הבגדים בעולם העתיק היו חופשיים ורחבים, גם אצל נשים וגם אצל גברים. לכן לא נדרשו בגדי הריון מיוחדים: ניתן היה להמשיך וללבוש את הפפלוס היווני גם כאשר הבטן גדלה ובלטה מאוד. בימי הביניים גזרות הבגדים הפכו להיות מורכבות יותר. על שמלות הנשים מופיעים שרוכים המאפשרים להצמיד את החלק העליון לגוף. יחד עם זאת, עדיין לא היו מקובלים בגדי הריון: את השרוכים היה ניתן לשחרר לפי מידת הבטן, ומבחינת יתר הדברים לא נדרשו שינויים מיוחדים כי הבגדים עדיין היו יחסית פשוטים ורחבים.
במאה ה-15 קו מותן גבוה (מתחת לחזה) נכנס לאופנה. גזרה כזאת נחשבת לאידאלית לנשים בהריון. יתרה מכך, שמלה כזאת יכולה לגרום לכל אישה להראות הרה. האפקט הזה הודגש לעתים באופן מכוון על ידי שימוש בכריות מיוחדות אשר הגדילו את הבטן ויזואלית. נשים שאפו להראות בהריון, ההריון עצמו נתן סטטוס מיוחד לאישה ונחשב למושך מינית. בתקופה הזאת לא היו בגדי הריון מיוחדים, כי הבגדים הרגילים נראו כבגדי הריון.
במאה ה-16 מחוך הופך לפריט לבוש בגדר חובה. במשך כשלוש מאות שנים נשים ארזו את הבטן לתוך מחוך צמוד אשר נסגר בשרוכים או בכפתורים, תוך שאיפה לקומפקטיות מירבית. מותן צר הפך להיות לשאיפת חייה של כל אישה אלגנטית. בתקופת ההריון נשים המשיכו ללבוש את המחוכים, אך שחררו את השרוכים. בהריון מתקדם, נשים אצילות נהגו ללבוש שמלה עליונה מיוחדת, מכופתרת מהצוואר ועד הבטן, ופתוחה למטה. את השמלה לבשו מעל לחצאיות. לעתים נשים בהריון לבשו סינרים מיוחדים שהסתירו ויזואלית את הבטן. יחד עם זאת, נשים רבות שרצו לשמור על המותן הצר בתקופה הראשונה של ההריון הזיקו לבריאותן ולבריאות העובר.
במחצית השנייה של המאה ה-20, בתקופת הרגיעה שלאחר מלחמות העולם, בגדי הריון היה שמלות פרחוניות ענקיות, אשר שינו לחלוטין את הדימוי של האישה. מגמה זאת הוחלפה בהתיחסות אחרת לבגדי הריון, אשר לא רואה סיבה בשינוי טוטאלי של סגנון לבוש. אישה מודרנית הרה אינה מסתגרת בבית; היא ממשיכה לתפקד כרגיל, לכן לא ראוי שתתלבש בסגנון שונה.
לסיכום, בגדי הריון לא היו קיימים כקטגוריה נפרדת לאורך רוב תולדות האנושות. כיום בגדי הריון שומרים על הסגנון הרגיל המקובל באופנה, אך מותאמים לדרישות המיוחדות של נשים הרות מבחינת גזרה ובדים.