המבט שלנו על המציאות, זה דרך אמונות והיגדים שנצברו בחיינו עד לרגע מסויים זה.
כאשר אנו מסוגלים להפריד בין ביאה לבהירותהאמונות האמיתיות של המציאות לבין האמונות שיש לנו על המציאות אזי יש לנו בהירות וחוסר שיפוטיות לגבי המציאות.
יוסי סיפר לי: "זה היה פשוט מלחיץ, בטיסה לארה"ב, כשרציתי להתיישב במקומי שהוזמן בראש, ישב פעוט חייכני כבן 3 שנים, ביקשתי ממנו לזוז למקום הפנוי ליד אדם שישן שינה עמוקה, והוא סרב, היה לי חשוב לשבת שם בגלל שרגלי ארוכות. כל המבטים הופנו אלי, האנשים רצו לדעת איך מתפתחת שיחה בין פעוט לאיש גבוה וחיכו בעניין רב לתוצאות השיחה.
פתאום פקח את עיניו האיש שישן שהיה אביו של הפעוט והושיב אותו בכיסא האמצעי ביננו, למראות מחאות הילד, ואני התיישבתי במקום שלי בשמחה, אבל השמחה שלי לא ארכה זמן רב, הפעוט התחיל להכות אותי ולבעוט בי תוך שהוא אומר "אני לא מחבב אותו "אני לא מחבב אותו" ...
כעסתי, אני שאהוב מאוד על ילדים, הולך לעבור טיסה ארוכה ומתישה כשאני מוכה על ידי ילד קטן שבכלל מבלי להכיר אותי צווח שהוא לא מחבב אותי.
מרגיש לא מחובב, הרגשתי תיסכול. ואז במצב זה, של תסכול, כעס וחוסר אונים הסתכלתי על המצב. המציאות של עכשיו היא שפעוט "מתעלל" בי, ו"כולם שותקים". המציאות היא שלא מחבבים אותי ואני מרגיש דחוי.
המחשבות שלי התרוצצו במהירות והיתה לי תחושה של עצב בחזה שהתגבר. פתאום שמעתי מחשבה - "התבוננות מביאה לבהירות" רגע. עצרתי. אני נשאב פה לדרמה. מה פתאום אני מרגיש דחוי, למה? בגלל שהאבא לא התנהג בסדר? בגלל שהילד לא מתנהג בסדר? שניהם עייפים ועוד מעט הילד ירדם ויהיה שקט במטוס.
התחלתי לדמיין טיסה קלה ורגועה כששני ה"שכנים" ישנים שינה עמוקה. וכך זה היה. בחוץ כשהמתנו לביקורת הדרכונים, הפעוט חייך חיוך קטן . הרגשתי שמח וטוב. בשבילי, הבהירות פה, היא התובנה, שמה שראיתי באותו רגע כמציאות ,היא לא תמיד המציאות האמיתית".
וכך בעצם שינתה התובנה שלי את הטיסה ואת הרגשתי לגבי הטיסה, כך שהטיסה כולה עברה עלי בנעימים וללא כעס
"העניין הוא לא במה שקורה לך , אלא במה שאתה עושה עם זה ." וו. מיטשל
ככל שנוכל למקסם רגעים של שמחה, לימים של שמחה, נעצים את המקום בתוכנו שמרגיש בריא,נינוח ומאושר לקבלת ערכת חזרה למסלול שמטרתה להעלות את רמות האנרגיה ושמחה במתנה לחץ כאן