פרשת יתרו: יתרו ומשה בני אדם!

פרשת יתרו: יתרו ומשה בני אדם! / מוטי לקסמן

נפלאות דרכי המקרא, סדר הכתוב בו וגם שמות פרשות השבוע. פרשת השבוע קרויה פרשת "יִתְרוֹ" וסיפורו של יתרו משתרע רק על כשליש מן הפרשה, שני השליש הנותרים מספרים את מעמד הר-סיני, המעמד המכונן את אמונת ישראל. האם לא היה ראוי להקדיש פרשה שלמה למעמד הר-סיני? או לחילופין לא לפתוח את סיפור הפרשה ביתרו שאינו ישראלי והוא אף "כֹהֵן מִדְיָן"?

חז"ל ערים לקושי ומתלבטים לגבי מועד בואו של יתרו – לפני או אחרי מעמד הר סיני [1].

בכל-אופן, יתרו זוכה לכבוד במסורת הישראלית, "שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני" [2] יש מדרש אחר שאף מציג את יתרו כדמות מופת, זאת בעקבות הכתוב המקראי "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם" (שמות יח, י). כתוב זה מעורר את ר' פפיס לומר: "בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי יש שם ששים רבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם לברך למקום, עד שבא יתרו וברך למקום" [3]. כלומר, יתרו הזר היה צריך לעורר את בני ישראל לברך את אלוהי ישראל.

הפעם נדון במפגש שתי הדמויות, יתרו ומשה כבני אדם.

משה, במפגשו הראשון עם בנות יתרו מתגלה באופן חיובי ביותר.

משה ברח ממצריים לאחר שפרעה גילה את הריגת המצרי והגיע למדין [4] שם הוא עד לפגיעה בשבע רועות על ידי חבורת רועים: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם" [5]. משה הוא זר במדיין, הוא אינו מכיר את הרועות, אבל בהיותו עד לעוול, הוא מתערב, ללא היסוס,  לעזרת החלש: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" [6].

האזכור הראשון של יתרו במקרא הוא באותו הקשר. התיאור נפתח במעמדו "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת" [7]. אבל, דבריו הראשונים מבוטאים לאחר ששבע הבנות חזרו הביתה מן המרעה "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם?" [8]. ולאחר שהבנות מסבירות [9] הוא אינו מהסס לרגע ומיד דורש להודות לאיש הזר על ידי הזמנתו לאירוח "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" [10]. אמנם יש כאלה שמבינים את האמירה כסיכוי להשאת אחת מבנותיו [11], אני מציע לראות בכך גם ביטוי של אדם ער לסביבה, בעל נכונות לעזור ותחושה לגמול בטוב לאדם שעשה טוב.

מפגש ראשון בין זרים מתאר שתי דמויות, משה ויתרו, שפועלות באופן ערכי-חיובי.

מפגש זה יוצר גם קשרי משפחה בין שניהם [12].

משה מתיישב במדיין ונעשה לרועה צאן חותנו [13] כך מתגלה לו האלוהים המטיל  עליו תפקיד הנהגת בני ישראל במטרה להוציאם ממצרים [14]. משה מודיע לחותנו על כוונתו לחזור לעמו כדי לדעת מה מצבו [15]. תגובת יתרו היא ברכת דרך חמה: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם" [16].

חולף זמן רב, ושוב נפגשים יתרו ומשה, הפעם העת היא לאחר היציאה ממצרים, ובעצם הפתיחה לפרשת השבוע שלנו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" [...] "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" [17].

איך מתואר המפגש?

"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" [18].

במלים ספורות מתואר מפגש חם ונעים של חתן וחותנו שהם גם שני מנהיגים בעלי אמונה שונה.

משה מספר לחותנו על תהליך השחרור מהעבדות בעזרתו הרבה של ה' [19].

תגובת יתרו היא מעניינת:

נאמר: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם" [20]. הפועל הפותח את הפסוק "וַיִּחַדְּ" מעורר קושי, ולחז"ל הצעות שונות: "רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו" [21]. רש"י בפרשו את הגמרא מבין: "שמל את עצמו ונתגייר". "ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו" [22]; זאת מפרש רש"י כך: "קמטין קמטין, שהיה מיצר מאד על מפלת מצרים". רש"י בפרשו את פסוק ט בחומש שמות טוען: "וישמח יתרו, זהו פשוטו". אחרים מקשרים בין "וַיִּחַדְּ" לאמונת הייחוד הישראלית ובהתאם טוענים: "יתרו קיבל על עצמו את אמונת הייחוד באל" [23].

