד מאותם הבתים הרבים שהיו פזורים לצד הסמטאות, אבל המיקום שלו היה לא פחות שווה.
אין תחליף לנוף שנשקף מהמרפסת בחצר הצמודה, של כפרים רבים, שאבוי לבושה, את שמם לא ידעתי ושכחתי לשאול.
הסוויטה המקסימה העונה לשם "אביגיל" הציעה לנו את כל מה שיכולנו לצפות לו במקום כל כך קסום – ריהוט מינימאלי המשתלב בטוב טעם עם חלל גדול ומרווח אשר צבוע בגוונים חמימים. להעצמת האפקט הנוצר, גופי התאורה אשר בחדר השינה מפיצים גם הם אור בצבעים מלטפים ברוך מהול בתעוזה.
גולת הכותרת, מלבד המרפסת צמודת הנוף שהוזכרה קודם, טמונה דווקא בציורי הקיר שמשווים למקום את המראה הציורי שתואם בדיוק את אווירת המושבה. האמת היא שבקלות יכולתי לדמיין כיצד אני חי בבית מרווח זה, נהנה מהנוף. רק חבל שחלומות לחוד ומציאות לחוד.
בתום ערב מקסים שבילינו בחיקו של הצימר הגיע הזמן לטיול בוקר בסמטאות הצרות, שלא משנה כמה פעמים אעשה אותו, תמיד ימלא את ריאותי באוויר צלול ויגרום לי לחייך מאוזן לאוזן. מדדים בין סמטה לסמטה, הגענו לגן המקסים ע"ש הברון רוטשילד, שלמעשה לו אנחנו צריכים להודות על כך שכיום ניתן בכלל לקיים את הטיול.
החלוצים, שכאמור הסתמכו על ענף החקלאות כפרנסה, נאלצו להיעזר בסופו של דבריו בתרומותיו הרבות כדי להתקיים. לאות הוקרה נבנה כאן גן, שאמנם הוא מינימליסטי בגודלו, אך עצום בתפארתו, עם עמדת תצפית יפהפייה על האזור וטראסות שצובעות את העין בגווני הירוק.
מהגן המשכנו רגלית אל הסמטה המובילה אל אזור אתר השחזור, שם הסתתרה לה חמדת שכייה שאהובתי ואני שמענו עליה רבות – השוקולטריה "שוקולטה". כיאה לארץ שלנו, המקום לא מסתמך רק על מומחיותו בתחומו ומציע גם מבחר של ארוחות בוקר, סלטים, פסטות ומאפים טריים מהתנור. אנחנו הגענו אליו בגלל השוקולד.
ועוד איזה שוקולד – טראפלס, עוגות "פצצה", פאדג', ואפילו וואפל בלגי מוצף ברוטב שוקולד. אלו הם רק הדברים שתפסו לי את העין. המבחר היה עצום ובאמת שהתקשיתי לבחור. כמובן, שאין לשכוח את העיצוב הפנימי, בין הקשתות מלאות האווירה של פעם.
רק מה חבל שהשירות, לצערי כמו במקומות רבים שבהם ביקרתי מחוץ לתל אביב, מעט לוקה בחסר. הלוואי וזה יהיה החסרון היחיד של המקום לכל אורך שנותיו.
על בטן מלאת שוקולד עשינו את הדרך אל הרכב, יודעים שעוד כמה דקות הקסם נגמר ואנחנו חוזרים הביתה, אל השגרה הממתינה. הבטתי סביב ולקחתי שאיפה אחרונה אל הריאות, נפרד מאחד המקומות שהכי גורמים לי להתרגש! אין על ראש פינה!