אנו מציעים לשלב את דברי שמואל ורש"י, "שנעשה חדודים חדודים כל בשרו"; יתרו מאוד התרגש משמחה כנה, אמיתית ומפרגנת.

הבסיס לטענה זו הוא בהמשך תגובת יתרו: כהן מדיין מברך את אלוהי ישראל ומפאר את שמו, זובח לה' ואז כל הנכבדים באים "לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" [24].

אבל, בכך לא נסתיים תיאור יחסי יתרו ומשה.

יתרו אינו חוזר מיד למדיין, הוא מתבונן בפעילות חתנו: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" [25].

יתרו מבין שזו אינה דרך יעילה להנהגת עם והוא מציע למשה לבזר את סמכויותיו השיפוטיות כי אחרת זה יפגע בתפקודו: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שם, יח).

ומשה? "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שם, כד).

ובכן, כהן מדין חותן משה סבור שהתנהלות משה אינה יעילה, הוא  מבקר אותה. אבל, יתרו אינו מסתפק בביקורת הוא מלווה אותה בהצעת דרך לפתרון. משה, ללא היסוס, מיישם את ההצעה במלואה. האם זה מתמיה?

האם זה מתמיה שהצעת כהן עם ואמונה אחרים מתקבלת ללא כל פקפוק?

נראה לי שלא. הלא גם משה עצמו שעורר את העם למחשבה ולפעולה להשתחררות מעבדות, למרות היותו בן האומה הישראלית, הוא עצמו התחנך והתפתח בחברה המצרית, ומבחינה זו גם הוא היה זר!

כדברי השיר: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

כלומר ריחוק מסוים ממציאות נתונה יכול לעזור לתפיסה כוללת ומקיפה שאינה רווחת בין אלה שנמצאים בתוך המציאות ממש, בבחינת "בעל הנס אינו מכיר בנִסוֹ" [26].

אבל מעל לכל, אנו מוצאים במערכת היחסים שתיארנו בין יתרו החותן למשה החתן, שתי דמויות

בעלי רגישות וחכמה. ולא פחות חשוב: למרות הבדלי הלאום והאמונה, הם משקפים בדרך של כבוד הדדי, הערכה הדדית וקבלה הדדית.

האם צריך יותר מכך ליחסי אדם ואדם?

הארות ומראה מקום

[1] "למ"ד: [יתרו] קודם מתן תורה היה" (בבלי, זבחים קטז, א); וגם "רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" (שם, שם), כלומר, לפני מעמד הר סיני. לעומתם, "ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא" (בבלי, זבחים קטז, א), כלומר אחרי מעמד הר סיני הגיע יתרו אל משה.

[2] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א; בכתוב זה ניתן למצוא מדרש על כל אחד משבעת השמות.

[3] שם, שם.

[4] "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר (שמות ב, טו).

[5] שם, יז₁.

[6] שם, שם ₂.

[7] שם, טז₁.

[8] שם, יח.

[9] "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שם, יט).

[10] שם, כ.

[11] "שמא ישא אחת מכן" (רש"י גם רבינו בחיי על אתר).

[12] "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב, כא).

[13] שמות ג, א.

[14] שמות ג, ב–כב; ד, א–יג.

[15] "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים" (שמות ד, יח₁).

[16] שם, יח₂.

[17] שמות יח, א, ה. בהקשר זה, בפסוק ב: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ", נראה קושי בסיום "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ". בשום מקום לא רשות שציפורה שולחה. אבל, עניין מחייב דיון מיוחד.

[18] שם, ז.

[19] "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'" (שם, ח).

[20] שם, ט.

[21] בבלי, סנהדרין צד, א.

[22] שם,שם.

[23] איזקסון, "קבלת התורה מתחילה בקבלת הגר", הארץ תרבות וספרות 17/02/06.

[24] שם, י–יב.

[25] שם, יג.

[26] בבלי, נדה לא, א.